מהפכות מוזיקליות לא קורות ברגע אחד. גם אם לעיתים נדמה שבמבט לאחור ניתן לכנס כמה אלבומים גדולים שיצאו בשנה מסוימת לכדי רשימה שתבקש לחזור לתקופה מסעירה בתולדות המוזיקה הפופולרית, הדרך אל השינוי ההוא החלה קודם לכן. זה נכון גם לגבי הפאנק ושנת 1977, הנחשבת לשנה שבה הז'אנר פרץ מהשוליים אל המרכז.
5 צפייה בגלריה
שנה של מהפכה. ג'וני רוטן ואיגי פופ
(צילום: Jo Hale Graham WoodEvening StandardHulton GettyImagesIL)
לתחום מוזיקה לז'אנר אחד זה תמיד עניין טריקי. מבקרים ועיתונאי מוזיקה אוהבים לעשות את זה. הקהל - ובטח שהמוזיקאים המדוברים - סולדים לרוב מהעניין. ועדיין, כל אחד מעשרת האלבומים המופיעים בהמשך הרשימה הזאת נגע בפאנק בדרך זו או אחרת בשנה המכוננת ההיא, ולקח לעצמו משהו מהרוח החופשית והפרועה שלו שניסתה לקרוא תיגר על הסדר - החברתי והמוזיקלי - הישן.
הסקס פיסטולס, אולי הלהקה שהכי מזוהה עם הפאנק, שאפה ליצור אנרכיה בבריטניה, ובתקופת פעילותה הקצרה עשתה לא מעט כדי לתדלק אותה. לא רק עם הממלכה הייתה לפיסטולס בעיה - גם להקות הרוק המתקדם העלו לה את הסעיף, ובייחוד אחת מהן; ג'וני רוטן, סולן הלהקה, נהג להסתובב אז עם חולצה שעליה הכיתוב "אני שונא את פינק פלויד". ייתכן שחברי הפיסטולס באמת שנאו את הכסף הרב שזרם לכיסי החבורה העשירה, שהפכה למנוכרת לשיטתם, אבל יכול להיות שהם פשוט קינאו ביכולות הנגינה הגבוהות של רוג'ר ווטרס, דיוויד גילמור וחבריהם וביצירות המורכבות שהם כתבו. כתגובת נגד לכך, וגם בגלל כישוריהם המוגבלים כמוזיקאים, הפיסטולס דאגו שהשירים שלהם יהיו מאוד פשוטים ובעיקר קצרים.
ב-1977 הפאנק התפוצץ בבריטניה, אך הזרעים שמהם הוא צמח נטמנו עוד קודם לכן, בעיקר בארצות הברית והם מגיעים עד לאיגי פופ והסטוג'ס - שאלבום הבכורה שלהם יצא ב-1969. פופ הנחשב לסנדק הפאנק, חוגג עכשיו יום הולדת 75, והעובדה שהזמר האגדי (שמעולם לא סיים הופעה עם חולצה לגופו) עדיין כאן ואפילו ממשיך להוציא מוזיקה, היא לא פחות מנס רפואי.
אבל הסטוג'ס של פופ לא היו לבד. הרכבים כמו הוולווט אנדרגראונד ו-MC5 הוציאו במחצית השנייה של הסיקסטיז, אלבומים שעסקו בנושאי שוליים והציעו רוק רזה עם צליל "מלוכלך" ולא מתחנף. שתי תחנות חשובות בדרך למהפך המוזיקלי של 1977 היו להקת הראמונס שנוסדה ב-1974 ו-Horses, אלבום הבכורה האגדי של פטי סמית' מ-1975 שהפיק ג'ון קייל (יוצא הוולט אנדרגראונד, שהפיק גם את הראשון של הסטוג'ס). כשנה ומשהו אחרי שיאו של הפאנק, כבר פרצו הרכבים שהפכו בדיעבד ל"פוסט-פאנק" דוגמת הקיור וג'וי דיוויז'ן, ושילבו חלקים מהאסתטיקה המקורית של הז'אנר לתוך מוזיקה מורכבת יותר.
