מתי בעצם איבדתי את היכולת להיות לבד וממש לאהוב את זה?
פעם גרתי לבד. זה נראה כמו מדע בדיוני עכשיו, כמו משהו שלא באמת קרה, לא ממש סביר, אבל אני יודע עובדתית שגרתי לבד בתל־אביב, ואחר כך בניו־יורק, ואז שוב בתל־אביב, וכל הזמן הזה – כמו שמיילל נצ'י נצ', לא ברור למה – הייתי לבד. כלומר לא תמיד הייתי לבד, פה ושם הייתי גם יחד, אבל בסוף, תמיד, חזרתי הביתה, לדירת הלבד השכורה. לספת הלבד בסלון. למיטת הלבד הזוגית בחדר השינה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אהבתי את זה. אהבתי את השקט והפרטיות המוחלטים. אהבתי לחזור הביתה מהעבודה, להסתרח על הספה ולהקשיב לקולות המרגיעים של שלושת העציצים שלי נובלים דומם. אהבתי שהכול נעשה בדברי – כל דבר נמצא במקום שבו הונח, כל חפץ פונה לכיוון שאליו כיוונתי, כל כלי מטבח ידוע, ספור, נמצא בוודאות במקום שבו השארתי.
הייתי לבד, מלך הממלכה שלי, והדירה הייתה כולה שלי (כלומר של מישהו אחר, אני רק שכרתי, אבל בכל מובן אחר שלי). אחר כך הלכתי בדרך כל רווק והקמתי משפחה (הייתי צריך להזמין הרכבה, אסור לי לעשות דברים כאלה בעצמי), אירוע עם נפגע אחד בלבד: הלבד שלי.
הלבד הלך ממני. אני מניח שהוא הלך למקום שאליו הולכים לבדים כדי למות: חדר לידה.
מאז הילדים – ואני לא חושב שאני שונה בעניין הזה מאף אחד אחר – אני יכול לספור על כף יד אחת, של לטאה, את כמות הפעמים שבהן זכיתי בזכייה הגדולה מכולן: בית לבד. בית שכולו שלי ולרשותי.
הרגע הזה שבו אתה נכנס הביתה, צועק בשמות של כולם, אף אחד לא עונה, ואתה מתחיל לחשוד שהגרוע מכל קרה ואפילו לא יודע מה לדמיין קודם: מחבלים, פורצים חמושים, שריפה או החלטה אמיצה של אהובתך לחטוף את הילדים ולעבור לגור איתם אצל אמא שלה "עד שתיסגר על עצמך". ואתה מבין ששום דבר מכל זה לא קרה; הבית פשוט ריק. וכמו ששר בשעתו רמי קלינשטיין הגדול: כשהבית ריק, הבית ריק.
ואתה נכנס פנימה קצת בזהירות, טיפה בחשש – לך תדע, אולי יש איפשהו קיני ילדים פעילים שפשוט לא הבחנת בהם – ומגלה שזה אמיתי: אין כאן אף אחד. אתה לבד בבית. כולו שלך. אתה יכול לעשות הכול!
רק שאין לך מושג כמה זמן ההודנה הזו עוד תימשך, מתי הראשון שבהם יחזור, אם עומדות לרשותך שלוש דקות או שעתיים, אם תצליח לא לעשות שום דבר לפני שהם יתפסו אותך עושה שום דבר. ולכן, כנראה, אתה עושה שום דבר בציפייה שהם יחזרו כל רגע. והם באמת חוזרים כל רגע, ואתה שוכח מזה.
למעשה אני זוכר רק פעמיים שבהן הצלחתי לפנות לעצמי את הבית לזמן ארוך. זה קרה אחרי שהיא קבעה עם ההורים שלה לשבת בצהריים, ואני הצלחתי איכשהו לשכנע אותה שייסעו הפעם בלעדיי כי אני במצב רוח רע (כבר 25 שנה) – והיא הסכימה.
"תנוח, מתוק", היא אמרה, והם נסעו כולם ואני עוד הסתכלתי מהחלון לוודא שזה באמת קורה, שהחלום מתגשם, ואז קפצתי משמחה במקום, אבל אז נלחצתי כי ידעתי שזמני קצוב; שלוש שעות, גג ארבע, והם יחזרו, ובזמן הזה אני חייב להספיק הכול!
