מאז צאת הסדרה "האחרונים מבינינו" של HBO, העולם מתחלק לשניים: אלו שכבר התאהבו בפדרו פסקל ואלו שבדרך. בגיל 47 הגיע המומנטום של השחקן הצ'יליאני-אמריקאי לשיאו. השנה הוא מככב בשתיים מהסדרות הגדולות ביותר של עולם הסטרימינג, בשתי פלטפורמות שונות: "המנדלוריאן" של דיסני+ ו"האחרונים מבינינו" המוזרמת ב-HBO מקס. בשתי הסדרות הוא מגלם גבר אניגמטי וסקסי (אם כי ב"מנדלוריאן" כמעט מבלי שרואים את פניו המכוסות במסכה), ובו בזמן אבהי ואחראי. בשתיהן הוא מצליח להתמודד בעוצמה שקטה עם המשימה שלו, שהיא כמובן להציל את העולם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
פסקל הגיע למעמדו בעולם הטלוויזיה האמריקאי אחרי שכיכב בדרמות המצליחות "נרקוס" ו"משחקי הכס", אבל התפקיד שהפך אותו ל"דאדי" החלומות הוא ג'ואל מילר, האב שמציל את הילדה אלי (בלה רמזי) במשחק המחשב החלוצי "האחרונים מבינינו". הרואי ופגיע בעת ובעונה אחת, גברי אך לא מאצ'ואיסטי, הוא האיש האולטימטיבי לסמוך עליו בעולם שנחרב עקב וירוס מסתורי.
3 צפייה בגלריה
זה הגבר שאתם רוצים לצידכם כשהעולם נחרב. פדרו פסקל בתפקיד ג'ואל מילר
(צילום: HBO, באדיבות yes)
כיצד הפך פסקל ל"דאדי המגניב והזנותי" (ביטוי שהוא טבע בעצמו!) של האינטרנט? נראה שהתדמית קשורה באופן האלגנטי שבו הוא מציג את עצמו. בעולם שבו כולנו שואפים להגנה ולביטחון, הוא מושיט לנו כף יד חזקה ומסוקסת, מלווה במבט בוטח. השחקנית מלני לינסקי, שמגלמת ב"האחרונים מבינינו" את קתלין, הגדירה את זה באופן מושלם: "פשוט אין בו שום דבר לא טוב". אבל הוא לא רק ה"גוד גאי", אלא גם ה"דאדי".
"כש'הגרדיאן' מדווחים על חזרת ה-MILF (אמא שאני רוצה לשכב איתה), גם ל-DILF (דאדי שאני רוצה לשכב איתו) יש רגע משלו", נכתב במאמר במגזין הגברים GQ תחת הכותרת "פדרו פסקל הוא הדאדי שלנו לסוף העולם". המאמר מציין שמי שדווקא סומן כטוען לכתר ה"דאדי" הוא מייקל אימפריולי, כריסטופר מ"הסופרנוס", הודות לדמות של דומיניק די גראסו שהוא מגלם בעונה השנייה של "הלוטוס הלבן" - אלא שהכול השתנה אחרי שפסקל נכנס לתפקיד של ג'ואל, שבו כמו ב"מנדלוריאן" הוא מציל יצור חמוד.
בכל יום האינטרנט מצא סיבה חדשה לקרוא לפסקל "דאדי". אבל מה זה באמת אומר? במציאות, לפסקל אין ילדים. אף שידוע כי יצא עם כמה שחקניות שלצידן כיכב, ובהן רובין טני ("המנטליסט") ולנה הידי ("משחקי הכס"), הוא מעולם לא אישר שמועות בנושא. שמו לא נקשר בשמה של אף אחת או אחד. אולי זה מה שמסייע לנו לדמיין אותו כ"דאדי", הרווק הנצחי שזמין לכך שנשליך עליו את כל הפנטזיות שלנו.