1977 הייתה שנה של שינויים. בשירו "77'" חוזר ברי סחרוף לשנה ההיא ומחבר בין המהפך הפוליטי בישראל ("ורוב האזרחים הצביעו מח"ל") לבין הצלילים החדשים שהגיעו מעבר לים ("שמעתי שהפאנק עושה מהפכה / (מהפכה?) / ראשים מדברים על רוצח משוגע / בעיר אומרים שזו תקופה של כאסח"). שנה אחרי המהפך עליו שר סחרוף, רמי פורטיס, לימים - השותף שלו, הוציא את האלבום "פלונטר" – שבו גם הוא ביקש להציע סאונד חדש ופרוע שלא נשמע עד אז בארץ. בזמן אמת "פלונטר" נכשל מסחרית. גם מרבית האלבומים שברשימה הזאת לא הפכו לרבי מכר היסטריים. אך גם 45 שנה אחרי שיצאו, הם בהחלט מהווים כמה מהרגעים הכי יפים ואמיצים בתולדות הרוק.
5 צפייה בגלריה
מעריצים תולשים כיסא ממקומו כדי לפנות מקום לריקודים בהופעתם של הקלאש בשנת 1977
(צילום: Chris Moorhouse Evening Standard GettyImageILs)
טלוויז'ן – Marquee Moon
לטלוויז'ן לקח לא מעט זמן עד שהוציאה את אלבום הבכורה הנפלא שלה Marquee Moon. הסינגל הראשון ששחררה, Little Johnny Jewel שיצא כבר ב-1975 עשה קצת רעש בשוליים אבל בעיקר - סידר לחברי הלהקה חוזה בחברת התקליטים אלקטרה. על אף ההמתנה היה שווה לחכות לאלבום, מי שהאזין לו אז (וגם היום) סיים אותו עם לסת שמוטה. ללהקות גדולות יש לרוב גיטריסט-על אחד, ולטלוויז'ן היו שניים - טום ורליין וריצ'רד לויד.
כשיש לך כאלו כישרונות בהרכב אין סיבה לא לתת להם לפרוח. ורליין, שזכה להשתתף עם הגיטרה שלו באלבום הבכורה של פטי סמית', שכלל בהזדמנות זו את מה שהוא התחיל לפתח במסגרת להקה. הרוק של טלוויז'ן היה מפותל ואורבני, וורליין ולויד זכו לחופש רב בהפגנת יכולותיהם המוזיקליות, באחד מאלבומי הגיטרות הכי יפים שהוקלטו אי פעם. בניגוד למקובל בז'אנר, השירים של הלהקה דווקא לא היו קצרים וכל אחד מהם הציע טיול מוזיקלי מענג. כמו למשל ב-Elevation הנמשך מעל לחמש דקות, ובעיקר בשיר הנושא של האלבום, עם תזמון שאפיין יצירות פרוג (מעל ל-10 וחצי דקות).
(Television, Marquee Moon, Elektra Records)
טלוויז'ן אומנם לא האריכה ימים, אך כמעט כל להקת אינדי שקמה בהמשך לקחה מהם שיעור או שניים. לאחר שהשלימה את יצירת המופת הזאת, הלהקה הוציאה אלבום נוסף (Adventure) שלא התקרב לממדי ההצלחה של קודמו, ולאחריו היא התפרקה. בראשית שנות ה-90 הלהקה התאחדה לסיבוב קצר והוציאה אלבום קאמבק יפה.
טוקינג הדס – Talking Heads: 77
אנחנו עדיין באמריקה, וכמו במקרה של טלוויז'ן, גם למוזיקאים שדיוויד ביירן אסף סביבו במהלך לימודיו בקולג' לקח קצת זמן עד שהם הפכו לטוקינג הדס. מהרגע שזה קרה, כבר היה קשה לעצור את כריס פרנץ (תופים), ג'רי האריסון (גיטרה וקלידים) וטינה ויימאות' (בס) בהנהגתו של ביירן. אלבום הבכורה שלהם, Talking Heads: 77, אולי רחוק מלהיות עבודתם הטובה ביותר, אך הוא הציע את השילוב שלימים יהפוך לסימן ההיכר שלהם – רוק חכם ורזה עם מקצבים אפריקנים.
