אף פעם לא מאוחר מדי
גורדון מק'קולו, סקוטי שמתקרב לגיל מאה, פרסם לאחרונה את ספר הביכורים שלו בהוצאה עצמית. עד כאן, לא מדובר בחדשות. אנשים רבים כותבים שירים להנאתם ואחוז גדול מתוכם פונה לבתי הדפוס, אך לא לכולם יש נכדה כמו ג'סיקה קיצ'י. הצעירה רצתה לשמח את סבה, אדם פלוני שחי חיים צנועים בעיירה קטנה בסקוטלנד, וצייצה על ספרו החדש בטוויטר. אומנם יש לה רק 919 עוקבים, מספר קטן למדי, אבל הציוץ צבר תאוצה חריגה והגיע למספר עצום של כ-300 אלף סימוני "אהבתי", קרוב ל-50 אלף שיתופים ומאות תגובות. תוך זמן קצר, הספר הפך לרב מכר מפתיע וזינק לפסגת הטבלאות של אמזון. לפי התיאור באתר, השירים בספר עוסקים "במגוון רחב של נושאים - מאהבה, דרך מערכות יחסים, דת, תפילות, משמעות החיים, מוות ויחסינו עם האל". עוד נכתב שם שחלק מהשירים מעוררים בקורא את הרגשות העמוקים ביותר, בעוד שאחרים מתמקדים בהיבטים המשעשעים של חיי היומיום.
הציוץ המכונן של הנכדה היה קצר וענייני, לא מתחנף ולא מתחנן. "סבא שלי בן ה-96 הוציא עכשיו ספר, עם כל השירים שכתב לאורך חייו. הוא זמין לרכישה באמזון, אם מישהו מכם מעוניין. ביקורות על הספר ישמחו אותו מאוד", כתבה קיצ'י (באופן בלתי קיטשי בעליל). רק טעות אחת הייתה לה, ככל הנראה: אתרים בעולם מציינים שהאיש בן 92, ולא כפי שציינה בשגגה. בכל אופן, הרשת עשתה את שלה והעתירה אהבה על הקשיש החביב. לצד הרכישה ההמונית, הספר גם זכה באלפי ביקורות של חמישה כוכבים - כבוד שרק מעטים זוכים לו, אם בכלל. בנו של הכוכב העולה סיפר ל"הגרדיאן" שאביו ניסה לפרסם שירים במשך עשרות שנים ללא כל הצלחה, וכעת הוא מרגיש "כאילו הצליח להגיע לירח". מתברר שאף פעם לא מאוחר מדי לזרוח. עכשיו, כמובן, נותר רק לבחון את רמתם של השירים (ובינתיים יש כבר מי שטוענים בפנים עגומות שכל הסיפור הזה חושף עד כמה, בסופו של דבר, המציאות הצבעונית נוטה לגבור על הספרות הטובה).
גופא לנפש
אסופת טקסטים חדשה, "גופא", עושה רושם מבטיח. עיון בדפיה מגלה שהיא גם מקיימת. "כבר זמן מה שואל את עצמו תיאטרון הבית מה הוא היה אם הוא היה יורד לדפוס. מה הוא היה רוצה לומר, ממי הוא היה מבקש לכתוב ועל מה", נכתב בפתיחת האסופה, שצבעה חום-קרטוני פשוט ונעים לעין. חי וגולמי. "היינו רוצים לומר שזה בגלל שנת הקורונה שעברה עלינו, אבל האמת שהיא שזה חלום עתיק, והמגפה רק יצרה את הסדק המדויק עבורו להתגשם סוף סוף. מוכי פריחה אדמומית מכל מה שדיגיטלי, ביקשנו לייצר אובייקט מוחשי, פיזי, חפץ ממש בעולם". ביקשו - ועשו. את האסופה ערכו אשת הספרות זהר אלמקייס (כותבת הספר "בית הנתיבות") והמנהל האמנותי השותף של תיאטרון הבית, היוצר הרב-תחומי ג'ייסון דנינו הולט. לגיליון אין נושא מוגדר, והקורא עצמו מוזמן לאתר את הקו העובר בין הטקסטים. את עשרת הטקסטים כתבו אלמקייס, תמי ריקליס, אלינור דרזי, תהילה חכימי, אלינה יקירביץ', נטע וינר, ייטב בוסירה, אלעד בר-נוי, מיטל זהר ויואב רונאל. יש גם דימויים חזותיים יפים. כדאי. חפשו את "תיאטרון הבית" ותוכלו להזמין עותק בחינם. ההשקה מחרתיים (12 במאי) ביפו.