בנוסף, ה"דאדי" הוא דמות האב שכולנו היינו רוצים. "דאדי" לא קשור רק ל"תסביך אב", כלומר לרצון הנשי לפצות לכאורה על מחסור בדמות אבהית, אלא לכמיהה שלנו להרגיש בטוחים, מובנים וחשובים בעולם שמרגיש תוקפני ואלים מתמיד. יש הטוענים שפסקל הוא אפילו שכלול של ה"דאדי", מה שמכונה "זאדי" (Zaddy). אם ה"דאדי" הוא איש מבוגר וחתיך, ה"זאדי" הוא גבר עם סוואג שיודע להתלבש טוב. למשל ראיין ריינולדס.
סטטוס ה"דאדי" קשור אומנם בעיקר לסקסאפיל ולגיל, אבל גם למחוות אבהיות אותנטיות. באחד הציוצים הפופולריים בטוויטר בחודש האחרון נראים בלה ופסקל על השטיח האדום, כשהוא ספק מחבק ספק מוחץ אותה באבהיות. "רק בשביל ההקשר, הם באותם הגילים כמו לאונרדו דיקפריו וחברתו הצעירה (עדן פולני)". גם הציוץ הזה שבר את האינטרנט, וחיזק את מעמדו של פסקל כסמל להוליווד חדשה ובלתי רעילה.
תראו מה קורה לו כשהוא אוכל כנפיים חריפות
לפי גוגל טרנדס, החיפושים למונח "פדרו פסקל" זינקו לאחר שידור פרק הבכורה של "האחרונים מבינינו" בינואר, והתפוצצו ממש באמצע פברואר. באינטרנט לפחות מעמדו כ"דאדי" חזק אפילו יותר מהתפקידים שהוא מגלם. להאשטאג "PedroPascalDaddy" יש 18 מיליון צפיות בטיקטוק, ואינסוף סרטונים שחוגגים את קצות שפמו. חלק גדול מכך מתרחש הודות לנכונות של פסקל עצמו לאמץ את הדימוי של ה"דאדי". "דאדי זה מצב תודעתי, אתם מבינים מה אני אומר? אני הדאדי שלך!", הוא אמר בהומור בריאיון ב"ווניטי פייר" שהפך לוויראלי.
הבדיחה של פסקל כ"דאדי" חזרה שוב ושוב, בשאלות שמופנות אליו מהשטיח האדום וגם במערכון יחד עם חברתו הוותיקה שרה פולסון, שאותה הכיר עוד בתחילת קריירת המשחק שלו בניו יורק, בתוכנית המערכונים האמריקאית "סאטרדיי נייט לייב". מערכון שלם נבנה סביב סצינה שבה פולסון מכנה אותו "דאדי". הטיקטוק לא ידע את נפשו מרוב אושר.
בסרטון שפרסם ה"ווניטי פייר", פסקל חובר למכונת אמת כדי שגלאי השקרים יצליח להביך אותו. כשהוא נשאל "האם אתה חושב שאתה שובר לבבות?" ענה "לא" בחיוך, אבל מכונת האמת חשפה את השקר. פסקל גילה שהוא מגגל את עצמו ופוקד חשבונות אינסטגרם של מעריצים שלו כדי ליהנות מאגוטריפ קטן. מי מאיתנו לא היה עושה את זה? כל כך קל להתחבר לפסקל דווקא בזכות הרגעים האלו. בעולם שבו התרגלנו לזיוף כברירת מחדל, פסקל מוכיח לנו שאפשר אחרת.
שום דבר שפסקל אומר לא נשמע כאילו יצא מדף מסרים של יחסי ציבור. "מה הבעיה של כולם שהם מתעסקים באיש זקן כמוני? מה קרה פה? תתמקדו בהארי סטיילס", הוא צחק. האותנטיות המוחלטת שלו, שמגובה בחביבות מתפרצת ולעיתים מובכת שלו, מרעננת להפליא. המזג הטוב שלו בהחלט משחק פה תפקיד. "רכבת ההייפ של פסקל דומה לחיבה חסרת הגבולות של האינטרנט כלפי קיאנו ריבס, כי שני השחקנים מקרינים אנרגיות טובות", נכתב בכתבה ב"פורבס" שכותרתה היא "הגענו לשיא של פדרו פסקל".
