דיוויד ברוזה לא יצא מביתו שבניו יורק כבר שמונה שבועות, וזהו גם משך הזמן הארוך ביותר שבו שהה בעיר ברציפות אי פעם. הוא רגיל לחלק את זמנו בין התפוח הגדול לתל אביב ומשתדל להגיע לארץ פעם בחודש. אך הפעם נגיף הקורונה אילץ אותו להישאר בעיר שבימים כתיקונם לא הולכת לישון, ועכשיו נעצרה בבת אחת. "באזור שבו אנו גרים אין כמעט נפש חיה ברחוב, הכול סגור, שממה", הוא מספר, "בארץ, גם כשיש תנועה של מכוניות, אתה שומע ציפורים ופה – כשאין תנועה, אתה לא שומע כלום, זאת ממש דממה. דממה כואבת, צורמת, לא מובנת".
"להיות בעיר הזאת, בחדר, במשך כל כך הרבה שבועות – יש בזה משהו אפוקליפטי. אני חושב שסיימתי לנתח, להתבונן בחיים שלי ולהעלות מחשבות שתמיד היה לי צפוף מידי בשביל להעלות אותן", מספר ברוזה בריאיון לרגל הסינגל החדש שלו Tears for Barcelona, שמהדהד את ההתבוננות הפנימית שלו, עם קליפ שכולו געגוע לעיר. "הקטע מאוד מתאים למצב הרוח בעולם, שבו יש המון זמן להציף מחשבות וסיטואציות מהחיים".
השיר הולחן כמחווה לתושבי קטלוניה וספרד, שבה ברוזה גדל והתחנך כנער. לפני שלוש שנים אירעו בברצלונה שני פיגועי דריסה של מחבלי דאעש, בהם נרצחו 16 בני אדם. "הייתי בניו יורק והתעוררתי מוקדם, כשלפתע תקפו אותי החדשות. ברצלונה תמיד הייתה מקום של אמנות וחופש ופתאום הטרור הגיע למרכז העיר, ללב ליבה של ספרד. וזה תקף אותי גם כישראלי שחווה את זה פעמים רבות". הוא החל לנגן וסיים להלחין את הנעימה תוך שעה. "קראתי לה 'דמעות לברצלונה', כי הכל נבע מתחושה של כאב".
כמו הסינגל, גם האלבום שיצא בספטמבר - אינסטרומנטלי כולו. 12 קטעים נטולי שירה, בחירה יוצאת דופן לזמר שהקליט לאורך הקריירה הארוכה שלו בכמה שפות. "נשיא חברת התקליטים פנה אליי לפני כמה שנים וביקש ממני לכתוב אלבום אינסטרומנטלי שיחשוף לעולם את הנגינה שלי, שלדעתו היא מוצלחת מאוד", הוא מספר איך הכל התחיל, "אף פעם לא חשבתי על עצמי כגיטריסט כי זהו כלי שמלווה אותי". הוא עבד על האלבום במשך שלוש שנים שכללו חזרות מפרכות: "עבדתי שלושה חודשים במשך שמונה שעות ביום רק על טכניקה, וזה דבר שמעולם לא עשיתי. אף פעם לא הייתי צריך להיות גיטריסט. עכשיו אני גיטריסט".
במה שונה מוזיקה אינסטרומנטלית משיר עם מילים?
"היא נותנת לך את המרחב. אני בדרך כלל מאוד ורבאלי, אני מספר סיפורים, מפגיז בשלוש דקות סיפור עם המון מלל שמכוון את המאזין אל המקום שבו אני נמצא, מכוון את המחשבות דרך המילים. אבל במוזיקה אינסטרומנטלית יש מקום גם למחשבות שלך ולתחושות שהמוזיקה מציעה".
"לרוב, הלחן בא מהמילים ולכן בשבילי קטע אינסטרומנטלי הוא מאוד מאתגר. אני יכול לשבת ולכתוב באופן מתודי שירים שיהיו דיי קולחים, אבל כשמדובר בנעימה אז אני צריך לשכנע את עצמי שהיא מספיק מעניינת כדי שאצטרך לנגן אותה וכדי שהמאזין יקשיב".
