סדרות נוסחתיות יש יותר מחורים במצה. באמת שלא חסר. נטפליקס מייצרת אותן בסין ומוכרת אותן בפאקטים בכפל מבצעים, עד כדי כך זה קל. וכך אדם מוצא את עצמו צופה בשלל סדרות בינוניות שלעולם לא יחרטו בזיכרונו, ומנסה לשווא למצוא בהן יחוד או לגבש עליהן דעה. אבל אחת לכמה זמן צצה סדרה שלא דומה לשום דבר אחר. שאפשר לצפות בה מבלי שהעפעפיים צונחים או שהאונות נעלבות. "עצבים" (Beef) שעלתה אתמול (ה'), בזמן שעיכלתם את ארוחת החג וניסיתם להרהר ביציאה ממצרים ובכניסה ללבנון, היא אחת כזאת. המירוץ על רכישת זכויות הסדרה יצא לדרך כבר במרץ לפני כשנתיים. הרשתות נאבקו עלייה, עד שנטפליקס הניחה על השולחן את ההצעה הגבוהה ביותר והלכה עם הזכויות הבייתה. עכשיו מתברר שההימור השתלם.
"עצבים"- טריילר
(קרדיט: באדיבות נטפליקס)
דני צ'ו (סטיבן יון, "המתים המהלכים") הוא אמריקני ממוצא קוריאני, תחמן בקנה מידה קטן בתחום קבלנות הבניין וביצוע משימות תחזוקה, ובאופן כללי חלטוריסט שמחפש מאיפה יגיע הכסף הבא. הוא חי עם אחיו הצעיר פול, שמנסה מדי פעם להביא מכה בקריפטו. ההורים שלהם נשארו בקוריאה ודני חולם לבנות להם בית ולהביא אותם לארצות הברית של אמריקה. איימי לאו (הסטנדאפיסטית אלי וונג) היא יזמית בתחום הלייף-סטייל. העולם שלה ממוקם בצד השני של הגלקסיה - היא אמידה, פריווילגית, יש לה בעל חתיך בשם ג'ורג' (הוא יפני והיא ממוצא סיני-וייטנאמי) וילדה מתוקה, והיא עובדת יותר מדי שעות כדי לקיים את אורח החיים שלה. היא מפנטזת על מכירת העסק שהקימה לג'ורדן, סוג של גווינית' פאלטרו (שמגלמת מריה בלו).
לביקורות טלוויזיה נוספות:
מעבר למוצא המזרח-אסיאתי של דני ואיימי, לשניהם יש בכל זאת עוד משהו משותף: שניהם זועמים. מאוד-מאוד זועמים. אבל זעם מהסוג שנאגר ונאגר, בזמן שהם מנסים לרצות את הסביבה שלהם ולחייך, עד שהוא מתפרץ וגורר אותם ואת כל מי שקשור אליהם לסחף נטול שליטה ומסוכן ממש. כשזה קורה, אף אחד לא עוצר לחשוב על ההשלכות, ולרוב השחרור מלווה במן עליזות סאדו-מזוכיסטית ילדותית שיש בה משהו משעשע, אבל גם משהו עצוב.
4 צפייה בגלריה
כל הלחצים מודחקים לכדי הפרעה נפשית שמקבלת ביטוי מצחיק לפעמים, אבל גם מעורר חמלה. מתוך "עצבים"
(באדיבות נטפליקס)
זה מתחיל ממריבה בחניון. דני יושב ברכבו אחרי תיקול מעליב עם מוכר ברשת שיווק כלשהי. הוא מתוסכל ומרגיש שהעולם נגדו באופן אישי. "תמיד יש איזה משהו", זה המשפט שחוזר כמנטרה לאורך הסדרה, ולא רק אצלו. נדמה שהוא מסוג הגיבורים שמישהו למעלה מנפנף מול פרצופו בדולר קשור בחוט אבל לא מניח לו ללכוד אותו. רכב יוקרה לבן חוסם אותו כשהוא מנסה לצאת מהחניה ואז מצפצף לו ביהירות צפצוף ארוך ומעניק לו אצבע משולשת מכל הלב. דני לא מוכן להיכנע הפעם. הוא מצא מטרה לנקז אליה את כל התסכולים שלו. הוא רודף אחר הרכב בנהיגה פרועה ומנסה להחזיר. הוא לא מצליח אבל הוא זוכר את המספר. אנחנו עוד נחזור אליו.