באלבום הסתתר שיר שידע להפוך אותם לאחד מההרכבים הכי מעוררי עניין שפעלו על קו התפר שבין סוף שנות ה-70 לראשית שנות ה-80 - Psycho Killer. אגב, לפני הקלטת השיר המפיק המוזיקלי טוני בונגיובי ביקש מביירן להיכנס לדמות הרוצח המטורף ולשם כך נתן לו סכין מטבח. ביירן ניסה לזרום עם הרעיון, אבל התקשה לשיר כשהמפיק מביט בו מצידו השני של האולפן.
(Talking Heads, Psycho Killer, Sire)
האירוע המוזר לא פגם בקצב העבודה המהיר על האלבום, אבל מה שעבד אפילו טוב יותר לביירן ולחבריו, היה סיבוב ההופעות שאליו הם יצאו במטרה לקדם את מכירותיהם. המפיק בריאן אינו צפה בהופעתם בלונדון והפך מאותו הרגע לאיש שהשפיע על הסאונד של הטוקינג הדס – והפך אותם לאחד מההרכבים החשובים בתולדות הרוק.
הקלאש – The Clash
המאסטר פיס של הקלאש - London Calling, הופיע אמנם רק ב-1979, אך גם באלבום הבכורה של הלהקה שנשא את שמה, היו מספיק רגעים יפים ובעיקר כועסים כדוגמת השיר White Riot. השירה הרזה של ג'ו סטראמר לצד הגיטרות הפרועות שלו ושל מיק ג'ונס, בשילוב חטיבת הקצב היעילה (פול סימונון בבס וטרי צ'יימס בתופים) הציעו מהפכה מוזיקלית ותרבותית: להקת רוק שנשמעת כמו הרכב פאבים שמבקש ליצור מהומה דרך המוזיקה.
אבל לא פחות מהרכב רוק נפלא שחימם בתחילת דרכו את הסקס פיסטולס, הקלאש הייתה להקה חברתית ששיריה נגעו בבעיות שהעסיקו אז את צעירי בריטניה – המצוקה הכלכלית והאבטלה הגואה. את המחאה שהתחילו בימי ממשלת הלייבור הם החריפו בשלהי העשור, לאחר המהפך הפוליטי עם בחירתה של מרגרט ת'אצר לראש הממשלה.
5 צפייה בגלריה
ג'ו סטראמר, סולן הקלאש, מחליף חולצה עם מעריץ בהופעה
(צילום: Chris Moorhouse/Evening Standard/GettyImageIL)
(The Clash, White Riot , CBS)
סקס פיסטולס - Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols
קשה לחשוב על עוד להקת פאנק (ובעצם לא רק בז'אנר) שהדגימה פער כה גדול בין הרעש שהיא הקימה לבין גוף העבודות שלה. הסקס פיסטולס הוציאה רק אלבום אחד - Never Mind the Bollocks, Here's the Sex Pistols, וכאמור, חבריה היו רחוקים מלהיות מוזיקאים מרשימים ומרבית ההופעות שלהם התסיימו בתגרה. אבל היה להם יתרון אחד על פני יתר ההרכבים שפעלו אז - המנהל שלהם, מלקולם מקלארן.
באמצע הסבנטיז האמרגן והמוזיקאי הבריטי הזה עוד ניהל חנות בגדים בשם Sex. ג'וני ליידון, (לפני שהיה ג'וני רוטן) הזדמן יום אחד לבוטיק של מקלארן ומשך את תשומת ליבו - בין היתר בשל הסוודר המחורר שלבש, ובעל הבית האמין שעם הצעיר הזה אפשר להקים להקה שתטלטל את הפופ הבריטי. זה פחות או יותר מה שהם עשו במשך למעלה משנתיים. רגע השיא שלהם היה כשניגנו את השיר God Save the Queen, שיצא נגד מוסד המלוכה הבריטי, במהלך שיט על נהר התמזה ובתזמון מושלם עם חגיגות חצי היובל להכתרת המלכה אליזבת. המלכה עוד כאן, אבל הסקס פיסטולס כבר מזמן לא.