כעבור עוד חצי שעה הדלת נפתחה והילדים נכנסו פנימה והתיישבו – כמו חברי צוות האנטרפרייז – כל אחד מול המסך שלו, והיא הגיעה ושאלה אותי "הספקת לעשות כל מה שרצית?" ואני עניתי: "כן, בטח". וידעתי שלא הספקתי כלום, אבל גם ידעתי עוד דבר אחד בוודאות: שאיכשהו קצת חיכיתי שהם יחזרו
דבר ראשון הפצצתי את הסלון במוזיקה שרק אני רוצה לשמוע, תוך שאני שוטף כלים ומנקה את השיש ומסדר הכול כמו שאני אוהב. אחר כך אכלתי שלוש פרוסות חלה עם משהו, ואז, מסופק מהידיעה שהכול מונח במקומו, הלכתי לנמנם. התעוררתי אחרי שעתיים והתנודדתי למטבח לשתות קפה. קראתי קצת עיתון, גללתי הרבה פיד, אמרתי לעצמי שאין, זה מושלם, חופשי זה באמת לגמרי לבד, ועכשיו הגיע הזמן להתחיל לחגוג פה באמת! ואז הגיעה הודעה ממנה: "יוצאים הביתה".
וכעבור עוד חצי שעה הדלת נפתחה והילדים נכנסו פנימה והתיישבו – כמו חברי צוות האנטרפרייז – כל אחד מול המסך שלו, והיא הגיעה ושאלה אותי "הספקת לעשות כל מה שרצית?" ואני עניתי: "כן, בטח".
וידעתי שלא הספקתי כלום, אבל גם ידעתי עוד דבר אחד בוודאות: שאיכשהו קצת חיכיתי שהם יחזרו.
כלומר, מה זה כל השקט הזה? כמה אפשר? מה בן אדם לבד – אחרי שסיים לעשות את הדברים שבן אדם לבד יכול לעשות – עוד אמור לעשות?
הדבר הזה קרה לי גם בפעמים המעטות (מעטות מדי, בוס!) שבהן נשלחתי לחו"ל לצורך עבודה; הכמיהה ללילה או שניים האלה שבהם תהיה סוף־סוף לבד באיזה בית מלון, לבד ברחוב זר, לבד במסעדה, לבד בחנויות, לבד ב – טוב, אין ברירה – ברלין, היא כמיהתו הנצחית של העם ההורי. ואז זה ממש קורה; אתה לבד. לבד כמו פעם; כל הזמן והמרחב שלך נתונים בידיך. הכול אפשרי, הכול בשליטתך, תלך, תבוא, תיתן דין וחשבון רק לעצמך, תעשי רק מה שאת אוהבת. ועוד בעיר זרה!
ואתה נשכב לבד על המיטה הזוגית מדי עם המוני הכריות בחדר המלון המפנק הזה, וכל מה שאתה יודע להגיד לעצמך זה ש... קצת בזבוז, לא? כלומר, כל זה בשבילך? רק אתה חווה את זה? כאילו, לבד?
ואתה מצטער לרגע שאתה לבד. ומה בעצם שוות חוויות גדולות אם רק אתה שם כדי לחוות אותן? בלי אף אדם משמעותי לידך? לא שאתה לא קהל ראוי – לגמרי כן, ברור – אבל אם רק היא, או אפילו (לא, באמת, לא ייאמן שאתה חושב ככה) הילדים היו פה כדי לראות את זה! לא כל הזמן, לא, אבל אם הם רק יכלו לבוא, נניח, לשעה, ואז להתחפף! מושלם, לא?
ובשלב מסוים מתבררת לך האמת: שכן, אפשר לקמבן איכשהו את הלבד שלך מחדש לכמה שעות או אפילו ימים, אבל זה תמיד ירגיש קצת כמו החמצה; כי מה בכלל יוצא לי מלהסתובב לבד בשוק סן־מיגל במדריד? יוצא לי חצי יום כמעט מושלם, אבל אם רק היא, או הם, היו פה איתי, זה עדיין היה מרגיש שלם יותר.