4 צפייה בגלריה
בינג' שמחליק בקלות ובשעת דחק, אפילו עשוי להיות משווק על תקן אסקפיזם. מתוך "עצבים"
(באדיבות נטפליקס)
החיים של איימי אמורים להיות מושלמים, אבל המציאות לא יכולה להיות רחוקה יותר. אמא של בעלה ממררת את חייה כשהיא מתערבת בחיים שלהם ומורידה מערכה ללא הרף. העבודה שלה לא מעניינת אותה יותר, והיא מדחיקה לחצים מהעסקה שהיא מנסה לסגור. כל אלה מודחקים לכדי הפרעה נפשית שמקבלת ביטוי מצחיק לפעמים, אבל גם מעורר חמלה. היא מנסה להסדיר את נשימתה כשהיא מגיעה הבייתה, נוהגת ברכב היוקרה הלבן שלה, ומנסה להסביר לבעלה מה קרה, אבל הוא עוצר אותה ומציע שהיא "תחזור לכתוב את יומני הוקרת התודה שלה" כדי להירגע.
4 צפייה בגלריה
כל אחד מהם משוכנע שהאדם השני הוא זה שאשם בכל הרעות החולות שפוקדות אותו. מתוך "עצבים"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
כל זה יכול היה להיות אירוע שהיה מסתכם בסיפור לפסיכולוג, תלונה לחבר טוב או סתם הוצאת קיטור בחדר כושר, אלמלא היו דני ואיימי אנשים שמתקשים להרפות. כל אחד מהם בוחר לנתב את עומס הלחצים שמוטל עליו - דני כורע תחת ערימת הכישלונות שלו ואיימי לא מסוגלת להתמודד עם הטירוף בעבודה והעובדה שהנישואים שלה הולכים ומתרופפים - אל הנקמה. במשך כמעט תשעה פרקים הם הולכים ומסלימים את עוצמת הפגיעה האחד בשני, מאבדים את הפרופורציות ולא סופרים את הפצועים שהשאירו בדרך (בהם דייויד צ'ו שמגלם את אייזק, בן הדוד של דני, חתיכת Dude שמגיעה לו סדרה משלו), משום שכל אחד מהם משוכנע שהאדם השני הוא זה שאשם בכל הרעות החולות שפוקדות אותו. שניהם מתחילים את המסע הזה מותשים ועצבניים ומסיימים אותו במצב הרבה יותר גרוע. הזעם שלהם מכלה כל דבר שעומד בדרך, עד שמגיע הסיום המצוין, לא עניין של מה בכך בסדרה נישתית כל כך.
4 צפייה בגלריה
דייויד צ'ו שמגלם את אייזק, בן הדוד של דני, חתיכת Dude שמגיעה לו סדרה משלו. מתוך "עצבים"
(באדיבות נטפליקס)
אם זה נשמע כמו סוג הצפייה המזוכיסטי מהסוג שמצריך סבלנות ויכולת הכלה למעגלי אסונות רפטטיביים, או התמודדות עם דמויות מוכות גורל שכל הזמן קורים להן רק דברים רעים, הבשורה הטובה היא שזה לא המקרה. למרות שמדובר בדמויות פגומות התסריט לא משטיח אותן רק כדי לבחון את הגבולות של הצופה, אלא מצליח להעניק להן עומק ומידי פעם גם רגעי חסד. לזכות וונג ויון יאמר שהם מצליחים לעמוד במסלול הקדחתני של התסריט, שמסחרר את הצופה בין חיבוב הדמויות ובין תיעוב שלהן, ועדיין להשאיר אותן אמינות (ומצחיקות!) בכל שלב. הפיגומים היציבים של הסדרה ניכרים בעיקר בעלילה הקצבית והבלתי צפויה, שלא מפחדת מטוויסטים חדים. כל אלה הופכים את עשרת הפרקים של "עצבים" לבינג' שמחליק בקלות ובשעת דחק, אפילו עשוי להיות משווק על תקן אסקפיזם.