(Sex Pistols, God Save The Queen, Virgin, A&M)
אלביס קוסטלו – My Aim is True
כנראה שהעולם לא יכול להתמודד עם שני אלביסים, ולראייה, בשנה שבה אלביס הראשון (פרסלי) מת, השני (קוסטלו) יצא לדרך. ב-45 השנים שחלפו מאז, קוסטלו נגע כמעט בכל סגנון מוזיקלי אפשרי: מרוקבילי דרך ג'אז ופולק, והוא אפילו הקליט אלבום עם רביעייה קאמרית. פאנקיסט על מלא הוא אף פעם לא היה, אבל לפחות בתחילת דרכו - האיש עם המשקפיים של באדי הולי נחשב ככזה.
My Aim is True הוא לא רק אחד מהאלבומים הכי טובים בדיסקוגרפיה הארוכה של קוסטלו, אלא אחד מאלבומי הבכורה המרשימים בהיסטוריה בכלל. הוא נכתב בשנינות ובוצע בקלילות. אבל גם קוסטלו, המהוגן למראה, הספיק לעורר שערורייה קטנה באותה השנה. בדצמבר 1977 הוא הוזמן להופיע עם הלהקה החדשה שלו, האטרקשנס, בתוכנית "סטרדיי נייט לייב" (במקומם של הסקס פיסטולס, אגב), בתקווה שזו תעזור לו לפרוץ לשוק האמריקני. מפיקי התוכנית סיכמו עם הזמר הממושקף לגבי התוכנית האמנותית, אך במהלך השידור החי קוסטלו והלהקה החליטו לנגן פתאום שיר אחר. זה נגמר בכרטיס אדום מהתוכנית ל-12 שנה.
(Elvis Costello, Welcome To The Working Week, Stiff)
איגי פופ – Lust for Life
הרבה לפני שחברי הלהקות המוזכרות כאן עשו את הצעד הראשון שלהם בעולם המוזיקה, איגי פופ כבר הנהיג את הסטוג'ס. רבים מתייחסים לאלבום הבכורה של ההרכב ממישיגן, כאל אחד ממבשרי הפאנק ולפופ עצמו כאל הסנדק של הז'אנר.
ב-1977, בשנת השיא של הפאנק ואחרי שהסטוג'ס כבר היו היסטוריה, נסגר המעגל המזויקלי הזה. פופ חיפש כיצד לצאת ממעגל הסמים והשתקע בברלין במטרה להתחיל מחדש. בעיר החצויה הוא זכה להצלחה מחודשת בזכות שיתוף הפעולה שלו עם חברו, דייויד בואי שהפיק לו את צמד האלבומים - Lust for Life ואת The Idiot.
Lust for Life, שהוקלט באולפני האנזה המיתולוגיים במהלך אביב 1977, הוא לא אלבום פאנק מובהק, אך בואי הצליח לתעל את האנרגיות הפרועות של פופ במהלך העבודה עליו לכדי מוצר מוזיקלי מצליח ומעורר עניין שזכה לביקורות טובות בשעתו. כך למשל בסאונד המתגלגל של התופים בשיר הנושא הפותח את האלבום. כ-20 שנה אחרי, פופ והשיר הזה זכו לתחייה מחודשת בזכות כיכובו בפס הקול של הסרט "טריינספוטינג".
(Iggy Pop, Lust For Life, RCA)
איאן דיורי והבלוקהדס - New Boots and Panties
למרות שחלה בפוליו בילדותו, איאן דיורי הגשים את חלומו והפך למוזיקאי. את להקתו הראשונה, Kilburn and the High Roads, הוא הקים עוד בראשית שנות ה-70, אך להכרה דיורי זכה רק בתחנתו הבאה. ב-1977 הוא הקים את הבלוקהדס, שאותם ניהלו אנדרו קינג ופיטר ג'נר – שעשו כמה שנים קודם לכן עבודה דומה עבור חברי הפינק פלויד.
Sex & Drugs & Rock & Roll, השיר הראשון של ההרכב החדש של דיורי, עשה בדיוק את מה שציפו ממנו – והוא נפסל לשידור מכיוון שהטקסט שלו היה בוטה מדי. אבל השיר בהחלט עורר עניין בהרכב החדש. הוויב של דיורי והלהקה שלו היה פאנקי למדי, אבל המוזיקה הייתה חכמה ועשירה ושילבה סגנונות שונים כדוגמת ג'אז, רוקנ'רול ורגאיי. אלבום הבכורה הנהדר של דיורי והבלוקהדס, New Boots and Panties, שיצא בסתיו 1977, נמכר יפה בבריטניה וגם סיבוב ההופעות אליו יצא ההרכב זכה להצלחה רבה.