זו הבנה מצערת, כמובן; ההבנה שהיכולת האנושית הבסיסית להיות לבד וליהנות מזה עד הסוף התנוונה אצלי מחוסר שימוש. ושגם כשהלבד שלי יחזור – והוא יחזור, לא? הם יתגייסו פעם, כן? – הוא לא יהיה מה שהיה. כי פתאום אני מבין שהבית הריק שיחכה לי אז יהיה שונה מאוד מזה שחיכה לי בימי הרווקות; הוא יהיה ריק אחרי שכבר היה מלא. ואם הקן הריק של לפני הילדים הוא המתנה לרעש שעוד יבוא, הקן הריק של אחריהם הוא המתנה לשקט הנצחי.
ואני מבין שמשהו בסיסי השתנה בי; הלבד הוא כבר לא בן הלוויה המועדף עליי להעברת זמן משמעותי. הלבד הוא רק משהו לייחל לו. רק לייחל.
המטרה: לאהוב את הדמות שבמראה. האמצעי: להפסיק להתכחש לסימני הזמן
"אבל למה כל שיחת נשים מובילה ישר לירידות האיומות האלו על עצמנו?" אני אומרת ומתפלאת לשמוע שאני נשמעת קצת כועסת. עוד לא עברו חמש דקות מאז שהתיישבנו פה, בקפה הגרוע בשוק הפשפשים שמנסה להתחזות לבית הצנוע של סבתא שלך אבל דורש 88 שקלים על קיש קייל, וכבר השיחה התגלגלה לנושא הקבוע של נשים בגילנו. מה לעזאזל נעשה עם חורבן הגוף והפנים שלנו. עם הקמטים בצידי העיניים, עם הג'לי בירכיים, עם כל פגעי הזמן שכבר רואים.
זה מדכא אותי ממש. הרי עד לפני שנייה הרגשתי יפה כל כך. הלכתי ברחוב, לבושה בשמלה מתנפנפת, ולרגע אחד לא היה לי גיל ולא היו לי זרועות שרוקדות פסדובלה בכל פעם שאני ממליחה משהו. הייתי אישה מהממת עם עוצמה ונוכחות שהעקבים שלה מהדהדים על רצפות האבן. והנה, רגע אחרי שהזמנו קפה מהמלצרית בת ה־20 - ענוגה, מקועקעת ונראית כאילו היא מספרת את עצמה במזמרת ורדים חלודה - כבר התחלנו עם מסע ההכפשות העצמי הזה.
אורית אומרת שהיא חרדה מהרגע שבו תצטרך ללכת לקנות בגד ים. היא תוהה אם הגיע הזמן פשוט לעטוף את עצמה בחלוק מגבת לבן ולרדת ככה לים. נועה טוענת שהיא חייבת בוטוקס כי היא "כבר נראית כמו סטייק שייטל מיושן". הן יושבות וסופרות את הפגמים שלהן, מצפות ממני להשתתף במשתה של שנאה עצמית. אבל אני כועסת. "כל אחת מאיתנו התאפרה חצי שעה לפני שבאה לפה, דפקה את הבגדים הכי יפים שלה, ואיך שהיא ראתה את הפנים של האחרות ישר שכחה כמה טוב היא הרגישה בדרך”.
אני לא מצליחה להבין מה הטעם בזה, ובכל זאת אני מרגישה מרגע לרגע שאני הולכת ומתכערת. כל האמונה שאני מחזיקה יפה את גיל 50 נהרסת לי עם שיחת ה"מה מכוער בנו". כנראה אני משקרת לעצמי שאני נראית סבבה כשבעצם אני נראית כמו בדיחה ואין לי מושג. עובדה, החברות שלי מדברות עכשיו על קמטי המצח, ואין לי ספק שאחת מהן לפחות יורה אל המצח המקווקו שלי מבט מפליל. "זה רמז", אני חושבת, "הן מדברות על המצח בגללי, כדי שאתעורר ואבין שככה אני לא יכולה להמשיך".
עוד בשנות ה־20 שלי לא יכולתי לסבול את שיחות ה"אני שמנה", "אני מכוערת". החברות שלי היו יושבות ופולות את כל הפגמים במראה החיצוני שלהן, ואני הייתי פותחת עוד בקבוק יין ומתפללת שזה ייגמר. כבר אז השיחות האלו הפריעו לי להמשיך לעשות את מה שאני עושה הכי טוב - להדחיק. ההבדל הוא שבשנות ה־20 עוד יכולתי לסבול שאיילת אומרת שיש לה שניצלונים במותניים כשלכולם ברור שיש לה בטן כמו של בריטני ספירס. אבל היום, כשכל מילה רעה היא כנראה אמיתית, זה כמעט בלתי נסבל לשבת פה ולהקשיב.
