לפני כשש שנים ישבתי לשיחה אחרונה עם נתן זך. זה היה בבוקר אביבי ונעים של חודש מאי, זך התקשר והפציר בי לבוא לבית הקפה "תולעת ספרים", מתחת לביתו הצמוד לכיכר רבין בתל-אביב. זה עתה זכה לביקור מוולף בירמן, אחד המשוררים והיוצרים החשובים בגרמניה, על כן אמר שאצטרף לשיחה, שאתעד את שניהם - יהודים מאב, דוברי גרמנית, שחצו לאורכה של המאה ה-20 - רגע לפני שדור הולך ודור בא.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אם יש דבר שלמדתי על זך מפגישותינו לאורך השנים, זה להקשיב לארעיות השברירית של המקרים. גם שיחות שגרתיות, כמעט שוליות, התגלגלו לרבדים ולעומקים על מצבנו החברתי-תרבותי-פוליטי דרך עינו הבוחנת של מי שהיה שם כמתבונן מבריק במצבי הקיצון של ההיסטוריה; כפי שזך אמר לי זאת במילותיו שלו, "כל חיי הייתי פסימיסט. מי שעבר את מה שאני עברתי, את כל המאה ה-20, הוא לא יכול להיות אופטימיסט. הוא יכול להיות אופטימי שהוא עבר את כל זה אבל זו הסיבה היחידה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אך בלב הפסימיזם הוויטאלי הזה של זך - מעין דחף או רצון למאבק הישרדות שופנהאוארי - נולדו כמה מן השורות היפות בעברית, המשקפות את הנשגב שבתוך התלישות והמתחים היום-יומיים. "ראיתי ציפור רבת יופי" הוא לא רק התרפקות על המראה והמְחַיֶּה, אלא גם ביטוי לערגה ולכיסופים לשמחת הרגע במציאות מתוחה, הנחת בחיים עמוסים בבעיות. התשוקה למה שנפש לא זוכה בו, כפי שנסים קלדרון לימים יכתוב: "האדם כיצור שעורג, נכשל, ונשאר עם רעב אל מה שערג אליו".
טעון בפסימיזם האופטימי הזה הגעתי למפגש עם שני ענקי היצירה שנולדו בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. על השולחן כוסות קפה, קנקן מים וסלט סלק חמוץ. מהודרים ולבני שיער, ישבו זך ובירמן צמודים זה לזה, נינוחים ומחויכים, מלאי הומור מושחז וסרקסטי. שלוש שעות דיברנו בגרמנית על ספרות ועל יצירה, על מולדת אבודה, על פוליטיקה ועל קומוניזם ועל ילדות בזמן הפגזות בעלות הברית. שלוש שעות שבסופן כיביתי את מכשיר ההקלטה והשיחה נבלעה ברחשי הזמן ונשמרה במשך השנים בדיוק כפי שהייתה באותו היום.
מאז דיברתי עוד כמה פעמים עם זך. פה שיחת טלפון, שם אירוע ספרותי. וזמן לא רב אחר כך הוא אובחן כלוקה באלצהיימר ואושפז בבית אבות עד מותו, בדיוק לפני שנה. לרגל היארצייט חזרתי להקלטות הגנוזות ולמפגשינו בביתו, בניסיון להבין את סוד קסמו של היוצר הגדול, חתן פרס ישראל, אחד הקולות המרתקים והחשובים בתרבות העברית.
"אנחנו מכירים 40 שנה", אומר זך ומבטו של בירמן כמו מופתע. "נפגשנו בברלין. רק שאותו באים אלף איש לשמוע. הוא שר עם אשתו והוא מפורסם. עד כדי כך מפורסם שהוא היה היחיד שהרשויות בגרמניה-המזרחית הסכימו לשחרר והוא טס למערב. היחידי. את כל היתר הם הרגו".
למה הם הסכימו?
"הוא יותר מדי ידוע ומוכר. כבר אז הוא היה יותר מדי ידוע".
בירמן: "מוכר אבל 203 סוכנים חשאיים ריגלו אחרי כל צעד שלי. נחשפו עכשיו מסמכים שמוכיחים את זה".
זך: "203 סוכנים? בישראל לא ריגל אחריי אפילו לא סוכן אחד".
בירמן: "אתה טיפש, אתה פשוט לא יודע עליהם", הם צוחקים.
וולף, למה הגעת עכשיו לישראל?