את מרבית קטעי האלבום הוא כתב במיוחד ואת החצי השני אסף מאלבומים אחרים וניגן מחדש. פלמנקו, קאנטרי וסגנונות אחרים מתערבבים יחד באלבום החדש כשכל קטע שומר על אופי משלו. "אני רואה בזה משהו מאוד ישראלי. בארץ יש מוזיקה כל כך עשירה, עם כל ההשפעות שאנחנו גדלים עליהן ואני מרגיש שגם האלבום שלי משקף את התרבות שגדלתי בה - ערב רב של סגנונות".
אתה מתגעגע לישראל?
"אני בגעגוע תמידי לארץ, מאז שאני צעיר. בגיל 12 עברתי לספרד וגרתי בה עד גיל 18 וכבר אז חוויתי את המושג געגוע. זה משהו שלא עוזב אותי. אחר כך כשחזרתי לארץ, התגעגעתי גם לספרד וכן הלאה".
את יום העצמאות הוא חגג בשלל הופעות בהתנדבות, וירטואליות כמובן. הופעה בבית ספר יהודי שכללה נאום ושיר, אירוע פרטי, פסטיבל "ישראפלוזה" ואירוע לגיוס תרומות לרופאים בארצות הברית - שמתמודדת עם התפרצות קשה במיוחד של נגיף הקורונה. המרחק ואילוצי הבידוד גם מונעים ממנו לחזק את העם מקרוב כפי שהוא נוהג בעיתות משבר. אבל הוא מוצא פשרות, במקום שירה במקלט צפוף הוא מקליט הודעות ושירים בוואטסאפ. "ילדים מבקשים ממני לשיר להורים שהם לא יכולים לחגוג איתם, למשל, ואני כל היום בהקלטות ובשידורים כדי להנעים לאנשים כמה דקות מזמנם. אם אני יכול לתת - אני נותן".
אתה אופטימי? יהיה טוב?
"הנגיף יהיה מאחורינו. הוא יהיה עוד נגיף שאיתו אנחנו מתמודדים. השיתוק הכלכלי והחברתי שהוא יצר הוא הבעיה האמיתית ואני מקווה שנדלקה נורת אזהרה לפעמים הבאות. אני אופטימי כי מי שמנהל את המדינה לא ירצה לחזור למצב שבו הכלכלה מסכנת את החברה כפי שקורה היום, ולכן יצטרכו להשקיע יותר בהכנות לקראת הגל הבא. במובן הזה אני אשכרה אופטימי. אתמול שרתי את 'יהיה טוב' ארבע פעמים, היום אשיר אותו חמש ובכל פעם זה יהיה עם התכוונות מלאה".
כמו יתר האמנים ועולם התרבות, גם ברוזה נפגע מהמגיפה, אבל כואב לו במיוחד על פרויקט אחד שמאוד קרוב לליבו ונמצא בהקפאה מתמשכת - One Million Guitars. במסגרתו ילדים בני שמונה ממקומות שונים בעולם מקבלים בהשאלה גיטרות ולומדים כיצד לנגן עליהן - ובתום שנתיים של לימודים הגיטרות מוענקות להם במתנה. כעת, כשהקורונה מקשה על קיום השיעורים הם מנסים לעבוד בצורה מקוונת. "ויש לנו גם חברים שעוזרים", אומר ברוזה. אחד החברים האלה הוא גיטריסט להקת רדיוהד, אד או'בריאן שלימד את הילדים בסרטון סבלני לנגן את Creep.
הקשר בין השניים נוצר לאחר שאו'בריאן האזין לפודקאסט שבו דיבר ברוזה על אלבומו East Jerusalem West Jerusalem, שהוקלט בשיתוף עם מוזיקאים פלסטינים. "אד כתב לי שהלהקה התלהבה מאוד מהגישה שלי למוזיקה ככלי לגישור בין תרבויות, ואמר לי שכשהלהקה תגיע לישראל אפשר יהיה להיפגש ולדבר", משחזר ברוזה. השניים נפגשו ונוצר ביניהם חיבור שהמשיך כשברוזה חיפש שגרירים שיסייעו לו בפרויקט הגיטרות. "פניתי אליו והוא נענה מיד. נפגשתי איתו בארץ וגם בלונדון ואנחנו מאוד מיודדים. הוא נפש טהורה, מתוק, סקרן ומאוד אינטליגנטי. מצאנו שפה משותפת מהר מאוד".