החברות שלי כל כך מרשימות, כל כך חכמות, ומה הן עושות כשהן מתיישבות לקפה? מתחילות למוטט את עצמן מבפנים כמו חפרפרת. אלף פעמים אורית דיברה איתי על הפטריארכיה, איך יום אחד המאבק יצליח וכולנו נרגיש סוף־סוף כמו בני אדם לגיטימיים שמותר להם לא לחייך לגבר בחזרה ברחוב ומותר להם לא להיראות כמו במגזין. ומה היא עושה כשהיא יושבת מולי לקפה נדיר של אחר הצהריים? מדברת על עצמה גרוע ממה שכל גבר בן 50 בקיוסק של תחנת טוטו היה מדבר על אשתו הגרוטאה שכבר לא מושכת אותו.
"בואו נפסיק", אני מפצירה בהן, "זה ממש מוריד אותי כל השיחה הזו. חוץ מזה, אתן באמת יפהפיות". אני לא משקרת, זה באמת מה שחשבתי כשראיתי אותן. כמה יפה אורית שהפסיקה לצבוע את השיער ונראית עכשיו כמו קוסמת וולשית מסתורית וכמה מהממת נועה בג'ינס הקצר והגזור שלה. "המבט המאפר שלך", רן קורא לזה. הוא אומר שכשאני אוהבת מישהו, אני מאפרת אותו עם העיניים. רואה רק מה שיפה, מתעלמת מהחסרונות. אולי ככה אני גם מאפרת עם המבט שלי את עצמי.
"אי־אפשר ככה", נועה אומרת, "כל פעם שאנחנו נפגשות את אוסרת עלינו לדבר על מה שמפריע לנו. זו לא שנאה עצמית, אלו העובדות". והיא צודקת, אלו באמת העובדות. אנחנו כבר לא בנות 35. אין לי ספק שאם ממש אחפש, אמצא את סימני הגיל על פניה וגופה של כל אחת ואחת מאיתנו. גם ככה נפלנו על יום שמש זוהר והתאורה מזכירה זרקור בחדר חקירות. זה מסוג הדברים שאת לומדת בגיל 50 פלוס מינוס. שלשמש, כלבת השמיים הארורה שלא תמות לעולם, יש מנהג להדגיש כל קמט וקמט בפנים שלך.
את יכולה להזריק לפנים שלך את כל החומרים בעולם, אבל הסנטר והצוואר? הם מעדיפים להישאר כמו שהם, המלשינים המניאקים של השטאזי שמספרים לכולם שאת כל כך זקנה שאפילו הספקת לראיין את חוליו איגלסיאס ולעשן במטוסים
עכשיו השיחה הגיעה לאיבר שהוא האויב הכי מר של כל אישה בגילנו – הסנטר. עד גיל 45 את כל כך יהירה שאת עדיין לא מפנימה את חשיבותו של מלך הפנים הנורא. ואז יום אחד את פתאום מבינה שאין כמעט תמונה אחת באייפון שבה אין לך סנטר כפול, ולא משנה כמה קפדנית הדיאטה נטולת הגלוטן, הסוכרים, הנתרן או הטעם שאת מנהלת. זו לא הדיאטה, זה פשוט הסנטר שמסרב להישאר במקומו, דבוק ומהודק אל עצם הלסת. לא, עכשיו בא לו לטייל חופשי במורד הגוף. הוא הכריז על עצמו מדינה עצמאית: סנטריסטן.
הסנטר וגם הצוואר הם שני האיברים בפנים שלא נכנעים לבוטוקס. את יכולה להזריק לפנים שלך את כל החומרים בעולם - המצח יקשיב והבולדוגים ליד האף יתרשמו מאוד גם הם. אבל הסנטר והצוואר? הם מעדיפים להישאר כמו שהם, המלשינים המניאקים של השטאזי שמספרים לכולם שאת כל כך זקנה שאפילו הספקת לראיין את חוליו איגלסיאס ולעשן במטוסים.
