התערוכה החדשה של יעל ברתנא, אמנית ישראלית מהמצליחות בארץ ובעולם, היא אחרת. ברתנא הציגה בכל המקומות הנחשבים ביותר בעולם: במוזיאון הטייט מודרן, ב-MoMA, בביאנלה בוונציה, בברלין, בסאו פאולו, באיסנטבול, וכמובן גם במוזיאונים בישראל וכן בפסטיבלים כמו דוקאביב. מי שעקב אחר הקריירה הענפה שלה כבר מזהה את טביעת ידה - אמנות קולנועית מצולמת בצורה מופתית, שכלתנית ומתוכננת, עם ניצוץ חצוף אך אחראי, וסיפור מהודק, גדול מהחיים.
היצירות של ברתנא הן פוליטיות וחברתיות באופן מובהק, ללא התנצלות וללא רמיזות, ורבות מהן עוסקות בבריחה. אלה שלא - עוסקות במתן הצעות חלופיות למציאות הקיימת, ובכך מהוות גם הן סוג של בריחה ממנה אל רעיונות אחרים, אל מציאויות אחרות שיכולות היו להתקיים, אפשרויות אחרות של קיום. ברבות מהן, דרך פירוק והרכבה של עבר, הווה ועתיד מדומיין, היא מנסה לייצר ריפוי ואפשרות למציאות אחרת מתוך ההריסות.
"כל העבודות שלי תמיד מגיבות למציאות. זה תמיד מתחיל מאיזו מחשבה על הזמן והמקום שאנחנו נמצאים בו, והניסיון שלי להבין באיזה מצב אנחנו נמצאים. המציאות מעוררת בי טריגר להפעיל את הדמיון הפוליטי", מתארת ברתנא בריאיון ל-ynet לרגל תערוכת היחיד החדשה שלה בישראל. "אני לא מצליחה לקבל תשובות בעולם שאני נמצאת בו, אז אני פונה לאמנות שתאפשר את המהלך הזה, של לדמיין. בשנים האחרונות העבודות שלי הן רעיונות שהופכים להיות מהלכים - פוליטיים, אמנותיים - והם מתבטאים בסרטים או באובייקטים. חוויות ויזואליות, שמציעות לקהל להשתתף באיזה מהלך של דמיון פוליטי ביחד".
אחת מהן היא "ואירופה תוכה בתדהמה", מיצירותיה המצליחות ביותר שאיתה ייצגה ברתנא את פולין בביאנלה בוונציה בשנת 2011 ושבזכותה גם נכנסה להיכנס לעשירייה המובילה ברשימת יצירות האמנות החשובות של המאה ה-21 של "הגרדיאן". זוהי סדרה של שלוש עבודות וידאו אפיות, קולנועיות ורבות משתתפים, אשר מתואר בהן מעין מסע של עלייה הפוכה - של תנועה שקוראת לשיבת היהודים לפולין. היצירה עושה שימוש בשלל אלמנטים של טקסים ממלכתיים, של סרטי תעמולה, ושל סרטים של תנועות פוליטיות לגיטימיות יותר ופחות. היא זכורה במיוחד בשל סצנה מצמררת שבה עיתונאי פולני נואם וקורא לשלושה מיליון יהודים לחזור לארצם, ובפועל הוא נואם מול איצטדיון ריק מאדם שמהווה מעין מצבה לכל אלה שהיו ואינם - וקולו מהדהד בעוצמה מתוך המרחב המרוקן.
כתבות נוספות במדור אמנות:
הבריחה נוכחת גם בעבודת הווידאו שלה, "תשליך", שיוצאת מתוך השאלה המדכאת למדי "אילו חפצים אנשים לוקחים איתם ברגע האמת של הימלטות ועזיבת הבית ואילו הם משאירים מאחור?". במסגרתה, על רקע שחור, במשך כ-11 דקות מושלכים בהילוך איטי כל החפצים שהופכים אותנו לחלק מהסיפור היהודי, למי שאנחנו - ממכנסי ג'ינס ועד לטלית, מבובה של תינוק ועד לכדורי אקדח, מחולצת ספורט ועד לטלאים צהובים, בליל של זיכרונות מהעבר עם ההווה. לצידן, כאמור, מציעות יצירותיה של ברתנא גם אסקפיזם כללי יותר. למשל יצירתה משנת 2021 - Two Minutes to Midnight ("שתי דקות לחצות"), יצירה קולנועית בת כמעט 50 דקות המתארת ישיבה של ממשלה כל-נשית בדיונית שמתכנסת בתגובה לאיום גרעיני שמופנה כלפיה. היצירה מתחילה לפרק את המושגים של המלחמה מגבריותה ומציעה תשובות לשאלה מה אם נשים היו בעלות הכוח.