"באתי כדי לחגוג יום הולדת עם הבן שלי שהתגייר וחי בארץ, בירושלים, עם אשתו וילדיו. קוראים לו פליקס אליה, והוא התגייר ונהיה דתי. כשהוא אמר לנו שהוא מתגייר, אמרנו לו, 'אתה מספיק יהודי'. אבל זה לא סיפק אותו והוא למד שלוש שנים בחב"ד בהמבורג".
זך: "גם אני לא התגיירתי".
בירמן: "גם אני לא. לפי ההלכה של היטלר אנחנו מספיק יהודים. יש לנו שני חטאים - האחד שאנחנו לא יהודים, השני שאנחנו יהודים. אף אחד לא מושלם".
היה לך עניין עם היהדות שלך כמישהו מוכר בגרמניה שאחרי המלחמה?
"ב-DDR, האנשים בהנהלת המפלגה, היו אומרים, 'היהודים האלה, הם כל כך ביקורתיים'. זה תמיד היה שם ברקע, גם אם לא בצורה שהפריעה לי להתקדם. את אבא שלי הנאצים תפסו בגלל שהיה קומוניסט ויהודי, ואסרו אותו בכלא. אחר כך הוא נשלח להשמדה באושוויץ. אמא שלי לא הייתה יהודייה ואני לא גדלתי כיהודי. אבל היהדות שלי הספיקה כדי להרוג אותי כבר בגיל שש וחצי בפעם הראשונה.
"הייתה עוד פעם אבל הפעם הראשונה הייתה בגיל שש וחצי במהלך ההפגזות הנוראות והאש שפרצה בהתקפה של בעלות הברית על עיר הולדתי המבורג. יותר מ-40 אלף איש נשרפו בלילה אחד בעודם בחיים. זה היה ב-1943, כל העיר בערה. זאת הייתה המתקפה הגדולה ביותר על גרמניה, יותר מהמתקפה על דרזדן. העיר נהרסה כמעט כליל, אנשים נשרפו כמו נמלים בקמין. ואני הייתי במרתף הבית עם אמא שלי כשהלהבות התפשטו לכל עבר, ואמא שלי, ברגע של תושייה, נשאה אותי וברחנו מהמרתף דרך תעלות המים, כדי להימלט מהאש. היא טבלה אותי במים והצילה אותי".
ומה הייתה הפעם השנייה?
"כשאמא שלי הצילה אותי מידי המשטר הקומוניסטי של מזרח ברלין. אחרי שברחתי מגרמניה-המזרחית, אמא שלי - שהייתה מוכרת בשלטונות ה־DDR - הייתה צריכה להכריז שהיא מתביישת בבן שלה שבגד במפלגה הקומוניסטית, ובכך להפיל עליי את האשמה. אבל אמא שלי לא אמרה להם את מה שהם רצו לשמוע. היא לא הלשינה עליי שברחתי. לא רק מתוך אהבת-אם, אלא בעיקר כי היא הייתה קומוניסטית אמיתית. היא אמרה להם שלושה דברים נפלאים בעיניי: הבן שלי הוא קומוניסט ואתם לא; הבן שלי מהפכן ואתם ריאקציונרים; הבן שלי הוא משורר ואתם חזירים זקנים".
זך מכיר את אהבת האם לבנה. הוא מקשיב בשקט לבירמן וצוחק בקול, אחר כך נשען על מקל ההליכה שלו. אני נזכר באחת מיצירות המופת שכתב, "מות אמי". שוחחנו רבות על הספר הזה כשיצא במהדורה מחודשת בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". שוחחנו על הפחד מפני חשכת הזיכרון, מפני אובדן השליטה. "אסון גדול", אמר לי אז זך, "זו החוויה שבה אדם נלחם בציפורניים ברגעיו האחרונים. היא הנוראה מכל. אדם הנלחם ולא שולט בגורלו ואיך הוא יהיה, כי כבר ראשו לא צלול. אז הוא נתון לחסדם של אחרים".
אמו, קלמנטינה-טינה (איטלקייה ילידת טורינו שהגיעה לארץ ללא שפה) ואביו, נח-נורברט (יהודי יליד פשמישל ששם קץ לחייו אחרי שירד מכל נכסיו ולא הסתגל לתרבות ולחיים בארץ) - נפגשו במקרה בחשמלית באמסטרדם, מכוח הבריחה, כפי שזך כתב, "בני זוג שאפילו לשון משותפת לא הייתה להם, זולת הרצון להימלט. הוא - מאמו השתלטנית, היא - מאחיותיה."
