סרטי אימה מצטיינים בלכידת זרם המעמקים של החברה שבה הוא הופקו. מהצד השני, ישנה תעשיית הקולנוע האמריקנית שתמיד נשארת עם עין פקוחה בניסיונה ללכוד כישרונות ורעיונות מוצלחים שצצים מחוץ לגבולות ארצות הברית. לא מעט סרטי אימה "זרים" עובדו לגרסאות אמריקניות - מיפן (סרטי "הצלצול", "הטינה" ו-Pulse), הונג-קונג ("העין"), אוסטריה (Goodnight Mommy), שבדיה ("תן לי להיכנס"), בריטניה ("איש הקש") צרפת (Martyrs) וכך הלאה. אך כשמדובר בסרטים שנובעים מרקע חברתי ותרבותי אחר, השינויים שמבוצעים בעיבוד - ואפילו עצם שינוי מיקום ההתרחשות - מובילים לתוצאות בלתי צפויות, ובמקרים רבים - גם בלתי רצויות. הפער בולט במיוחד במקרים הנדירים שבהם אותו במאי מביים שתי גרסאות לסרטו. ג'ורג סלייזר ההולנדי ב"ההיעלמות" (1988/1993) ומיכאל הנקה האוסטרי ב"משחקי שעשוע" (1997/2007) שחזרו וביימו את סרטי האימה המוערכים שלהם בגרסאות אמריקניות. סלייזר שינה פרטים משמעותיים - ונקטל. הנקה העתיק במדויק - ונקטל גם כן.
"אל תוציא מילה" – טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
לפני שנתיים מבקרי הקולנוע התפעלו מסרט האימה הדני "לשון הרע" (Speak No Evil) של הבמאי-תסריטאי כריסטיאן טאפדרופ. העלילה עסקה בזוג דני שבמהלך חופשה פוגש ומתיידד עם זוג הולנדי, ומוזמן בהמשך לאירוח בבית הנופש שלהם בהולנד. מה שמתחיל כעיסוק עם הדים קומיים באי-הנוחות של המשפחה המתארחת בבית של משפחה שהם לא מכירים היטב, מתפתח לחששות וחרדות - ומוביל להתרחשותם של הדברים הגרועים ביותר. הדקות האחרונות של הסרט הן דבר שקשה למחות מהזיכרון.
חלפו שנתיים מאז עליית "לשון הרע" למסכים, והנה כבר יש גרסה אמריקנית, שבעברית זכתה לשם החדש "אל תוציא מילה". הסרט הופק במסגרת אולפן האימה בלומהאוס, שמתמחה בהפקות בתקציב נמוך-בינוני שמדי פעם מצליחות להשיג הצלחות מרשימות בקופות ("מייגן", "בלאק-פון"). כיוון שסרטים אלו נוצרו בראש ובראשונה עבור קהל אמריקאי, לא רק מיקום העלילה והזהות הלאומית של הדמויות השתנו, אלא נעשו גם שינויים שמטרתם להעצים את האטרקטיביות המסחרית של הסרט.
שינויים אלה נוגעים בסוג האימה שאנחנו מעדיפים לראות: האם מקור האימה מוכרע? האם "האנשים הטובים" (או לפחות "הנערה האחרונה") שורדים? האם יש תבניות חוזרות המספקות ודאות לגבי התפתחות העלילה? או שלהבדיל, הסרט אולי מנסה להותיר אותנו עם תחושת מועקה ומצוקה שתמשיך ללוות אותנו עוד ימים רבים? קל לנחש איזה סוג אימה יועדף על ידי אולפן אמריקני שמפיק בשנים האחרונות כ-13 סרטי אימה בכל שנה.
5 צפייה בגלריה
האם האימה הדנית הייתה מצליחה לעבוד על הקהל האמריקני השמרני? מתוך "לשון הרע"
(צילום: יח"צ)
כשמדובר על עיבוד של סרטים, לסרט המקורי תמיד יש יתרון. הוא המפגש הראשון של הצופים עם העלילה והדמויות, וסביר להניח שזה גם היה מפגש מוצלח ומצליח למדי אם התעורר הרצון לעיבוד מחדש. בין אם העיבוד ייצמד למקור האיכויות שיוחסו לסרט הקודם, או אם יחרוג ממנו באופן מהותי - הוא ינהל קרב מאסף מול קריטריון ההערכה של הסרט הקודם. מלכודת לא פשוטה.
"אל תוציא מילה" האמריקני בחר באופציה השנייה. הבמאי-תסריטאי האנגלי ג'יימס ווטקינס ("האישה בשחור", "הג'וב הצרפתי") יצר סרט ארוך יותר ב-15%, עם יותר רקע על הדמויות מכפי שהיה בסרט הדני המופשט יותר. הוא משלב את האימה עם מידה רבה יותר של מתח, שנושא השראה מ"כלבי הקש" (1971) של סאם פקינפה. בגלל שינויים אלה, שאת רובם לא ניתן לציין, הסרט מציע עמדה שונה לגבי משמעות המתרחש. ניתן לבקר כל שינוי שכזה כליקוי, אבל במקרה הנוכחי - יש מקום לגישה יותר חיובית: להסתכל על הסרט כווריאציה על אותה סיטואציה עלילתית בסיסית, ולקבל אותו בתור מה שהוא - עיבוד אפקטיבי בדרכו שלו.