"הציונות חתכה את הקווירים מהגולה בניסיון ליצור זהות חדשה. אני מנסה להחיות את הזהות הזאת"
נראה שככל שהעיסוק של ברתנא בבריחה מתפתח עם השנים, כך המרחב שאליו ניתן לברוח הולך ונעשה צר יותר ויותר. משבר האקלים המחריף, אסונות טבע שהולכים ונעשים תכופים או התחזקות כוחות פוליטיים קיצוניים ואלימים בארץ ובעולם. כעת, כמו בהיעדר ברירה, הצורך בניסוח הבריחה של האמנית נודד מכדור הארץ - לחלל החיצון.
6 צפייה בגלריה
מכדור הארץ - לחלל החיצון. מתוך "אור לגויים" מאת יעל ברתנא
(צילום: באדיבות המרכז לאמנות דיגיטלית)
"זה התחיל ממחשבה שאפשר למכור את מדינת ישראל", צוחקת ברתנא צחוק מר ומתייחסת לרעיון שלה לתערוכה שלא יצא לפועל ובו הציעה "למכור" את מדינת ישראל. "היה אמור להתקיים במוזיאון תל אביב אירוע מכירה פומבית של מדינת ישראל, וזה לא קרה, מכל מיני סיבות. ואז חשבתי, למה צריך למכור את מדינת ישראל? מה המניע? ובעצם המניע הוא הפחד הגדול סביב המשבר האקולוגי, מלחמות חוזרות, פוליטיקאים שאין לנו בהם אמון שמחליטים לכסח מדינות.
"כולם מדברים על זה", היא מתייחסת לעזיבת כדור הארץ, "אילון מאסק מוצא פתרונות, חושב על כיבוש מאדים... יש המון דיון על להתרחק מפה. ותמיד הפנייה היא לעשירים, שיכולים להינצל. ואז החלה המחשבה אולי לעשות ספינת ניצולים. ברקע הייתה כל הזמן התלבטות: אולי בעצם אני צריכה לצאת ו'להציל' את כדור הארץ, לעשות אמנות אקולוגית? אבל אני חושבת מאוד אפי, מאוד בגדול. וכאן הגיעה המחשבה הזו, שאם זה ייגמר - צריך איכשהו להציל את האנושות.
"ספינת ניצולים היא תת-סוגה במדע הבדיוני, זה קיים במשך עשרות שנים. יש לי המון שיחות בנושא עם דורית הרטן-לויטה (אוצרת אמנות, ד"מ), חברה מאוד טובה ואחת הנשים שהכי השפיעו על הפרויקט הזה. היא באה ממדע בדיוני, גם בתערוכות שהיא עשתה. בשנה האחרונה, יחד עם אודי (אדלמן, ד"מ) האוצר, עשינו אינספור שיחות עם אנשי מקצוע מתחומים שונים: חלל חדש, טכנולוגיה, אנשי מדע בדיוני, סופרים ומשוררים... עברנו תהליך ארוך". תהליכי התחקיר הללו הם חלק משמעותי בכל פרויקט שהיא יוצרת. "אני תמיד מדברת עם מומחים כסוג של רפלקציה, לנסות לזקק את הפעולות שאני עושה".
ב"אור לגויים", תערוכה חדשה שעליה עבדה ברתנא בשנה האחרונה ושעולה כעת במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון באוצרות אדלמן, ברתנא מציעה לצופים לחבר סיפור בעצמם מתוך אסופה של אסוציאציות. מיצבים, סרטי וידאו קצרים, קריינות, כרזות ואפילו משקפי VR (מציאות מדומה) מנדבים לצופות ולצופים פרטים ונקודות מבט על תוכנית שאפתנית ומדומיינת של העם היהודי לבריחה האולטימטיבית: הבריחה לחלל.
בין החללים של המרכז לאמנות דיגיטלית נרקם סיפור המסע הגדול מהחיים של העם היהודי, הנודד הנצחי, אל החלל החיצון. תוכניותיה של ספינת החלל הענקית, שמיועדת לצלוח מסע של אלפי שנים, מפורטות לצופה דרך שלל הדגמות. מהדורת חדשות נשמעת ברקע, מתארת את צאת העם למסע. יחד איתה, שלל סמלים מציעים איזו מין מורשת ניקח איתנו למסענו הבא. תל אדמה ענק, מנותק ועקור ממקומו מוצב באחד החדרים. מסמל את הזיכרון של האדמה, שואל אם אפשר לקחת את הבית איתנו במובן המהותי ביותר. אם ניתן לייצא את הארץ הפוליטית - אבל גם את המקום הפרטי ביותר, את הקשר העמוק בין אדם לאדמה, שממנה הוא נוצר ואליה שב. הדימויים דרמטיים, חלקם מצחיקים, כולם מכמירי לב.