זך ממעט לתאר את הוריו בשיריו, לגעת בפצע החשוף. אף על פי כן הקשר הסבוך בילדותו, התלישות והזרות שנשא עימו כל חייו, מהווים מרכיב יסודי בשירתו. "מות אמי" מורכב מפרגמנטים קצרים ומדויקים להפליא שבהם מתאר זך את סוף תקופת חייה של אמו, תוך זליגה לזיכרונות משפחתיים מהילדות הקשה שלו. בתיאורים הללו אין אהבה, אין פיוטים. רק חמלה.
הספר העצוב חושף את העצב האנושי, רקמה-רקמה, ביחסים שבין בן לאמו שזמנה אוזל אט-אט. זוהי יצירת מופת נוגה, המדברת על הכאב האמיתי של אדם האובד אל מול המוות. אין בו מילה אחת של שירה. יש בו הרבה כנות. כפי שזך כותב באחד הקטעים אחרי ההלוויה: "אחרי מותה אני נמלא חרדת מוות. 'זה טבעי,' אומר לי הפסיכיאטר. גם אני קראתי פרויד. לאחר זמן התגברתי. אבל התחלתי מזדקן. כל עוד אדם בן, אין לזִקנה שליטה עליו. משעה שהוא מתייתם, הוא מתחיל להזקין".
זך: "אמי לא ידעה את נפשה במקום הזה. דיברה בשתי השפות של שונאי היהודים. אני דובר שש שפות, אז כולם ישר אומרים, 'הו, איזה גאון'. אבל אני תמיד אומר, מי שדובר שש שפות הוא לא גאון - הוא פליט"
"אמי לא ידעה את נפשה במקום הזה", זך אומר. "דיברה בשתי השפות של שונאי היהודים. אני דובר שש שפות, אז כולם ישר אומרים, 'הו, איזה גאון'. אבל אני תמיד אומר, מי שדובר שש שפות הוא לא גאון - הוא פליט.
"בשנות מלחמת העולם השנייה נסעתי עם אמי באוטובוס בחיפה. אמי, שלא ידעה שום שפה חוץ מגרמנית ואיטלקית כמובן. היא פנתה אליי בגרמנית, ואז כל האנשים באוטובוס אמרו, 'חוצפה, מה זה? מדברים גרמנית, ועוד עכשיו בזמן המלחמה, כשהורגים יהודים שם'. אז היא שתקה ואחרי רגע עברה לשפת האם שלה, לאיטלקית. ואז הם כולם צרחו, 'אוי ויי, תעצרו את האוטובוס'. ובאמת, הנהג עצר וסילק אותנו מהאוטובוס. מפני שמילא לדבר בשפה אחת של פשיסטים, גרמנית, אבל לדבר גם בגרמנית של היטלר וגם באיטלקית של מוסוליני? זה היה יותר מדי לאנשים פה".
כמעט בלתי אפשרי לנתק את זך מטרגדיית שתי המולדות, גרמניה וישראל. הוא שנולד ב-1930 בברלין ועלה בגיל שש אחרי עליית הנאצים לשלטון, כתב על קרע הגלות והתלישות "האם זו ארצי? ומי בכלל הביא אותי לכאן,/ זאת בלי להזכיר, חלילה, את השטן" ("לאיזו תכלית"), ובשיר אחר: "מי יתנני להיות שוב/ יהודי גלותי" ('לא בחרב'). "אני נולדתי ב-13 בדצמבר, באותו התאריך שבו נולד היינריך היינה המסכן", הוא אומר. "אני שייך לשתי בעלות הברית".
בראשית שנות ה-50 פירסם זך את שיריו הראשונים, נמנה עם חבורת משוררי "לקראת" - בהם דוד אבידן, יהודה עמיחי ואריה סיון - ונחשב לפורץ דרך ולאחד המשוררים העברים החשובים במחצית השנייה של המאה ה-20, חתן פרס ישראל לשנת 1995 ופרס ביאליק.
הפגישה עם זך ובירמן מתרחשת בעיצומן של חגיגות ה-50 ליחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, ושלושה שבועות אחרי מותו של זוכה פרס נובל, הסופר גינטר גראס. בירמן מוציא מתיקו מאמר שכתב על גראס בעיתון "די צייט", ואומר: "גראס הרגיז את כל החברים מסביב. אם הוא היה אומר כמה שנים קודם לכן, כשהוא צעיר ולא ישיש כמונו, שהוא שירת בוואפן אס-אס, לא היו נותנים לו את הנובל. אבל הוא התחבא".
