"הדוקטור", זה שמה של ההצגה שעלתה בהבימה בבימויה של מירי לזר, ומגדירה עצמה באופן המסתורי "דרמה מוסרית עכשווית". מי שלא קראו את תקציר ההצגה לפני הצפייה, יתהו ודאי מיהו אותו דוקטור. הצגה שבמרכזה רופא, יהיה ניחוש מושכל סטנדרטי. כוחות גדולים הפועלים עלינו מיום היוולדנו כנראה ימנעו מאיתנו להניח כי למעשה מדובר בדוקטורית. כן, לא משנה כמה נצעד קדימה, כמה נטען לשוויון זכויות נשים, עדיין ההתניה תהיה כפופה למשוואה "דוקטור=גבר".
אבל פרופסור רות וולף היא לא אלא אישה - לבנה, יהודייה, ממעמד גבוה, מייסדת ומנהלת של מוסד רפואי יוקרתי. האם פרטי הזהות הללו נחוצים? ומה זה משנה מי היא ומאיפה באה, כל עוד מה שעומד לנגד עיניה הוא רפואת חולים? ההצגה הזו - שנכתבה בידי רוברט אייק, תורגמה על ידי אלי ביז'אווי, ומבוססת על המחזה "פרופסור ברנרדי" מאת ארתור שניצלר - שואלת, בין השאר, בדיוק את השאלה הזו. האם יש רלוונטיות לזהות האדם המטפל או המטופל כשמדובר במלאכת הריפוי?
העלילה נסובה סביב הגעתה של נערה בת 14 לבית החולים, לאחר שביצעה על דעת עצמה הפלה ביתית בניגוד לרצון הוריה הקתולים. ההפלה הסתבכה והנערה לקתה בזיהום בדם והתנדנדה בין חיים למוות. האירוע המחולל מתרחש כשכומר (נורמן עיסא) מבקש להיכנס לחדרה ולשאת תפילה עבורה. פרופ' וולף (ליליאן ברטו), שלטענתה הכומר הוא גורם שרק ילחיץ את המטופלת ויפר את שלוותה כשזו תבין כי היא גוססת, חוסמת אותו בגופה מלהיכנס לחדר. התקרית הזו, שבה שני אנשים שמבקשים לפעול כפי שלתפיסתם תפקידם מכתיב להם, מהדהדת אל מחוץ לכותלי בית החולים ויוצרת דרמה ציבורית סוערת. מה שבתחילה נראה כמו תקרית נקודתית, הולך ושולח זרועות רבות כל כך, שמנכיחות עד כמה בעידן הדיגיטלי לפעמים האמת כבר לא ממש משנה, והצדק מעוות על ידי שיקולים זרים.
התפאורה (שני טור שוורץ) בנויה בתחילה כמה שנראה כחדר מתים, במרכזה שולחן ארוך כמו של חדר ניתוחים. בהמשך מוסב לחדר בבית החולים ולפרקים הופך חדר ישיבות, או חדר בביתה של פרופ' וולף. ישנו שימוש מקורי בווידאו ארט (גיא רומם), שמצדיק את עצמו כשהוא מאפשר לקהל הצצה, כמו ממבט-על, למתרחש על השולחן. אותו שולחן מנתחים הוא מרכז ההתרחשות, ועליו הצוות הרפואי מבצע מעין כוריאוגרפיה מחייו של איש רפואה (חתימה על טפסים, הנחת תג העובד, נטילה ולקיחה של חפצים שונים). בהינתן שתפאורת בית חולים איננה דבר אטרקטיבי או מלא חיות, הבחירה בווידאו ארט מעניינת, משווה למתרחש ייחודיות והופכת אותה זכירה. הסטריליות העיצובית נשברת על ידי תאורה משתנה (מאיר אלון) שהופכת את הבמה לפרקים לחמימה יותר.
לעוד ביקורות תיאטרון:
מרשים מאוד האופן שבו ההצגה הזו לוקחת כמה נושאים בוערים מרוב אקטואליות, שוזרת אותם ועוסקת בהם באופן קולח ומהודק. הבסיס לדברים מקורו בסוגיית ההפלות בארצות הברית, ועל כן הוא כשלבדו נפיץ מאוד. על הרקע הזה של לגיטימיות ההפלות עולה שאלת האמונה מול המדע, כשכל אחד מהם תופס עצמו משחק תפקיד קריטי ביכולת לרפא. אומנם מדובר כאן בכומר, נציג הנצרות, אך בקלות ניתן להחליפו ברב או באיש דת אחרת והדילמה תהא כנראה זהה. הבחירה בנורמן עיסא המצוין לגלם כומר היא לא מקרית, ורומזת על הצורות השונות שהזהות הזו יכולה ללבוש. לא בכדי גם נשמעת כלפי הרופאה הטענה "ואם הכומר היה לבן, האם היית נוהגת אחרת?". הטרוניה הזו מצטרפת למטח ביקורות ושאלות כלפי הרופאה בביקורת על בחירתה: "במטופלת נוצרייה ראוי שתטפל רופאה נוצרייה מאמינה", "האם את בעד או נגד הפלות", "האם נקטת באגרסיביות ובגסות כלפי הכומר", ו"אם לא היית לבנה ממעמד גבוה המצב היה אחר". לצד זאת עולות שאלות כמו – אם לא היה מדובר במנהיגה אישה בתפקיד מפתח האם עדיין הייתה נאלצת לשלם את המחיר?". השאלות הללו מטופלות בשלל דרכים, למשל בתוכנית טלוויזיה בשם "על המוקד" שמבקשת להעלות למשפט את הרופאה, בחסות התקשורת המשתעשעת. וגם שם, כמו בחיים, המושג "הוצא מהקשרו" נחגג.