"לא יודעת מה איתכן, אבל אני הולכת לעשות מיני־פייס ליפט", נועה אומרת וכולנו משתתקות. בכל חבורת נשים יש תמיד מישהי שמטילה את הפצצה הזו, היא לא תסתפק בקצת בוטוקס או תישאר עם קרם הפנים שעשוי משיליית כבשים קוסמונאוטיות. לא, היא תלך על החבילה המלאה ותעשה ניתוח פלסטי מושקע במשהו כמו 40 אלף שקלים. וזה מנוגד להסכם שאת עושה עם הבנות - מותר לקטר, מותר לשנוא את הסנטר שלך ולעבור ללבוש רק גולף שחור, אבל שאף אחת פה לא תעשה את המעשה הלא־חוקי ואשכרה תתנתח. כמו בחבורה של אסירים מחוברים בשרשרת, אם היא תעשה את זה היא תאלץ את כולנו לזוז, כי אנחנו מחוברות בשרשרת של הגיל. אי־אפשר שאחת מאיתנו תיראה פתאום צעירה יותר בעשור.
רוב הנשים שאני מכירה מרגישות רע עם הרעיון שהן יעבדו משרה מלאה בלהיראות טוב. בטח בגיל 50, גיל נפלא מבחינה נפשית, שבו את מפסיקה לפחד שאת לא טובה מספיק ומתחילה להרגיש שאת דווקא כן. רק שלצד הביטחון העצמי שסוף־סוף התיישב במקום, מגיע משהו חדש: המראה משתנה לרעה. אני יכולה לקבל את זה, לסגל גישה של נחת גם לגבי הקמטים, או להילחם בזה ולעשות ניתוח. רק הכאב, אלוהים, הכאב. והכסף. לא עדיף להמשיך להשלות את עצמי שהכול כרגיל ולכעוס על החברות שלי שהן לא מכחישות סנטר כפול כמוני?
יש לנו חברה שהשפתיים שלה מנופחות מקולגן. האחרות לא סובלות את זה וחושבות שזה מגוחך, אבל אני דווקא סבורה שזה מדהים. לא בגלל שאני אוהבת שפתיים מנופחות, אלא בגלל שהיא עפה על השפתיים שלה, הן גורמות לה לצאת לרחוב ולפסוע בו בביטחון של פנתרה. וזה מבחינתי כבר הישג, אפילו הישג פמיניסטי, העובדה שבגיל שבו העולם כולו קורא לה להפסיק להשקיע בעצמה ולהתעניין רק בילדים שלה, היא עדיין השחקנית הראשית בסרט של עצמה.
השבוע קראתי מאמר של הפסיכולוג ג'ורדן פיטרסון על כמה חשוב להתלבש יפה, כמה זה מהותי להשקיע בכמה בגדים יקרים ממש, גזורים היטב. הוא דיבר על הנטייה שיש לאנשים רבים בגילנו לזרוק על עצמם מכנסיים קצרים וכפכפים ולצאת לעבודה. כבר הרבה שנים אני שמה עליי איזה ג'ינס ישן וגופיית סמרטוט ויוצאת לרחוב, משכנעת את עצמי שזה דווקא צעיר, מגניב. אבל פיטרסון אומר שזו טעות, שזה מעיד על זלזול שלנו בעצמנו ובמעמד שאנחנו שייכים אליו. בעולם שבו אף אחד לא רוצה להיות מבוגר צריך דווקא לחגוג את הבגרות, את היכולת הכספית להשקיע בחליפה טובה. הרי אף אחד לא באמת קונה את זה שאני ילדונת כשאני מתרוצצת בשכונה בג'ינס קרעים. לא כשהם רואים את הסנטר שלי.
"אני יודעת שאת מסתכלת עלינו במבט מפרגן", אורית אומרת עכשיו, "אני יודעת שאת תמיד רואה אותי יותר יפה ממה שאני, זאת תכונה מקסימה שלך. ומצד שני, את מציעה לי דיל לא הוגן. כי חלק מהעסקה שלך זה שאת תסתכלי עליי ותראי אותי כבת 30, ואני בתמורה אצטרך לראות אותך גם ככה, ואני מעדיפה את האמת". אולי באמת אין שום דבר רע בלראות שהיא התבגרה, להבין שהיא כבר לא הבחורה המגניבה עם הקעקוע של השדון שפגשתי בגינת האמהות. כן, יש לה סנטר טיפה נסוג, אפור בשיער ועיניים כחולות שהן עדיין העיניים הכי יפות בסביבה. הנה, ראיתי את מה שלא נתתי לעצמי לראות, כי לא הייתי מוכנה לראות על עצמי את אותות הזמן.