אז הוא פונה לזך ואומר, "ואתה היית מקבל את הנובל לפניו. נתן הקדים אותו בהרבה. גם אני הקדמתי אותו. קודם כל כי אנחנו יהודים ושנית כי אנחנו לא יהודים. שתי טעויות גדולות".
היה לך קשר עם גראס?
"במשך השנים, כן", עונה בירמן. "כתבתי עליו כבר בעבר, אבל אז רבנו ואני ישבתי וכתבתי טקסט הרבה יותר משמיץ והרבה יותר ארוך. במשך 25 שנים לא דיברנו. היינו חברים אבל לא דיברנו על מה שהיינו חייבים לדבר, ובניגוד למה שכתוב בתנ"ך שלכל דבר יש את הזמן שלו, פה הזמן לא ריפא את הפצע. אני רק יכול להגיד עכשיו שעם המוות שלו אתה מתחיל להבין את המוות שלך".
מה חשבת על השיר שכתב גראס קצת לפני מותו ובו האשים, "כוחה הגרעיני של ישראל מסכן את השלום העולמי"?
"זה בכלל לא שיר. זה טקסט נוראי ומנותק. גראס כתב רומנים פנטסטיים והוא היה יכול לכתוב מהם שירים מופלאים. אבל הליריקה שלו הייתה גרועה ולכן הוא אף פעם לא כתב שיר טוב בחייו. 'תוף הפח' הוא רומן גדול, והוא קיבל עליו את הנובל בצדק".
אבל אתה שותף לביקורת של נתן על מדיניות ישראל בשטחים?
"ישראל היא המדינה הטובה ביותר שאני מכיר, אבל אני פריבילג ולא באמת חי כאן. זאת באמת המדינה הטובה בעולם, אבל גם כאב ראש גדול. והביקורת של נתן על ישראל מגיעה רק מאהבתו לארץ".
זך: "הוא אומר שלשנוא את ישראל כמו שאני שונא זה יכול להיות רק מאהבה. אבל אני אומר שזאת אהבה אומללה. ועכשיו גם התעוררו אליי בגרמניה, מולדתי השנייה, וספרי הופיע שם לפני שנתיים. שנים לא הסכמתי בגלל שלא רציתי שהשירים שלי יהיו בגרמניה. ועכשיו יצא הספר, בדיוק כשכולם כותבים על ההגירה לגרמניה, ומשייכים אותי לגל הזה, לדור האבוד. בינתיים הגרמנים עשו אותי המשורר היהודי-גרמני האחרון. הגרמנים הדביקו פוסטר שלי מצעירותי על עמוד בגרמניה יחד עם שאר הגולים בגלל המשטר הנאצי".
בירמן: "ישראל היא המדינה הטובה ביותר שאני מכיר, אבל אני פריבילג ולא באמת חי כאן. זה גם כאב ראש גדול. והביקורת של נתן על ישראל מגיעה רק מאהבתו לארץ"
מה אתה אומר על הרעיון של ישראלים יהודים שנוסעים לחיות בגרמניה?
זך: "זו לא אותה גרמניה ולכן אין בעיה עם זה. לא רציתי לחזור לשם כל השנים. יש לי אהבה גדולה לברלין שלפני היטלר ולמה שהיהודים הגדולים של ברלין ווינה יצרו. המשוררים הגדולים. איש לא מחה על זה שכל כך הרבה ישראלים נוסעים לאמריקה. כך היה וכך ימשיך להיות. אתה יודע, פעם לימדתי בסמינר הקיבוצים תנ"ך. אני כבר לא זוכר מה היה למורה שם שלא יכול היה ללמד. זה היה מזמן. לפני המבול. אני למדתי קצת תנ"ך בירושלים בבי-איי שלי. אז הסתכלתי קצת על רש"י ועל הפסוק 'לך לך מארצך וממולדתך'. זה בספר בראשית. אתה יודע מה רש"י מפרש על זה? הוא כותב 'לך לך להנאתך ולטובתך'. מה יש? מה הוא יגיד לאברהם, לך לארץ כדי שיהרגו אותך שם? לא. לטובתך ולהנאתך".