(Ian Dury, Sex & Drugs & Rock & Roll, Stiff)
Wire – Pink Flag
והנה החיבור הישראלי (טוב, בערך) ברשימה. קולין ניומן, בעלה של מלכה שפיגל (מינימל קומקפט) החל את דרכו המוזיקלית באחד מההרכבים היותר מסקרנים של התקופה, שמעטים מדי מכירים – Wire. אלבום הבכורה הנהדר והקודר של ההרכב, Pink flag, שיחגוג בנובמבר הקרוב יום הולדת 45 הוא האב הרוחני של לא מעט אלבומי רוק אלטרנטיביים. מין הכלאה חכמה בין פאנק לנויז שתאפיין בהמשך להקות כמו סוניק יות'. הדיסטורשן זורם כאן בשפע, הבס דינמי, התופים רזים והשירים קצרים (חלקם נמשכים אפילו פחות משתי דקות), אבל זהו אלבום יוצא דופן שתענוג לשוב אליו מדי זמן מה לסיבוב האזנה נוסף.
(The Wire, Pink Flag, Harvest)
הג'אם – In the City
בבריטניה פול וולר נחשב לאגדה עד היום, וזאת גם בזכות האלבומים שהוא יצר עם הבסיסט ברוס פוקסטון והמתופף ריק באקלר כלהקת הג'אם. למרות אופיו הפאנקיסטי של אלבום הבכורה המומלץ שלהם, In the City, שולבו בו גם לא מעט השפעות של רוקבילי ורוק סיקסטיזי ברוח להקות כמו The Who והקינקס.
אבל לא רק המוזיקה של וולר וחבריו הייתה פחות פרועה מזו שהציעו הקולגות שלהם. גם המראה שלהם היה מהוגן ומחויט יותר, והצדיע לסגנון המוד ששלט בקרב חלק מצעירי בריטניה באמצע שנות ה-60. בהמשך דרכם הקצרה, הג'אם ערבבו במוזיקה שלהם גם ניו ווייב ואפילו פסיכדליה ברוח הביטלס.
למרות שהג'אם נותרו סיפור אהבה פנים-בריטי במהותו, ולא מעט משיריה של הלהקה עסקו במעמדם השפוף של הפועלים בשלהי העשור הסוער ההוא, הם השפיעו רבות על להקות שזכו להצלחה גם מחוץ לממלכה בעשור הבא, דוגמת הסמית'ס והסטון רוזס, ולמעשה הם גם הסבים הרוחניים של הרכבי בריט-פופ כדוגמת הלהקות אואזיס ובלר.
(The Jam, In The City, Polydor)
הסטרנגלרס – No More Heroes
הפאנק – על כל תתי סוגיו - פרח בבריטניה ובארצות הברית במקביל. הנה הרכב שחיבר, לפחות בראשית ימיו, בין נציגים משתי המדינות. אחרי לא מעט שינויים פרסונליים בהרכב, הסטרנגלס חתמו על חוזה ונכנסו להקליט אלבום ראשון שלא הותיר רושם רב. כמה חודשים לאחר מכן הגיע האלבום הזה - והמוצלח בהרבה - שבו הופיע שיר הנושא No More Heroes שהיה להיט הפריצה שלהם. הסטרנגלס - או "החונקים" כפי שהם כונו פה בשעתו - צברו זמן אוויר יפה בתחנות הרדיו, וגם בישראל.
במסגרת יישור קו עם חילופי העשורים והאופנות במוזיקה, בתחילת האייטיז ירד מינון הפאנק במוזיקה שלהם והוחלף בניו וייב. לאורך דרכה הלהקה גנבה לא פעם מהדורז (בעיקר את סאונד הקלידים המזוהה עימם), והם נחשבו להרכב סופר-סקסיסטי שכנראה לא היה עובר היום. אבל בסוף, למרות השורשים הפאנקיים, הסטרנגלרס זכורים בעיקר בזכות שירים קליטים כמו Golden Brown ו-Always the Sun.
(The Stranglers, No More Heroes, United Artists)
