האם סרטים שעיקר עלילתם מתרחשת במסעדה יכולים להיחשב כחלק מז'אנר קולנועי מובחן? זו שאלה שיש לתת עליה את הדעת לאור התדירות הגדלה של "סרטי מסעדות", והאופן בו היא משקפת את הפופולריזציה הגוברת של תרבות האוכל. בתוך הזירה המובחנת של מסעדה מודרנית מתקיימות סיטואציות דרמטיות בסיסיות - כמו המתח שבין הפעילות האינטנסיבית במטבח ומה שקורה בחזית המסעדה, או דינמיקה שעשויה להוביל לקריסת הסרוויס (אם לא המסעדה עצמה). ישנן דמויות הממלאות תפקידי מפתח בתוך המערכת של המסעדה - בראש ובראשונה השף (שניתן להשוות את הפונקציה הז'אנרית שלו לשריף במערבון), וישנן דמויות משנה חוזרות של סועדים בעייתיים, מבקרי מסעדות, ודמויות מהחיים הפרטיים של העובדים החודרות לחלל המסעדה. לא מעט מאלמנטים אלו נוכחים ב"השף" (Boiling Point) הסרט הבריטי המוצלח מ-2021, שרק כעת מצא את דרכו לבתי הקולנוע בישראל.
"השף" – טריילר
(באדיבות סרטי שובל)
אם סרטי המסעדות נחשבים לז'אנר הרי שהוא מתקיים על פני מרחב מגוון הכולל יצירה עלילתית ותיעודית (בקולנוע ובטלוויזיה), ואולי אף ניתן לכלול גם אספקטים של בדיה ותיעוד במסגרת תוכניות ותחרויות ריאליטי. בנוסף ניתן למצוא בז'אנר גיוון נושאי שאליו ניתן להטות את הזירה הייחודית: יצירה ומימוש עצמי, רומנטיקה וקומדיה, תרבות, כלכלה ויחסי כוח מעמדיים.
"השף" הוא סרטו השני של השחקן פיליפ ברנטיני, והוא מהווה פיתוח של סרט קצר שביים שנתיים קודם. הוא מבוסס על ניסיונו של ברנטיני שבעצמו היה שף, ומשקף את הידע של מי שמכיר מבפנים את עולם המסעדנות. הדמות הראשית של השף אנדי ג'ונס (בגילומו של סטיבן גרהאם) זכתה לשמה כמחווה לחבר קרוב שהוא הבעלים של מסעדה. למרות שהסרט לא זכה להצלחה כלכלית מרשימה, וספק אם כיסה את עלויות ההפקה, הוא זכה להערכה ביקורתית ולמועמדות לפרסי באפט"א (האקדמיה הבריטית).
"השף" נאמן לצדדים הידועים של המסעדנות: אי הוודאות הכלכלית, התובענות של העבודה הבאה על חשבון החיים הפרטיים והמשפחתיים, הלחץ הנפשי והסכנה להתפתחות תלות בחומרים משככים וממריצים. מול כל אלו עומדת האינטנסיביות של הסרוויס שבעצמה ממכרת. האסטרטגיה האסתטית בה בחר ברנטיני היא לצלם את הסרט, על כל 92 דקותיו, כשוט אחד רציף. המצלמה שלא נחה לרגע נעה בין הדמויות, ובין האזורים השונים של המסעדה. היא מתמרנת בין השולחנות, ועוברת בין הדמויות של העובדים והסועדים, ותוך התוויה של האירועים המתפתחים במקביל. הסרט צולם במסעדה לונדונית אמיתית ("ג'ונס ובניו" במזרח לונדון), ולא באולפן שניתן היה לבנות בו מסעדה מותאמת לצרכים של צילום מסוג זה. מידת הריכוז וההתמדה שנדרשה מהצלם מתיו לואיס בהחלט ראויה להערכה.
בשונה מעבודות צילום ווירטואוזיות ש"זייפו" שוט רציף ("בירדמן" של אלחנדרו גונסלס אינאריטו, או "1917" של סם מנדס") כאן זה אכן שוט רציף אותנטי. כבר נעשו סרטים יותר תובעניים בשוט אחד רציף מבחינת משך השוט, תיאום תנועת המצלמה ותנועת השחקנים, והנכחת התהליכים הרגשיים של הדמויות "בזמן אמת" (למשל, בסרט הגרמני "ויקטוריה" מ-2015 שבו המצלמה נעה עם השחקנים בכל רחבי ברלין במשך שעתיים ורבע אינטנסיביות במיוחד). בכל זאת יש ערך מיוחד לסגנון הצילום הטוען את הופעות המשחק באינטנסיביות של סרוויס אמיתי, ובכך צובע את הבדיון בתחושת אותנטיות תיעודית.