להדחיק או לעשות ניתוח? לקבל את הגיל או לנסות להילחם? התשובה היא כנראה גם וגם. לא לזרוק על עצמי מה שבא לי כי למי אכפת ממני, אבל גם לא להפוך את ההזרקות והטיפולים לכל מה שחשוב לי בחיים. ממילא הדבר הכי יפה בבן אדם זה החיוך שלו, וחיוך אמיתי לא משיגים במרפאות בוטוקס מוכות ניאון בדרום רעננה, אלא כשמוצאים את האיזון.
ואולי כן אחסוך כסף למיני־הרמת פנים. רק אסדר את הסנטר קצת. איזה חיוך אני אחייך כשסוף־סוף אפסיק להחביא את קצה הפנים הקורס שלי, חיוך של אני עדיין מאמינה בפנים האלו, ביופי שלהם. 50 שנה אני כבר חיה, כואבת, שמחה, מורחת זמן על הספה, מדברת בקול מוזר לכלבים זרים ברחוב, מוצאת משהו נהדר כמעט בכל בן אדם שאני פוגשת. אני גאה ב־50 שנה האלו, אני רוצה ללבוש אותן כמו בגד שמתאים לי בול, לא כמו חולצה צמודה מדי שהתווית שלה מגרדת.
ועוד כמה דברים שאפשר ללמוד מהידידות המופלאה בין אילן גילאון לאורי אורבך
מיד אחרי שפורסמה ההודעה העצובה על כך שאילן גילאון נפטר, שלח לי חברי רועי שרון הודעה: "יש לי את ההספד הכי טוב על אילן גילאון: אורי אורבך אהב אותו".
החברות שהייתה בין גילאון ואורבך זכרם לברכה הייתה מתוקה ועמוקה ומיוחדת. אף אחד מהם לא התגמש אידיאולוגית בשביל לקיים אותה. שניהם היו אנשים עם עמדות מאוד ברורות: גילאון היה עמוק בשמאל (אם כי הייתה לו ביקורת על הדרך שבה מרצ הלכה בחלק מהנושאים); ואורבך היה עמוק בימין (אם כי כשהייתה לו ביקורת על נתניהו, הוא היה משמיע אותה. מבחינתו השתייכות לימין הייתה אמונה ודרך, לא הערצה לאיש), אבל שניהם הבינו שאפשר לקיים חברות הוגנת גם כשתהום אידיאולוגית מפרידה ביניהם. אורבך וגילאון הבינו שמידות טובות ועין טובה הן תכונות שנשארות רלוונטיות גם כשאתה מגיע לכנסת ופוגש יריבים אידיאולוגיים. הקול שלהם, של אורבך וגילאון, יחסר מאוד. היום חברי כנסת משני צידי המתרס, גם אם הם מסתדרים היטב ביניהם, מנסים להצניע זאת, כדי לא לחטוף מהקיצונים שבתומכיהם.
לאחרונה צילמתי תוכנית לתאגיד (פרויקט באמת ייחודי שעוד ידובר בו), ואחד הפרקים היה עם נכים, ושם הבנתי המון דברים, באמת למדתי הרבה על החיים עם מגבלה. והבנתי גם כמה אילן גילאון הוא דמות חשובה עבורם, לא רק בגלל שהוא פעל המון בשביל זכויותיהם, אלא כי הוא עשה את זה בלי להתנצל. היה בו משהו שמח וחזק כזה, אבל חוזק פנימי, לא רק תצוגה של חוזק. מה זה אומר חוזק פנימי? זהו חוזק שלא מהסס להפגין חולשה. אדם עם חוזק פנימי מרשה לעצמו לבכות. להתפרק. זה לא מאיים עליו. אין לי הרבה שעות גילאון, לא זכיתי, אבל בשיחות שכן היו לי איתו שמתי לב באיזו מהירות הוא דומע מהתרגשות. וזה מקסים בעיניי. זכיתי גם במתכון מפורט שהוא שלח לי לריבה שהכין מתפוזים סיניים. הוא שמע שיש לי עץ של תפוז סיני בחצר והתעקש לשלוח לי ריבה ומתכון. וכשאני חושב על זה כעת, העץ מלא פירות שטרם נקטפו, אולי לזכרו נכין מהן ריבה טעימה לשבועות.