בסוף, רגע לפני שאנחנו מתקפלים וסוגרים חשבון ועוזבים את בית הקפה איש-איש לדרכו, אחרי שהוא מדבר על גרמניה ועל אביו ועל אמו ועל הטרגדיה של שתי המולדות, אני נזכר בדברים שאמר לי זך באחת הפגישות האחרונות שלנו. היה זה בהקשר החברות בינו לבין חיים גורי, שגם הלך לעולמו לפני שלוש שנים. "חיים גורי אמר לי פעם, 'כמה אפשר לחקוק אותך בבתי הקברות'. בכל בית קברות חקקו הורים את השיר שלי 'אני רוצה תמיד עיניים'. 'כמה אפשר', גורי אומר לי. 'כמה אפשר'".
אחרי הסערה שחולל מאמרו "הרהורים על שירת אלתרמן", כתב נתן זך מסה שלא ראתה אור על "שירי מכות מצרים". עכשיו, במלאת שנה למותו, מתפרסמים לראשונה קטעים מתוך המאמר הגנוז.
א.
ברביעי ממכתביו המרתקים של דוד פרישמן ("שבעה מכתבים חדשים על דבר ספרות", דביר, ברלין, תרפ"ג), טוען המבקר כי סטפן צווייג, במחזהו הפיוטי "ירמיהו" (1914), שאותו תיאר כ"שירה בתשע תמונות", "אינו כותב בעצם שירה דרמתית, אלא מחאה כנגד המלחמה", כשהוא "תולה את עצמו באילן גדול, בירמיהו הנביא, ועושה כאילו העתיק את חזיונו עד העת הקדמונה של חורבן ירושלים".
בין ההשגות שמעלה פרישמן מצויה אחת כללית יותר והיא שסופרים המחברים "חזון שחור" עם "טנדנציה", כלומר מין בשאינו מינו, לדעתו, "מיד הם פונים להם אל הביבלייה". "מה רוצים האנשים הטובים האלה מן הביבלייה שלנו?! למה דווקא הביבלייה?" מקשה הכותב. "כמעט שיש לבן אדם להגיד איזה דבר, או שנראה לו כי יש לו מה להגיד, ומיד - הביבלייה... מיד לוקחים את הספר שעל כל הספרים וממשמשים בו ומפשפשים בו ומוציאים משם - את החֶרֶשׂ הדרוש להתגרד בו. ולשווא".
ב.
אם אני חוזר כיום, עם כינוס רשימותיי ומסותיי, אל נתן אלתרמן, הרי זה לא רק, אני מקווה, מפני ש"דיבוק אלתרמן" עוד לא הרפה ממני, כי אם משום שאת המאמר על "שירי מכות מצרים" נתכוונתי לכתוב כבר אז, ב-1959 או סמוך לה, אלא שמחמת המהומה הגדולה שעורר מאמרי הראשון על שירת המשורר, ומסיבות אחרות, לא יצאה הכוונה אל הפועל.
כיום, בעת שאני קורא שוב באותן רשימות הכנה שרשמתי לי אז, מטריד אותי חסרונו של אותו מאמר, כאילו היה בו דבר מה שבהיעדרו אין טיעוני שלם. עיקרי הדברים שבמסה זו הושמעו כבר פעמים לא מעטות בהרצאות באוניברסיטת חיפה ולאחר מכן בהרצאה פתוחה בבית התפוצות ביום עיון שהוקדש ליצירת המשורר (13-12 בדצמבר 1993), והיא אף עוררה פולמוס בטרם נערכה ובטרם פורסמה בכתב.
כאן הם מועלים לראשונה על הכתב, בשינויים ובתיקונים רבים שהכנסתי בהם. אבל אם יתעקש מאן דהוא לטעון נגד דיבוק או קיבעון אלתרמן שלי, אקבל עליי בלית ברירה את האשמה. להגנתי אוכל רק לומר כי עדיין אני רואה בעימות עם האיש ומשנתו הפיוטית זירה יפה לליבון רבות מהבעיות העיקריות שהעסיקו אותי בחשיבתי על שירה, כגון היחסים והמתחים בין שירה ועיתונאות, שירה וזמר, שירת יחיד ושירת ציבור, ולא במקום האחרון - שירה ונקיטת עמדה פוליטית. מהו החיבור ומהי הסכנה שבכל הצירופים או המפגשים האלה.
מתוך: "הסופר בחברת ההמונים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד) שרואה אור בימים אלה בעריכת שרה אביטל
פורסם לראשונה: 07:45, 05.11.21