"הפחד הגדול", כמו שברתנא מכנה אותו, הפעיל אותה לנסות להבין מה הפתרונות המוצעים דרך אותו דמיון פוליטי, המציע אלטרנטיבה, נחמה, ואולי גם הומור, שהמציאות לא יכולה לספק. ברבות מיצירותיה של ברתנא אפשר לחוש בנוכחותו של סיפור יהודי שכבר לא מסופר מתוך העת העכשווית כמעט: של העם היהודי הנודד כמו לפני קום המדינה והציונות, זה שנושא את השורשים שלו איתו ממקום למקום. בהיסטוריה של העם היהודי בתפוצות ברתנא מזהה את עצמה. היא עזבה את ישראל מיד לאחר לימודיה בבצלאל וחיה באירופה בין ברלין לאמסטרדם מזה שנים עם בת זוג ומשפחה, אך מחוברת קשר מובהק ומוצהר לישראל ולהיסטוריה ולמורשת היהודית, שמהוות את התוכן העיקרי ביצירותיה.
"אני לא מרגישה שעזבתי", היא אומרת. "אולי פיזית, אבל זה רק מרחק. אני כל הזמן בדיאלוג. אני כאילו מנסה להציע את המבט הקווירי או המבט הנון-בינארי, זה לא או-או. הציונות חתכה אותנו מהגולה, חתכה את ההיסטוריה, וניתקה אותה בניסיון ליצור זהות חדשה. ואני מנסה איכשהו להחיות את הזהות הזאת. אני פיזית לא חיה פה, לא משלמת שכר דירה מטורף. בניתי לעצמי חיים, אני קצת צריכה את החוץ, את העולם האחר, אבל ברור שאני קשורה למקום הזה ואי אפשר לנתק את זה. אני מכפר יחזקאל, אני מושבניקית!", היא מסתכלת על גבעת האדמה העקורה בתערוכה. אביה ואמה, זכרם לברכה, נולדו בישראל בשנות ה-30. "בנו את הארץ", היא מספרת. אביה היה וטרינר, אימה הייתה מורה. כשהיא נשאלת אם מדאיג אותה להיות אמא בעצמה בסיטואציה העולמית הנוכחית, היא מודה שכן. "בשבילי זה הכי אישי, להביא לכאן אדמת חמרה. אני שתלתי שתילים באדמה הזאת. זה לא רק אישי, אבל זה כן אישי".
שמה של ספינת הדורות "אור לגויים" נבחר במידה של סרקזם. "אני לא אוהבת אמנות שהיא פוליטיקלי קורקט. אני לא פי-סי, ואני מנסה מאוד לא להיות", מתוודה ברתנא. "גם מהמחשבה על הצלת האנושות, אני רוצה תמיד את הפריזמה של הסיפור היהודי. ואז כמובן, מה לעשות, זה מתחבר למציאות העכשווית של ישראל, בלי שאני אגיד את זה. 'אור לגויים'... מי ישתמש היום במונח 'אור לגויים'? וכמה אנחנו לא כאלה. מה שקורה כאן היום - אנחנו לא מממשים את התפקיד הזה. אבל בפנטזיה אנחנו עדיין אור לגויים. אנחנו הראשונים שיוצאים למסע, לחיפוש דרך לתקן את עצמנו ואת העולם. אנחנו חוד החנית, אנחנו ספינת האם. גם הפרספקטיבה מאוד חשובה לי בסיפור שאני מנסה לספר. להעלות קהילה שלמה על ספינה שעולה למעלה... יש פרספקטיבה של להתבונן על עצמנו מבחוץ, ודרך זה אולי לשאול שאלות חדשות. לייצר מרחק פיזי, מנטלי. הכול זה שאלות לדיון. אין תשובות, רק הצעות".
לעבודה על עיצוב הספינה גויס הארכיטקט אסף קימל, ונבחרה גם הצורה של ספינת הניצולים - "עץ החיים" של פילוסופיית הקבלה היהודית. לברתנא אין קשר אישי לקבלה, אבל הלוק הכמעט-לווייני של "עץ החיים", לצד החיבור בין מיסטיקה לבין המסע הגדול מהחיים של היציאה האולטימטיבית לחלל, או בין "תיקון עולם" שמציעה הקבלה לבין תיקון העולם הלכה למעשה - ריתקו אותה. "הקמתי צוות והתחלנו לעבוד על הפרויקט. זה כמו לחשוב על עשייה קולנועית. לכל אחד יש את הכישרון והיכולות שלו. זה עבר המון תהליכים, שאלנו אנשי טכנולוגיה וחלל אם זה הגיוני מה שאנחנו עושים, כל מיני אלמנטים שהיה חשוב שיהיו. ואז ישבנו לכתוב מניפסט, ולא רציתי. אני ידועה בתור מי שעושה מניפסטים, מקימה תנועות, ובסוף עשיתי תערוכה יחסית אבסטרקטית. אני חווה את כל הדבר הזה כאיזו סימולציה, או לפחות זה מה שהייתי רוצה שאנשים יעברו פה. להשאיר את זה מאד מופשט. מעולם לא עשיתי כאלה פרויקטים, בשבילי זה מאוד כיף".
