כל עוד יהיו תוכניות ריאליטי מוזיקליות בארץ כדאי שלפחות באחת מהן ימשיך לשבת אדם כמו אסף אמדורסקי. אחד שלא רק יודע להגיד למתמודדים הנרגשים (בלי להתחנף אליהם) מה הם צריכים לעשות עכשיו ואולי גם קצת הלאה – אלא כזה שגם מכיר ומוקיר את מה שהיה כאן לפניו. זאת לא רק הפרסונה של אמדורסקי אלא גם המוזיקה שהוא עושה: מחד, שוחה בנימי האלקטרוניקה הכי טרנדית. מאידך, יכול לשתף פעולה עם ישראל גוריון במחווה לדודאים ולהיכנס לרגע לנעליים של אביו, בני, באותה טבעיות.
הקורונה הסבה נזק עצום לכל מי שקשור איכשהו למה שקרוי כאן "תעשיית המוזיקה הישראלית". לחלק מהשחקנים בה היא עשתה גם כמה דברים טובים. אחרי ההלם הראשוני כתוצאה מהדממת שוק ההופעות, הם גילו פתאום שהתפנה להם זמן לדבר החשוב באמת – לחזור לשולחן הכתיבה כדי להשלים אלבומים חדשים או לשפצר את אלו שהיו בתהליך, ואז לרוץ לאולפן להקליט אותם. לא רק לשחרר סינגל ולחכות שהוא אולי ישתחל לפלייליסט, אלא להתניע מחדש את היצירה שלהם. זו עצה שאמדורסקי כנראה נידב לא פעם למתמודד שמולו, ויפה שהוא מיישם אותה גם על עצמו. ועוד משהו לגבי אמדורסקי וריאליטי – אם ההשתתפות ב"הכוכב הבא" מאפשרת לו חופש פעולה כלכלי כדי ליצור אלבומים כמו "432" – אז שיחתום שם קבע.
אמדורסקי לא ישב בשקט בתקופה הזאת. בתחילת המגפה הוא היה אחד מהדוברים היותר קולניים (והמעטים מדי) שמחו על שכחת עולם התרבות. אחר כך הוא הוריד את הפרופיל הפוליטי ונכנס לעבודה בקצב גבוה. הוא הוציא שני שירים ("שום דבר" ו"אתה ואני נוסעים לאט"); השתתף בפרויקט צו השעה עם הרכב הפאנק-אלטרנטיב המסך הלבן; נהנה מההוצאה המחודשת על גבי תקליט ויניל לאלבומו הנהדר "הרי את"; ושיחרר אלבום רמיקסים לעצמו לכבוד יום הולדתו ה-50 (MEFORAK: Remixes). אם היה לו עוד קצת זמן הוא בטח היה מארגן איחוד של תערובת אסקוט לכבוד חגיגות ה-30 לאלבום היחיד שלה. אבל בעיקר הוא ישב במשך שעות וימים באולפן כדי לכתוב מוזיקה חדשה ולשייף שירים ישנים. עכשיו מגיעה המנה הראשונה – האלבום "432".
לתל אביב תמיד היה מקום של כבוד ביצירה של אמדורסקי. לא משנה באיזו פאזה הוא היה בקריירה – אקוסטית, רוקרית או אלקטרונית – כשהאזנת לו תמיד יכולת לדמיין איך הרחובות שלה ממריאים לאט מתוך המוזיקה. ב"432" הוא החליט לצאת ממנה. האלבום יוצא היום, אבל הוא נכתב לפני כשלוש שנים, כשא"א הרגיש שהעיר פולטת אותו. הוא עשה מעשה, נכנס לרכב ונסע מעבר לגבול, וליתר דיוק - אל חוף מבודד, בתקווה למצוא בו את התדר הנכון, והמוזהב (HZ432, שנתן לאלבום את שמו) ממנו זרמו השירים. עשרה ימים אחרי הוא חזר לעיר עם השירים, ואלו המתינו במגירה (טוב, בהארד דיסק שבאולפן) עד לסגרי הקורונה.