מוזכרים גם אותם "גיבורי המקלדת", ועד כמה דעת הקהל ברשת יכולה להיות קריטית ולתת את השפעתה בקרב פוליטיקאים. גם השיקול הכלכלי מונכח, ואיך לעתים בשם אינטרסים כספיים גם הטובים שבאנשי המקצוע יאלצו להקריב את עצמם. ובכלל, הסיטואציה שבהצגה מזכירה לנו יפה עד כמה בעידן הדיגיטלי, היד המכריעה היא לא האוחזת בפטיש השיפוט, אלא זו שלוחצת "שלח" על המקלדת. והאמת? היא רק המלצה.
4 צפייה בגלריה
כיום היד המכריעה היא לא האוחזת בפטיש השיפוט, אלא זו שלוחצת "שלח" . מתוך המחזה 'הדוקטור'
(צילום: אורית פניני)
לפרקים ישנה תחושה של דידקטיות יתר, קשה מאוד להתחמק מכך בהצגה שבמהותה עוסקת בדיון מוסרי, אך רוב הזמן הדיון כן שזור יפה בתוך הטקסט, ואינו מלאה כי אם מייצר הזדהות ואכפתיות בקרב הצופה. סצנה אחת זכורה במיוחד, והיא דיאלוג שמנהלים לקראת סוף ההצגה הכומר והרופאה, שלראשונה מייצרים שיחה אינטימית כשני אנשים ולא כלוחמים - כל אחד עבור קבוצה משלו. תחת האינטימיות של אותה שיחה הם מורידים את ההגנות ומשמיעים אמת חשופה וכואבת, שמחלחלת עמוק לתוך החברה שלנו היום. עד כמה החלוקה לקבוצות מפלגת ומשסעת, ועד כמה כולנו לפעמים יכולים להיות מאוחדים אם רק נהיה פתוחים לעוד אמיתות מאלה שאנו נושאים איתנו מבית. "הרי בסוף אתה תבוא אליי לבית החולים כשבריאותך תתרופף", אומרת הרופאה, והכומר משיב: "ואת תתפללי לאלוהים כשחיי קרובייך יעמדו בסכנה".
"זה לא נגמר עד שיש גופה", חוזרת ואומרת פרופ' וולף בנחישות, מבטאת את המחויבות העיקשת שלה לרפא עד שאין מה. בשם הנחישות הזו, והאמונה בצדקת דרכה, היא בלית ברירה תנקוט בהמשך בצעדים דרסטיים, זאת לצד הסתרה של כאב אישי גדול שהיא נושאת איתה, ועמו השאלה עד כמה יכול וצריך רופא, ולמעשה כל איש מקצוע, להפריד בין חייו האישיים לאלו המקצועיים. ליליאן ברטו נהדרת בתפקידה, ומייצרת תחושה כי היא מזדהה עמוקות עם דמותה עד כי היא מתאחדת איתה. עוד בלט בתפקידו עידן מרין בתפקיד סמי, שכנתה של פרופ' וולף, נערה טרנסית שמוצאת מפלט אצל וולף. שלום שמואלוב, אורי פפר, אושרת אינגדשט, אסנת פישמן, יובל שלומוביץ', דוית גביש, שחר רז ומתן שביט – הרשימו אף הם והפגינו דינמיקה טובה.
השאלות המוסריות נותרות בעינן, "הדוקטור" מצביעה עליהן ומטפלת בהן יפה, באופן שמותיר חותם אצל הצופה ושולח אותו לבית הקפה הסמוך עם חומר לשיח מן המעלה הראשונה. זאת לצד תחושה של כובד בנשמה והשאלה האם אי פעם נוכל להתאחד סביב ערכים של אנושיות והקשבה ולא לתת להתלהמות ולפילוג לנצח. ולנו רק נותר לעשות עוד חישוב אחד קטן (אם כבר בביקורת חברתית עסקינן): שעתיים הצגה... כלומר אפשר להספיק להריץ אותה 13 פעם במהלך 26 שעות תורנות סטנדרטית של מתמחה ברפואה.