הזוג האמריקאי בן (סקוט מקניירי) ולואיז (מקנזי דיוויס) נמצאים בחופשה באיטליה יחד עם הילדה בת ה-11 אגנס (אליקס ווסט לפלר), שעדיין מאוד מתקשה להיפרד מבובת הארנב החביבה עליה (אתם עוד תלמדו לשנוא את הבובה המ***נת הזו). מפגש עם הזוג הבריטי פרדי (ג'יימס מקאבוי) וקיארה (אשלינג פרנצ'וזי) מאפשר להם לחמוק מנוכחותו המעיקה של תייר דני שלא מפסיק לקשקש על סוגי פסטה. הזוג הבריטי חברותי להפליא, בעיקר פרדי החברמן המוחצן - היפוך די משמעותי מול בן המיובש והחששן (ההנגדה בין שני הגברים חדה הרבה יותר ביחס למקור). לזוג הבריטי יש גם בן מופנם ואילם הקרוי אנט (דן יו, בהופעה מרשימה).
הזוג האמריקאי עשה רילוקיישן לבריטניה בעקבות העבודה של בן. המניע המקצועי לעזיבה לא התממש ובן עדיין מחפש את עצמו בארץ אחרת. לואיז, שבעצמה ויתרה על עבודתה בגלל שינוי, זה נותרה מתוסכלת. בנוסף יש רגע שבו לואיז מקבלת הודעה בטלפון בשעה מאוחרת, והתגובה של בן רומזת שיש לזוג הזה איזשהו אירוע בעבר הלא רחוק שמצדיק את חשדותיו - רמזים שעוד יובהרו במהלך הסרט. כל פרטי הרקע הללו לא היו קיימים במקור, והם עוד יחזרו בדברים שנאמרים על ידי הדמויות, כחלק מהרקע הפסיכולוגי-דרמתי שהופך את הסיטואציה לנגישה יותר עבור הצופים. זהו הבסיס למשמעות הספציפית שתהיה לעלילת העיבוד.
לאחר שהם חוזרים לדירתם בלונדון, בן ולואיז מקבלים הזמנה להתארח בחווה של פרדי וקיארה במערב אנגליה. ההחלטה לנסוע לביתם של אנשים, שהם עדיין בבחינת זרים, מתקבלת בהקשר של התאווררות מהמתחים הזוגיים. כמובן שהזוג הבריטי חי במקום מבודד עם בעיות קליטה מהותיות של תקשורת סלולרית, בקצה של דרך לא סלולה ולא מוארת, שרחוקה מרחק רב מכל בית אחר.
5 צפייה בגלריה
נותן הופעה מרשימה. דן יו (משמאל) מתוך "אל תוציא מילה"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מול האיפוק בהצגת דמויות המארחים והאי-נוחות הגוברת שהייתה במקור הדני, כאן הדמות של פרדי היא "יותר מדי" מהדקה הראשונה, והופכת מהר מאוד למאוד-לא נעימה. הוא מתווכח עם לואיז הצמחונית, ובהמשך שוכח זאת ומאכיל אותה באווז מובחר שהם שחטו לכבוד הגעתם. הוא מדקלם את This Be The Verse של המשורר פיליפ לרקין, שעוסק באופן בוטה באופן שבו הדפיקות ההורית עוברת מדור לדור, ומפגין כמה התנהגויות לא-אבהיות כלפי הבן האילם. ההגזמה בגרסה הנוכחית מקנה ממד קומי לניסיון של הזוג להכיל את ההתנהגות שלו. מקאבוי, שכבר גילם דמות מופרעת המשלבת כמה טיפוסים (ב"ספליט" של מ. נייט שאמלאן) לועס כאן את התפאורה בחדווה. בשונה מדמות המארח במקור הדני, הפוטנציאל הפסיכופתי של פרדי ניכר מההתחלה. ההנאה מהסרט תלויה במידה רבה ביכולת להשתעשע או להתעצבן מכך.
שאר השחקנים עושים עבודה טובה - מקנזי דיוויס בתור מי שמוטלת עליה אשמה בתוך הזוגיות עם בן, אך כבר מאסה בצורך להרגיש אשמה; סקוט מקניירי בתפקיד לא קל של דמות סמרטוטית שיש לה רגשות סותרים כלפי המתרחש ואופן התגובה. למרות שזה תפקיד פחות ראוותני מזה של מקאבוי, הוא חשוב לא פחות לעיסוק שלו בגבריות פגומה, ובאפשרות השיקום שלה. אשלינג פרנצ'וזי מגלמת דמות שנעה לסירוגין בין אופי פרוע כמו זה של בן זוגה, לבין האפשרות לראות אותה כקורבן.
5 צפייה בגלריה
יודע דבר או שניים על דמויות מופרעות. ג'יימס מקאבוי מתוך "אל תוציא מילה"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
התנועה המתעתעת של העלילה נעה בין רגעים המסבים אי-נוחות לאורחים לבין ההסברים שניתנים בדיעבד. התגובות של האורחים נשענות על ההקשר הרחב יותר שניתן לגבי הזוגיות שלהם. באופן דומה, גם ההתרחשויות בחצי השעה האחרונה עוסקות לא רק באפשרות לשרוד, אלא גם להציע תיקון סמלי לזוגיות. האם הסוף מעז להגיע למחוזות האיומים של המקור (או להציע מקבילה שוות- ערך)? לשם כך תצטרכו לצפות בסרט. "אל תוציא מילה" ראוי לצפייה גם עבור אלו שראו, זוכרים ומחבבים את המקור.
