ממרחק הזמן קצת קשה להצביע על הרגע שבו נולד הבריטפופ. האם היו אלו שני האלבומים של פול וולר, אקס להקת הג'אם מראשית הניינטיז ששרטו את גבולות הגזרה של הז'אנר, או שזכות הראשונים שייכת דווקא לאלבום הבכורה הנפלא של סווייד או לשני של בלר, Modern Life Is Rubbish, שהופיעו ב-1993? מנגד, יש הטוענים שבמקום להתעמק בהתהוות הסגנון מוטב להתמקד בשנות השיא שלו, וליתר דיוק בתקופה הקצרה שבין 1994-1996 שבמהלכה ניהלו אואזיס ובלר דו-קרב סוער על ליבו וטעמו המוזיקלי של הקהל הבריטי. במובן מסוים, אם כי בתדירות נמוכה מאשר בעבר, הן - או ליתר דיוק, יוצאיהן - עושים זאת גם היום.
הלהקות שנכנסו תחת הכנפיים הגדולות של הבריטפופ לא עשו פופ. כל אחת מהן הצדיעה בדרכה לאגדות רוק בריטיות מעשורים קודמים, החל מהביטלס, הקינקס והמי של הסיקסטיז, ועד לסמית'ס של אמצע האייטיז. את המוזיקה שהשפיעה עליהם, היטיבו ההרכבים האלו לעדכן ולחזק עם גאווה פנים-בריטית, גם כמענה לתרבות ולמוזיקה האמריקנית שכבשו בתחילת העשור את צעירי הממלכה. זה היה נפלא כל עוד זה נמשך, אבל ימי הזוהר של הבריטפופ היו קצרים. ב-1997, אואזיס ובלר הוציאו אלבומים שדי התרחקו מהסאונד המקורי שלהם. והן לא היו לבד, גם פאלפ עם האלבום הקודר שלה This Is Hardcore, והוורב עם Urban Hymns עתיר הנגיעות הסימפוניות שיצאו באותה שנה, כבר פחות התאימו למשבצת המוזיקלית שהייתה עד לפני רגע הבשורה הבריטית ששטפה את המערב, והגיעה גם לישראל.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
עוד לפני שהניינטיז הסתיימו הבריטפופ כבר נחשב לבר-מינן. אבל עכשיו הוא חי לגמרי, ומצבו טוב משיכולתם לדמיין. סווייד ממשיכה להוציא אלבומים ולהופיע (גם אצלנו), וגם פאלפ חזרה עכשיו אל הבמות. האחים לבית גאלגר אמנם דבקים בסירובם לאיחוד של אואזיס (למרות שדיימון אלברן מבלר הימר לאחרונה שהאיחוד שלהם בדרך), אך בקריירות הסולו היפות (והמאוד נפרדות) שלהם הם מקפידים לחזור לקטלוג של הלהקה. ועכשיו הגיע התור של בלר. שמונה שנים אחרי אלבום הקאמבק הקודם שלהם, The Magic Whip, הסולן אלברן, הגיטריסט גרהאם קוקסון, הבסיסט אלכס ג'יימס והמתופף דייב רוונטרי שוב כובשים את אצטדיון וומבלי בלונדון. וחשוב מכך - הם מוציאים אלבום חדש, יפה וסופר כיפי - The Ballad of Darren, שמוכיח שנותרו להקות ותיקות שמסוגלות להתבגר ביחד ולהתעדכן בחן רב.
היופי ב-The Ballad of Darren - ויש בו המון יופי - הוא ביכולתו לעורר נשכחות בקרב הקהל הוותיק של בלר. אבל השירים החדשים שלהם יכולים לקרוץ גם לאלו שלא גדלו בימים שבהם אלברן ושות' פתחו מהדורות חדשות בבריטניה. את ההישג הזה אפשר לזקוף לזכות הרביעייה שהשכילה לעטוף את האיחוד הנוכחי שלה עם שילוב נדיר של נוסטלגיה מתבקשת ובשורה אמנותית של ממש. הרבה מהקרדיט על הביצוע המוצלח של בלר פה מגיע למפיק האלבום ג'יימס פורד.
האיש המאוד עסוק הזה, שהפיק בין היתר את הגורילז (פרויקט הצד של אלברן שהפך לדיי-ג'וב שלו) ואת הארקטיק מאנקיז, הגיש פה את אחת מעבודותיו היותר מרשימות בשנים האחרונות. שלא במקרה האלבום החדש של בלר מזכיר - וביותר מרגע אחד - את הסאונד של הגורילז וארקטיק מאנקיז. אך זהו לא חיקוי שנועד לאסוף קהל צעיר באפס מאמץ, אלא מעין מחווה כמעט אצילית מצד הוותיקים לממשיכי דרכם. אלברן סיפר לאחרונה שהוא די מחזיק ממה שאלכס טרנר עושה בלהקה שלו ומהדרך שבה היא החזירה לחיים את מוזיקת הגיטרות. עשרת השירים הטריים האלו של בלר מוכיחים זאת, גם מבלי להיכנס להשוואות בין האז לעכשיו.