3 צפייה בגלריה
מגגל את עצמו וגולש בחשבונות אינסטגרם של מעריצים. פסקל
(צילום: Ashley Landis/Invision/AP)
אנחנו רגילים שכשסלבריטי מקבל הרבה תשומת לב, זה כי הוא עשה משהו רע: אמר מילה אסורה, חבט במנחה באגרוף בגלל בדיחה בטקס או היה מעורב בפשע אלים כלשהו. פסקל לעומת זאת לא יורד מהכותרות מהסיבות המטופשות והחמודות ביותר. הטיקטוק מודאג: האם הוא שותה יותר מדי קפה? ביום אחר, עולם האופנה נרעש מלוק שלו על טוהרת הגוצ'י, שתואר ב-CNN סטייל כ"אנסמבל מלא בווייבז הוריים מרגיעים". כלומר, באינטרנט של היום "פדרו פסקל לבש סוודר כתום" היא כותרת לגיטימית.
האם המצב יצא משליטה? כשגוף תקשורת ראיין אותו על השטיח האדום וביקש ממנו להקריא למצלמה ציטוטים, הוא סירב ואמר בחיוך למצלמה "זה מלוכלך!", לא לפני שאמר "תודה רבה". "פדרו פסקל מקבל יחס של שחקנית, הוא לא יכול ללכת לשום ריאיון בלי שיחפיצו אותו מינית, זה מטורף", כתבה משתמשת טוויטר.
פסקל הוא במובנים רבים הגבר החדש. בעידן פוסט בראד פיט, שבו אנחנו מתמודדים עם ההפנמה שגם הכוכבים שגדלנו עליהם מתגלים כבני אנוש מאכזבים, הוא יוצר ארכיטיפ חדש של כוכב. הוא קליל ונגיש, תמיד בגובה העיניים ועם חיוך שובב בזווית הפה, כאילו הוא יודע שהכול זה שטויות. הוא תמיד טוב מזג, נעים ואדיב לקהל ולתקשורת, ההיפך מ"דיווה". אם דורות קודמים הקפידו לשדר יהירות כי הם יותר טובים מאיתנו (טום קרוז), פסקל הוא הליצן הכיתתי שמצחיק ללא הפסקה, וכולם יודעים שאפשר לסמוך עליו.
הוליווד אוהבת גיבורים לא צפויים, אנדרדוג שמגשים את החלום האמריקאי. פסקל הוא כזה. הוא עבד במשך עשורים בתעשייה עד שהגיע לפרסום עולמי. הוא נולד ב-1975 בסנטיאגו בירת צ'ילה תחת השם חוסה פדרו בלמסדה, להורים פעילים פוליטית שהתנגדו לדיקטטורה במדינה. כשהיה בן תשעה חודשים בלבד, משפחתו נאלצה לברוח בגלל פעילותה הפוליטית ומצאה מקלט בדנמרק. בסופו של דבר היגרה המשפחה לסן אנטוניו, טקסס שבארצות הברית. למרות התלאות הללו, פסקל אמר בריאיון למגזין "פיפל" שהייתה לו ילדות טובה. הוא אפילו היה מעט "מפונק" לטענתו.
"תתמקדו בהארי סטיילס!"
כשהיה בן 24, בשנת 1999, עדיין כשחקן צעיר הנאבק לקבל תפקידים, אימו התאבדה. לאחר מותה שינה את שמו לפדרו פסקל, שם משפחתה של האם. לפני כשנתיים הוא שיתף באינסטגרם תמונה של אימו המנוחה לכבוד יום הולדתה, וכתב: "אמא, הנה את בדנמרק, בת 22, נשואה, פליטה ואם לשניים. שנים לאחר מכן יהיו לך עוד שניים, עוד בן ועוד בת. אנחנו בסדר: אנחנו דואגים לעצמנו. לא עובר יום שאת לא איתנו, ואנחנו מעריכים אותך".