לביקורות קולנוע נוספות:
עוד לפני שהשף אנדי ג'ונס נכנס למסעדה אנו כבר מקבלים רמזים למצבו הלא פשוט. ניתן להבין שהוא פרוד מאשתו, ושלא הגיע לאירוע הקשור ליום ההולדת של בנו. עד סוף הסרט יתגלו פרטים נוספים על התקופה הלא פשוטה שהוא עובר. מיד עם כניסתו הוא נופל לתוך הבעיות המצטברות. מסעדה עוברת ביקורת תברואתית המבוצעת ע"י מבקר חד עין (תומס קומבס) ותוצאותיה מורידות את הדירוג של המסעדה מ-5 ל-3 ומחייבות בדיקה נוספת תוך מספר חודשים. האשמה מוטלת על אי הקפדה מצד העובדים, אך גם השף הטרוד אחראי לחלק מהכשלים שהתגלו.
צוות המסעדה כולל גם את השפית קארלי (וינט רובינסון) שמתפקדת כיד ימינו של השף, אך מוצאת שהנטל הגובר על כתפיה מוביל אותה למשבר. ניסיונה של מנהלת המסעדה בת' (אליס פיטמן) להשתלט על המתרחש חושף בהדרגה את סדר העדיפויות הלקוי שלה בכל הנוגע לבחירה בין פרסום ברשתות החברתיות והתנהלות מקצועית. אלו שלושת הדמויות המרכזיות, אבל כמובן שהצוות במסעדה כולל עוד מלצריות, ועובדים שונים במטבח. גם להם יהיו רגעים, גם אם לא מהלך הנפרש לכל אורח הערב והסרט. כחלק מהריאליזם הנרטיבי, לא כל דמות תקבל או תשולב בתוך מהלך עלילתי שלם.
יש כמה מלכודות המסומנות בשולחנות של הסרוויס. בשולחן אחד יש גבר צעיר המתכנן הצעת נישואים לאהובתו שיש לה אלרגיה לאגוזים. בשולחן אחר גבר גס רוח רודה במשפחתו ומשפיל את המלצרית כהת העור. מוקד החרדה המרכזי הוא השולחן בו יושב השף הסלבריטאי אליסטר סקיי (ג'ייסון פלמינג) שהשף אנדי השתלם בעבר במסעדתו. יחד עם השף סקיי יושבת גם מבקרת מסעדות (לורס פברס), מה שוודאי מעלה תהיות נוספות לגבי הכוונות המסתתרות מאחורי ביקור זה.
כפי שניתן להניח משמו המקורי של הסרט, האירועים מתפתחים לעבר נקודת משבר קריטית. הדרך שבה הדבר קורה מאתגר את הסבירות הריאליסטית, אבל לא במידה שמכשילה את הסרט. מה שכן עשוי לפגוע ביכולת ההנאה היא הסבירות הרבה שמי שעשוי לצפות בו כבר ראה את הסדרה "הדוב", ובמיוחד את פרק 7 של העונה הראשונה – שמצליח בפחות מחצי שעה לייצר התרחשות אינטנסיבית עוד יותר בחלל של מסעדה, ולצלם גם אותה בשוט אחד. הבכורה של "השף" בפסטיבל קרלובי וארי הייתה באוגוסט 2021, והבכורה שלו בבריטניה בתחילת ינואר 2022. הפרק המדובר של "הדוב" הוקרן שישה וחצי חודשים אחר כך.
האינטנסיביות המוגברת של הפרק ב"הדוב" קשורה להיותו נבנה על דינמיקות בין הדמויות שנבנו בששת הפרקים הקודמים של העונה. קשה לסרט קולנוע בעל מאפיינים דומים להתחרות בכך. אבל גם אם כבר ראיתם את הפרק הנ"ל, יש לחובבי ז'אנר המסעדות סיבה טובה לראות את "השף". לפני כחודשיים עלתה ב-BBC המיני-סדרה Boiling Point הכוללת 4 פרקים באורך שעה, והיא ממשיכה את קורותיהן של הדמויות בסרט. הסדרה זכתה לשבחים נלהבים מצד הביקורת הבריטית, ונראה כי כדאי לצפות בסרט, המוצלח למדי בפני עצמו, לפני הצלילה לפרקי הסדרה.