ב-30 וקצת השנים שחלפו מאז שהופיע Leisure, אלבום הבכורה של בלר, הלהקה עברה כמה גלגולים. מהרכב אלטרנטיבי שמנסה לתפוס את המשבצת שלו הם הפכו ללהקה שמתנחלת בצמרת מצעד הפזמונים, רק כדי לשבור חזק מהרוח הבריטית המקורית ולקרוץ לשוק האמריקני (בעיקר באלבום שנשא את שמם ויצא ב-1997 והצליח בזכות הלהיט הקצרצר Song 2). שני האלבומים שהגיעו בהמשך הדרך כבר היו פחות אחידים ולאחריהם ההרכב הקפיא את פעילותו בתום עשור דינמי.
כבר בסשן ההאזנה הראשון ל-The Ballad of Darren קל לאתר בו אזכורים לכמעט כל תחנה במסע של בלר. אבל רק בסיבובים הבאים איתו מבינים עד כמה הוא גם אחד מרגעי השיא שלה. זהו אלבום קצר ומהודק, מ-The Ballad שפותח עם ביטים עדינים וזורק קצת לדייויד בואי המאוחר, עבור ב-St. Charles עם מפלי הגיטרות המשמחים והבס-תופים המדבקים כמו בניינטיז. ממנו ממשיכים ל-The Narcissist שהוא אולי רגע השיא פה ומפרפר בנגיעה לגורילז ובעיקר לארקטיק מאנקיז. בהמשך מגיעים Goodbye Albert החללי והקינוח שמורכב מ-Avalon ומ-The Heights. האחרון מתחיל עם גיטרה אקוסטית שמתחלפת בחשמלית המייצרת דרמה שמתגברת הודות לשילוב לכאורה מנוגד בין כלי מיתר נוגים לבין תופים חדים, ומסתיימת בקקופוניה קצרה. לאורך 36 הדקות של The Ballad of Darren אלברן וחבריו מדגימים כיצד לוקחים רוק גיטרות בן 30, מוסיף לו טוויסט אלקטרוני מעודן במינון הנכון, מערבבים היטב ומגישים מעדן חדש-ישן.
חברי בלר לא הגיעו אל אלבום הקאמבק המפואר הזה בתום תקופת בטלה. למעשה, הם היו די עסוקים בשנים האחרונות. אלברן הוציא כמה אלבומים של הגורילז וגם אלבום סולו יפה ומאתגר -The Nearerthe Fountain, More Pure the Stream Flows; קוקסון הוציא לפני כמה חודשים אלבום עם ההרכב החדש שלו; ואפילו רוונטרי, שפרש לכמה שנים מהמוזיקה לטובת קריירה פוליטית, השלים אלבום בכורה השנה. היצירה המשותפת החדשה שלהם היא תוצר השיא של עמל השנים האלו.
סביר להניח שמי שיגיע לחדש של בלר יעשה זאת דרך אחד משירותי הסטרימינג, אבל The Ballad of Darren הוא אלבום שכיף להחזיק ביד, ולו רק בגלל עטיפתו היפה. המים בבריכת השחייה הכמעט ריקה שמעליה השמים הקודרים שעל העטיפה, לא מזמינים קפיצת ראש, אך מי שיצלול לתוך האלבום יגלה בין עשרת שיריו (יש גם גרסה מורחבת עם 12 שירים, והשוק היפני פונק במהדורה שכוללת אפילו שיר נוסף) הרבה יופי. האסתטיקה המוזיקלית והוויזואלית של בלר מודל 2023 מתכתבת גם עם אלבום הבכורה שלה מ-1991, שעל עטיפתו הופיעה אישה עם כובע שחייה צהוב.
30 וקצת שנים אחרי שבלר החלה במסע לכיבוש בריטניה, היא שוב הלהקה החמה - והכי חכמה - בממלכה. לא מעט להקות ותיקות הוציאו בשנה-שנתיים האחרונות אלבומים יפים שהוכיחו שהן לא רק מופעי עבר של מיטב להיטים. אלבום הקאמבק המוצדק הזה של בלר הוא מהיותר מרשימים שבהם. מי שצפה בסרטונים שהעלו ברי המזל שחגגו במופע האיחוד של ההלקה לאחרונה בלונדון בוודאי נתקף קנאה. מי שיאזין ל-The Ballad of Darren יקבל לאורכו להקה בשלה, מיומנת - וגם מרעננת - הנמצאת בשיאה. ואחרי שהחזיר את בלר לחיים, לאלברן יש פנאי לגרום לצ'ילבות מאואזיס להיכנס לשיחות על הסכם שלום. יש מצב שגם בזה הוא יצליח.