זה לא מקרי שפסקל ציין בפוסט את המגדר של אחיו ואחיותיו. אחותו הצעירה לאקס פסקל יצאה מהארון כטרנסג'נדרית בשנת 2021, ומאז פסקל מחויב לנושא. הוא חיזק אותה פומבית במדיה החברתית שלו, ולפי לאקס תמיכתו הייתה משמעותית: "הוא היה אחד האנשים הראשונים שהעניקו לי את הכלים שיתחילו לעצב את הזהות שלי", אמרה בריאיון למגזין ספרדי. ביום צאתה מהארון, שבו פורסמה כתבת שער בכיכובה במגזין YA, פסקל שיתף את השער באינסטגרם והוסיף בספרדית: "אחותי, הלב שלי, לאקס שלנו".
בלה רמזי, שמזדהה כלא-בינארית, כלומר אינה מזדהה כגבר או כאישה, סיפר.ה למגזין GQ של בריטניה שפסקל היה "סופר-תומך" בזהות.ה המגדרית, ושהשניים שוחחו רבות על מגדר. "השיחות לא היו תמיד עמוקות, הן יכלו להיות מצחיקות והומוריסטיות, כל הספקטרום. היינו פשוט מאוד כנים ופתוחים אחד עם השני.יה", סיפר.ה.
דרכו הטלוויזיונית של פסקל הייתה ארוכה. הוא הופיע לרגע ב"האחות ג'קי", "הומלנד", "חוק וסדר" ועוד סדרות רבות, עד שבשנות האלפיים זכה לתפקידים חשובים יותר, בתחילה בסדרה "האישה הטובה" ולאחר מכן ב"דה מנטליסט" בשנת 2014. זו הייתה שנת הפריצה של פסקל, שבה גילם את אוברין מנטל בעונה הרביעית של "משחקי הכס". התפקיד הזה הוביל אותו ל"נרקוס", שהייתה להיט בקרב המבקרים והקהל כאחד.
פסקל הגיע גם לקולנוע עם "קינגסמן: מעגל הזהב" (2017) ו"נקודת שוויון 2" עם דנזל וושינגטון, וגם כיכב כאויב של גל גדות ב"וונדר וומן 1984" (2020). שיתוף הפעולה שלו עם גדות לא הוגבל לקולנוע - הוא היה אחד הסלבריטיז המביכים שהשתתפו בביצוע ל-Imagine של ג'ון לנון בתקופת הקורונה. האינטרנט מעדיף להדחיק את זה, כנראה מסיבה טובה. בנוסף לכל אלו, יש לו קריירה מרשימה בתיאטרון: בין השאר הוא כתב מחזה שביימה שרה סילברמן וכיכב בהפקה של "המלך ליר" בשנת 2019.
כל זה הוביל אותנו לרגע הנוכחי, אל סדרת הטלוויזיה "האחרונים מבינינו", שעונתה הראשונה הגיעה לסיומה השבוע. אם אתם מתעקשים להתעלם מההייפ המוצדק וטרם צפיתם, חשוב להבהיר: זו אינה סדרת אימה שמציגה אלימות לשמה, אלא דיון פילוסופי מעמיק בחמלה במצבי מחסור וסבל קיצוניים. "האחרונים מבינינו" היא סדרה מפעימה באנושיות שלה, שבה יופי והרס מתקיימים בו בזמן.
במילים פשוטות יותר: אף שיש בה אנשים נגועים ואחוזי אמוק המתנהגים כזומבים - זו אינה סדרת זומבים. על הסט של "האחרונים מבינינו" יש מילה אחת שלעולם לא נאמרת: "זומבי". הצלם איבן בולטר הסביר ל"ניו יורק פוסט": "אנחנו לא תוכנית שעוסקת בזומבים. זה לא סרט קלישאתי הוליוודי, אלא עולם של נטורליזם אורגני סינמטי". כלומר, לא מדובר בסדרה שמציבה במרכז את סצנות האקשן (המוצלחות), אלא כזו שמתמקדת בעולמות הפנימיים הסבוכים של גיבוריה, שנקשרים אלו באלו למרות כל הסיכונים.