הזיכרונות של סת', הצופן של מייגן
וכעת, אם יש לכם רגע, בואו נשוחח על ספרי סלבס. הממואר החדש של השחקן היהודי-אמריקני סת' רוגן רואה אור בימים אלה ומעורר הדים. כלומר, בעיקר הדי צחוק. ב-Yearbook הקומיקאי בן ה-39 מביא אנקדוטות מחייו, באופן א-לינארי. כלומר, לא מינקותו דרך הסדרה האהובה "פריקים וגיקים" ועד ימי התהילה הנוכחיים, אלא מפה ומשם, לפי מה שעולה בראש. אוסף של סיפורים שאפשר לצחוק מהם או ללמוד מהם דבר מה על רוגן או על העולם. המסר שחוזר על עצמו: תמיד כדאי למצוא בחיים את הזווית הקומית. עם זאת, המבקרים מציינים כי לפני הקריאה מוטב להכיר את סרטיו של רוגן, שכן הוא לא טורח להציג אותם או להסביר את עלילותיהם. בנוסף, מציין אחד הקוראים, מי שמכיר את הפרסונה של רוגן על המסך ייהנה כפליים, כיוון שיוכל לקרוא את הסיפורים בקולו (הסטלני, המגחך והרך). זוהי תזכורת מרעננת לכך שספרים לא מוכרחים להיות מהורהרים או סבוכים מדי. פרוזה יכולה, לפעמים, גם פשוט להצחיק.
בנוסף, אולי שמעתם כבר שמייגן מרקל, הדוכסית מסאסקס, השיקה ספר לילדים - "הספסל", שעוסק בקשר שבין אב ובנו, דרך עיני האם. העלילה, המובאת בליווי איורים בצבעי מים, מבוססת על שיר שמרקל כתבה לבעלה, הנסיך הארי, לכבוד יום האב. כעת, מומחים למשפחת המלוכה (או רכלנים שהחליטו להפוך את התחביב למקצוע) מסבירים כי בספר מסתתרים מסרים מוצפנים המכוונים למלכה. על הכוונת: איור שבו נראה אב צעיר במדי צבא, בעל שיער ג'ינג'י, המזכיר את רעמתו של הנסיך המפורסם. הוא מניף את בנו אל-על בזמן שהאם, אישה בעלת שיער כהה, מביטה מהחלון ומזילה דמעה של התרגשות. הפרשנות, לפי המומחים: הארי הפגוע עדיין נוטר לסבתו על כך שנשללו ממנו התארים הצבאיים שלו, בעקבות הניתוק ממשפחת המלוכה. האם זה נכון? האם זו סתם פרשנות מנותקת מהמציאות? זה לא באמת חשוב. הרכלנים ימשיכו לרכל, ומייגן רק תרוויח מכך - כעת ברור שהספר שלה לא יבדר ילדים בלבד, אלא גם את הוריהם.
קוראים בקפה
אחד האירועים של פסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים הוקדש השנה לנושא לא מובן מאליו: קפה. על הבמה ישבו המשורר רוני סומק, הסוציולוגית המתמחה בקפה נועה ברגר (כן, יש דבר כזה. למה לא בעצם?), הבעלים של חנות הספרים The Educational Bookshop במזרח ירושלים והמנחה, האוצר והיוצר איתי מאוטנר. הם קראו שירים, הזכירו ספרים ודיברו על הקשר שבין כתיבה, קריאה, קפה (או בתי קפה) ופוליטיקה. "יש בתי קפה עם קפה פחות טוב, אבל עם היסטוריה. אם אתה מגיע לפריז ורואה שזה בית הקפה שסימון דה בובאר, סארטר או קאמי ישבו בו - לפעמים יש גם לוחית אלומיניום, אם לא סומכים על האינטליגנציה של המבקרים - יש בזה משהו, אני מודה, שמרגש אותי", סיפר סומק, והסביר: "זו הנוכחות. לדעת שזה המקום שאולי סארטר חשב בו על שורת הפתיחה של 'אינטימיות'. או לשבת בדיסלדרוף, באותו פאב שברכט כתב את המחזות שלו - ומעליך עוד תלוי הקסקט שלו". סומק הוסיף: "שאלתי פעם מישהו שהכיר את אלתרמן, שלונסקי ואת פן, 'למה אנשים כתבו בבתי קפה?' והתשובה הייתה פשוטה - הם גרו בדירות של חדר וחצי. אז שם פשוט היה המקום היחיד שהיה להם שולחן וחימום ומישהו ששאל אותם מה הם רוצים לשתות". האם זה לא נכון גם לגבי הצעירים שגרים בתל אביב וכותבים היום, בין אם אלו שירים, פרוזה או תסריטים? הרי גם רבים מהם גרים בדירות חדר, חדר וחצי או שני חדרים עם שלושה שותפים. אולי במובנים מסוימים, לא הרבה השתנה. בתי הקפה עדיין צריכים את הכותבים, והכותבים עוד צריכים את בתי הקפה. להתרועע, להתעורר, להתאוורר.