לא חייבים להבין דבר בתדרים, באלקטרוניקה או בעבודת אולפן כדי ליהנות משמונת השירים היפים מאוד שמרכיבים את "432". לצד שותפיו המרכזיים לאלבום – יונתן דסקל, אורי קוטנר ועודד אלוני, ועם אורחים כסטלה גוטשטיין – הוא מציג פה אלבום קונספט שמצליח להישמע גדול ולו-פיי כאחד, כזה שברור שיש בו יוצר אחד מוביל, אבל גם אווירה של להקה מגובשת שלכל אחד ממרכיביה יש חלק ומשקל קריטי ביצירה.
השיוט הזה שבין האגו של היוצר הניצב בפרונט (בחלק מהשירים פה אמדורסקי עושה מעשה פרינס ומנגן על כל הכלים לבדו, והוא גם צייר את העטיפה) לבין המקום שבו גם הלהקה נוכחת, ובעיקר בין האז המוזיקלי לעכשווי הוא זה שהופך את "432" לאלבום כה יפה ואינטימי. כנראה לא אחד שיניב הרבה שירים שיתפוצצו בהופעות הקרובות, אבל כזה שנעים להאזין לו בבית, או מוטב בהליכת ערב מוקדמת עם אוזניות טובות - כשהטמפרטורות יותר שפויות ואפשר לנשום לרגע. "432" הוא יופי של פסקול למי שרוצה לברוח משאון העיר, גם מבלי לצאת ממנה.
"מה שאתה רואה עכשיו" הפותח והנהדר הוא מין בוסה נובה קטנה שמזכירה את המוזיקה הישראלית שיצאה כאן בקו התפר שבין הסבנטיז לתחילת האייטיז. עם קצת כלי הקשה וגרוב חצי טמפו סטייל מתי כספי ובעיקר עם פנדר רודס מלא הוד שמעורר געגועים עזים לאלונה טוראל ז"ל. גם הטקסט נוסטלגי ומפוקח כאחד. "השביל בגלים הולך ונמחק / המים עוד זוכרים אבל לא במדויק / הבהוב אחרון מן החוט הניתק / הוא רחוק עכשיו ואין עוד דרך אליו / כמו למשל מה שאתה רואה עכשיו", הוא שר שם לקראת סוף השיר.
זה גם ממשיך טוב. "כל הצבעים" שומר על אותו קו מוזיקלי נוסטלגי משהו (גיטרה קלאסית, הרבה קלידים חולמניים מפעם, וכלי הקשה שלא משתלטים), מחזיק יפה את הטקסט המהורהר ("שנים ניסית דרכים צדדיות / שבילים נסתרים אל הלב האוהב / עוד לא גילית את כל השכבות / לא הצלחת עוד להתקרב לכאב"). ב"צל של תוכי" זוכה המאזין לאזכור למקום שבו נוצר האלבום. על רקע הגיטרה שמנגנת גוטשטיין וההפקה העדינה אמדורסקי שר "מנגן מול ההרים / הם קרבים ומתרחקים / השמיים הצלולים / עוטפים יפה מלמעלה". "רצינו פלא" הסינגל היחיד שיצא בינתיים מהאלבום, חוזר לאותם מקצבים ואווירה משלהי הסבנטיז – בואכה טוראל וכספי, אבל מקבל מכפיל כוח מהבס הדינמי של אמדורסקי, שנוכח גם ב"הנר שלנו" הסמי פ'אנקי.
כמו כל אלבום קונספט – איזה יופי שיש עוד כמה שלא שכחו שמוזיקה יכולה לספר גם סיפור ולא רק להעביר עוד שלוש דקות בפקק – גם הסיפור של "432" מסתיים עם החזרה לעיר ולחיים עצמם. ב"משהו יפה בך" היפיפה שחותם את האלבום הוא שר "באין סערה רעמים מרעידים בך / הפחד מקפיא עורקים באחת / למרות השיחות הפגישות המרשם / כשצף שוב החושך הידיעה שהוא שם". ברקע הוא אינטימי עם גיטרה שמזכירה קצת את "מה שיותר עמוק יותר כחול" של תמוז ועם קולות צרצרים. בהדרגה מצטרפים הכלים (שעל כולם הוא מנגן פה) והעוצמה מתגברת ונחלשת חליפות כשהוא שר על הצורך בלבד מול הרצון להיות יחד. שזה די מסכם את מה שהקורונה עשתה לרובנו. עם האלבום החדש והמאוד יפה של אמדורסקי היא תהיה קצת פחות נוראית לכמה דקות.
