אולי זה יישמע פרובינציאלי או סתם נדוש, אבל קשה להשתחרר מהתחושה המוזרה כשהולכים ברחובות של מדינה זרה תוך כדי האזנה למוזיקה בשפת האם. אולי דוברי צרפתית וספרדית, ובטח אנגלית, כלומר שפות קצת יותר נפוצות מעברית, מרגישים פחות מוזר במסעות שלהם. אבל כשהעיניים רואות את הערפל של לונדון והאוזניים קשובות למילים ששומעים בתל אביב ובחיפה, בירושלים ובבאר שבע, נוצרת מין בועה; גם אם מישהו מקומי יעצור וישאל אותך "למה אתה מקשיב?" (אל דאגה, זה לא קורה), האינסטינקט יהיה להשיב לו: "עזוב, אתה לא תבין".
ההרגשה הזאת רק מתגברת ביצירות שבהן השפה תופסת נפח גדול יותר מהמקובל במוזיקה הפופולרית. בין אם זה שירי משוררים, ספוקן-וורד או שירים שבהם הקשר בין טקסט למנגינה לועג למבנים המסורתיים של בית-פזמון, המשקל הסגולי של העברית בתוך הפורמט שנקרא "שיר" נעשה הרבה יותר משמעותי. הדימויים והניואנסים, הסלנג והרפרורים, כולם רק מחזקים את קירות הבועה; ואולי, מה לעשות, זה פשוט געגוע.
שני אלבומים מצוינים מהזמן האחרון נשענים על הפוטנציאל הגדול של העברית כמגרש משחקים מוזיקלי. באופן לא מפתיע, שניהם נולדו בזכות שיתוף פעולה בין יוצרים, שבו כל צעד משתעשע עם הצעצועים שלו. זה לא משנה מי תרם מה: העיקר שהשלם לא סתם גדול מסך החלקים, הוא גורם לאלבומים להישמע כאילו הם לא היו שם מעולם.
הראשון והטרי מבין האלבומים הוא WolfKinder של זאב טנא ורייסקינדר (אסף עדן). טנא, שתרם את הטקסטים והשירה, תמיד היה עוף מוזר (טוב, בכל זאת מדובר באיש שהמציא את השניצל הקפוא של "עוף טוב") בנוף: הכתיבה שלו, ודאי בשנים מאוחרות יותר, הייתה הרבה יותר אוונגרד וספוקן-וורד מאשר פזמונאות; ואילו השירה האקספרסיבית והחזקה שלו כיסתה על כך שהוא לא ממש זמר.
מהצד השני, רייסקינדר התחיל את המסע שלו בתור סוג של אוהד פישוף (כשהיה סולן להקת אשכרה מתים האהובה) ועבר לעשות מוזיקה שהזכירה את אלבומי ה"אחד לנשמה" של בק. באלבום הזה הוא מביא לשיא את כישוריו כמפיק על הספקטרום שבין Pאנק להיפ הופ ומוזיקה אלקטרונית, ובעיקר כמי שמצליח להשלים את רוח הטקסטים של טנא. ב"היום עצבנו אותי", למשל, עבודת הקלידים והתכנותים מבטאת את הקלסטרופוביה שאוחזת בטנא בזמן שהוא מדבר על מה שמטריף אותו: מהווייז ועד סתם קירות. יש קו דק בין שיר על עצבים לשיר מעצבן. WolfKinder חכמים מכדי לחצות אותו.
נדמה שהפורמט של האלבום מחדד גם את הרגעים המעטים שבהם טנא חוזר לכור מחצבתו, כאחד מיוצרי המחאה החריפים ובוודאי חסרי הפחד בישראל. ב"הכל התחיל בנתניה", טנא עוסק בגילויי גזענות ביציעי הכדורגל נגד שחקן שחור שנבנית על ידי רייסקינדר כמו דרמה עד לרגע הנורא שבו הצופים נוהמים כלפי השחקן. "הלאה הכיבוש" הוא הערה ממזרית וקצרה על מחאה שמעדיפה, פיזית, להישאר בחצר הפרטית. גם בשירים כגון "עורבא פרח" ו"צא מהבית", טנא ורייסקינדר הופכים זרם תודעה בנאלי לכאורה לתיאורי מצב מדויקים ושנונים. כמעט 40 שנה מפרידות בין טנא ורייסקינדר, אבל האלבום המשותף שלהם מוכיח כי לנפש הסקרנית של האינדי - היכן ששניהם עשו כבר כמה דברים - אין באמת גיל.
לעומתם, מאור כהן ואודי שרבני משתייכים לאותו דור, אבל הרקע שלהם שונה קמעה: כהן, כידוע, היה נער הפוסטר של הרוק הישראלי, שהרים את מועדון הרוקסן בתחתונים עוד לפני שסיים את לימודיו בתיכון עירוני א' בתל אביב. מאז הוא פשוט מאור כהן: מוזיקאי מצוין (והרבה יותר מגוון ממה שנותנים לו קרדיט), פרפורמר מעולה וגם שחקן. שרבני היה כדורגלן שנאלץ לפרוש עקב פציעה והיה למשורר, סופר, תסריטאי ובאופן כללי אמן שמטפל במילים כמו שקיאנו ריבס פיצח את המטריקס: היכן שאחרים רואים ביטויים יומיומיים, סתמיים, "מהשפה ולחוץ", שרבני מזהה רגשות, תהליכים, תבניות עומק וגם מהפכות.
כהן ושרבני הוציאו לא מזמן את "כמו ששומעים", שבו כהן הלחין ושר טקסטים שכתב שרבני, שמצדו נכנס בקטעי דיבור. "אני צריך מילים שאין בשביל לגשת למוכר", אומר שרבני ב"לונג-שוט לקומדיה, קלוז-אפ לטרגדיה", וזה בדיוק מה שיש באלבום הנהדר הזה: חיפוש מתמיד אחרי פריצת דרך בתוך המוכר והשחוק; לחשוף את מה שבאמת מסתתר בתוך השטף הבנאלי של התקשורת האנושית, בטח בעידן הווטסאפ ושאר הרשתות החברתיות.
זה הכוח של שיר הנושא באלבום, שבו שרבני מדקלם משפטי שיחה ישראליים להחריד ("מה אני אעשה, בדברים האלה אני ערבי", "זה לא החום, זה הלחות") ובעצם מרכיב פסיפס שבו ה"כמו ששומעים" הוא בעצם ביטוי לאוטומטיות של הדיבור ומשם להתרוקנות שלו מתוכן. "פתח לשיתוף! פתח לשיתוף!" זועק כהן, אולי מהבודדים שיודע לתמרן בסטייל בין פואטיקה להומור ממש באותו פזמון. אז הנה, פתחתי ושיתפתי במשהו, ועוד כזה שאותו זר לא יבין.