א"א, לא בדעתו
המשורר אהרן אלמוג הלך לעולמו בסוף השבוע האחרון בגיל 89. הוא זכה בפרס ברנר, פרס היצירה לסופרים ומשוררים על שם לוי אשכול, פרס ביאליק - ועוד. אבל יותר מכל, הוא היה אדם מוכשר שכתב הרבה מאוד שירים יפים. כל אחד רוצה לזכות בכמה פרסים, זה נכון. אבל בסוף הכיבודים נעלמים כלא היו, נגוזים עם חלוף הזמן, ונשארים השירים. וזה הדבר הכי חשוב: אהרן אלמוג כתב שירים יפים שיישארו איתנו תמיד. לצידם, הוא כתב גם מחזות וסיפורים. אלמוג כתב הרבה. גם לאחר שקיבל החלטה מודעת להספיק לכתוב שירה, בשנות ה-90, המשך לכתוב פרוזה. בשנת 2003 סיפר לעיתון: "אני כותב ביום, בעט נובע, לא במחשב, אחר כך מעתיק למכונת כתיבה. משוטט בעיר ואחר כך מתיישב, לרוב בבית קפה בדיזנגוף סנטר, וכותב. לעיתים אפילו רושם על הקבלות הארוכות של הסופר את כל מה שכתבתי, ומעבד בבית".
מרגע שנודע דבר מותו, גולשים רבים מעולם הספרות הישראלי שיתפו משיריו, ונדמה שהרוב בחרו ב"מוריד הגשם". אפשר להבין. מדובר בשיר מושלם. לא בערך, לא כמעט. אם ישנה שלמות שירית, כך היא נראית. מלבד זאת, נדמה שהשיר הזה מספר לנו על אלמוג - על נפשו, על נוף ילדותו, על ביתו - יותר משיוכלו לומר עשרות אלפי מילים. ועל כן, ללא עיכוב נוסף, הנה השיר במלואו. אם תקראו אותו ברגע הנכון, ולא חשוב הגיל, הוא עשוי להתיישב לכם בתוך התודעה, מעורסל, ולא לצאת משם לעולם.
בְּ־1942 עָשִׂיתִי עִגּוּל וְלֹא יָצָאתִי מִמֶּנּוּ
עַד שֶׁלֹּא יָרְדוּ גְּשָׁמִים
אוֹתוֹ יוֹם הוּצְפוּ בָּתִּים וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים כִּמְעַט טָבְעוּ
בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם
נָתַן לִי אָבִי סְטִירַת לֶחִי וְאָמַר: זֶה אֲנִי
מוֹרִיד הַסְּטִירָה
שָׁבוּעַ לְאַחַר מִכֵּן עָמַדְתִּי לַשָּׁוְא עַד הַצָּהֳרַיִם
בָּאוּ יוֹנִים וְהָגוּ עָלַי אַהֲבָה
לַמָּחֳרַת הָלַכְתִּי לְבֵית סִפְרִי כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ
רְעִידַת אֲדָמָה וּמוּכָן לְהִתְפַּשֵּׁר עַל לִקּוּי חַמָּה
בָּאתִי וְהִנֵּה הַשַּׁמָּשׁ נִצָּב בַּשַּׁעַר וּמִסָּבִיב דְּמָמָה.
לֹא מוֹרִים וְלֹא חֲמוֹרִים, אָמַר הַשַּׁמָּשׁ בְּמִין זֶמֶר וְהֵחֵל
רוֹקֵד עִם הַמַּטְאֲטֵא. שְׁבִיתָה.
בַּצָּהֳרַיִם בָּאתִי הַבַּיְתָה וְאָמַרְתִּי: זֶה אֲנִי
מֵבִיא הַשְּׁבִיתָה
שְׁאָלַנִי אַבָּא: וְכֶסֶף יָכוֹל אַתָּה לְהָבִיא
עָנִיתִי שֶׁכֹּחִי רַק בִּדְבָרִים רוּחָנִיִּים
אוֹתוֹ לַיְלָה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִי אוֹמֵר לְאִמִּי:
בְּנֵנוּ זֶה לֹא בְּדַעְתּוֹ
יֶלֶד הָיִיתִי וְלֹא יָרַדְתִּי לְסוֹף דְּבָרָיו אַךְ קֶסֶם הַמִּלִּים
שָׁמוּר עִמִּי עַד הַיּוֹם הַזֶּה