הכינוי "דאדי" נקשר גם לדמות של פסקל בסדרה. ג'ואל הוא בראש ובראשונה דמות של אב, שנאלץ להיפרד מביתו בטרם עת ערב ההרס הגדול של החיים עצמם. הוא זה שמופקד על עתידנו כשהוא מנסה להציל את התרופה, שמגולמת בדמותה של אלי בת ה-14. כל עוד ג'ואל שם, אלי יודעת שהיא בטוחה. גם אם היא מצילה את עצמה בסופו של דבר, ג'ואל תמיד יעשה הכול כדי להגיע אליה, ולא משנה כמה דם יישפך בדרך.
תמונות מאחורי הקלעים של "האחרונים שבינינו"
ג'ואל ואלי מצאו את עצמם כצמד לא סביר בעולם אלים להחריד, מתפורר וחסר בחירות אמיתיות, והם תלויים זה בזו כדי לשרוד. מערכת היחסים האינטנסיבית הזו על המסך לא היתה עובדת אם שני השחקנים לא היו קרובים בעצמם. בריאיונות משותפים הם קורעים זה את זה מצחוק בלי הפסקה עם בדיחות פנימיות, ומגלים חיבה מופגנת זה לזו. הם כל כך טובים בעבודה שלהם פשוט כי הם נהנים ממנה. זה אף פעם לא מובן מאליו: הוליווד מתפשרת על גיבורים שיש ביניהם אפס כימיה (ג'וליה רוברטס וג'ורג' קלוני, ריס וויתרספון ואשטון קוצ'ר, והרשימה נמשכת).
פרק סיום העונה (זהירות, ספוילר!!!) מוכיח את חשיבות היותו של פסקל ה"דאדי", ועד כמה התמה הזו מרכזית. לאורך העונה צפינו בג'ואל הופך לאבא של אלי. ברגע שהוא מחבק אותה וקורא לה "בייבי גירל", אנחנו יודעים שהוא לעולם לא יעזוב אותה. הקשר ביניהם לא צריך להיות ביולוגי כדי להיות חזק מהכול. עבור ג'ואל אין אופציה אחרת פרט להצלתה של אלי, מפני שאין משמעות לקיום שלו בלעדיה. הפרק האחרון בסדרה יכול וצריך לעורר דיון על המשמעויות המוסריות של הבחירה הזו.
"הזמן מרפא את כל הפצעים, אני מניחה", אומרת אלי כשג'ואל מספר לה שניסה להתאבד. "זה לא היה הזמן שעשה את זה", אומר ג'ואל. שוב, אלי היא התרופה. היא היחידה עם היכולת לגרום לג'ואל להביט אל העתיד ולא אל הטראומות מהעבר. הוא רוצה ללמד אותה לנגן בגיטרה. הוא רוצה להעביר לה מיומנות שאינה קשורה להרג או להישרדות, אלא לאושר ולהבעה עצמית. ג'ואל של הפרק האחרון אינו זה שפגשנו בתחילת המסע. הוא מצא את המטרה שלו שוב, להיות אב, וזו אינה רק המהות שלו אלא של הסדרה כולה.
דמותו של ג'ואל, מסכים פסקל, היא האנטיתזה לגיבור הגברי הקלאסי שנוסד בתרבות של המאה שעברה, שהתבסס בין השאר על גבריות רעילה, ובה הציווי החברתי לחסום את העולם הרגשי. "זה דבר מוזר, ההרגשה של הריחוק שמאפיינת את הארכיטיפים הגבריים", סיפר פסקל בריאיון לתוכנית היוטיוב Hot Ones, תוך טעימה של רטבים חריפים להחריד. "זה מבוסס על הסוואה של הרגשות שלך, לא לתת לאף אחד להיכנס, לחשוב שקשרים אנושיים הם לא המפתח להישרדות. ואז ג'ואל מגלה שהוא לא יכול לחיות בלי זה, בשום מחיר".
בעוד הגבריות החדשה מנסה להשיל את ההגדרות הישנות ולעבור לשלב הבא באבולוציה שלה, כזה שרווי בסימני שאלה, נראה שלפסקל יש את כל התשובות. בחיוך נוסך אמינות תחת שפם מדויק, הוא משרטט קווים חדשים למודל חדשני של גבריות שלא מפחדת מפגיעות, ויוצאת למסע שהוא אולי אלים אבל טהור ביסודו, ובמרכזו לב מחייך.