גילאון אמר לי פעם שהוא אוהב את ארץ ישראל יותר ממני. שאלתי למה, והוא ענה: "כי אני מוכן להסתפק גם בחלק ממנה". תשובה חמודה בעיניי
פעם צילמתי פרק של "המתנחל" עם זהבה גלאון, ובדרך לישיבת הסיעה של מרצ פגשתי את אילן גילאון. הוא נתן לי לנסוע בקלנועית שלו וצלע בחביבות מאחור. זה היה מצחיק ומתוק, היה בו איזה חום כזה, משהו שמיד הרגשת. בישיבת הסיעה הוא סיפר מול המצלמות על שיחה שהייתה לנו על כדורים נגד חרדה ודיכאון. לא הייתה לו טיפת בושה בנושא הזה. כמה זה היה מיוחד באותה עת, לראות חבר כנסת מדבר על ציפרלקס בכזו שלווה. הוא אמר לי בצילומים שהוא אוהב את ארץ ישראל יותר ממני, וכאשר שאלתי אותו למה, הוא ענה: "כי אני מוכן להסתפק גם בחלק ממנה". תשובה חמודה בעיניי.
הוא דיבר עם המון רגש ולא הייתה בו שנאה. עמית סגל פירסם לאחר לכתו מסרון מקסים ששלח לו לפני ארבע שנים, אחרי שבהצבעה דרמטית על חוק המרכולים, האופוזיציה עמדה לנצח בזכות העובדה שהשר דוד אזולאי ז"ל היה מאושפז במצב לא קל בבית החולים. הקואליציה איימה להביא אותו, וגילאון הודיע שיתקזז איתו, לזעמם של חברי האופוזיציה: "בניגוד להחלטתי המקורית, החלטתי להסכים ולהתקזז על חוק המרכולים עקב בקשתו של השר דוד אזולאי שמאושפז בבית החולים. זהו קיזוז על רקע הומניטרי, שנעשה כדי שעמיתיו של אזולאי לקואליציה, לא יאלצו אותו להפסיק הליך רפואי רק כדי להשתתף בהצבעה… נכון - זו לא בעיה שלי. נכון - הקואליציה יכלה לדחות את ההצבעה. אבל העובדה שחבריו של אזולאי אינם מתייחסים אליו באנושיות מינימלית לא מצדיקה שאנהג בו באותו האופן… דווקא במקום כמו הכנסת, נכון מתמיד המשפט: במקום בו אין אנשים - היה אתה בן אדם".
5 צפייה בגלריה
חנוך דאום ואילן גילאון. חוזק פנימי אמיתי זה לא לחשוש להפגין חולשה
(צילום: מתוך "המתנחל")
הנה כמה טיפים שיעזרו לאורבך ולגילאון הבאים להיות חברים. אלה הדברים הבסיסיים ביותר שיעזרו לאדם להיות בחברות עם יריב אידיאולוגי: ראשית, זכור תמיד שהאמת איננה בבעלותך. היא לא רשומה על שמך בטאבו. אתה אמנם משוכנע שאתה צודק וזה בסדר, זה גם יכול להיות נכון, אבל יכול להיות גם שלא. יש סיכוי כזה. וכדאי שהוא ינקר לך במוח כל הזמן, זו הבנה שתגרום לך למידה ברוכה של ענווה וחסד. שנית, זכור שהאדם שאתה מתווכח איתו, ממש כמוך, נולד ברוב המקרים לתוך העמדות שלו. העובדות מראות שרובנו מהדהדים את הדעות של השבט שממנו אנחנו באים, פחות או יותר, וגם אם זה לא הופך אותנו לסטטיסטיים בוויכוח שמתקיים ממילא, זה בוודאי קצת מוציא את העוקץ האישי מהאירוע. הדבר השלישי שיכול לעזור לכם לשמר חברות עם יריב אידיאולוגי, הוא ההבנה שוויכוחים, סוערים ככל שיהיו, ממילא לא ישנו את עמדותיו. אם כבר, מה שיקרב אותו אליכם הוא היכולת שלו להקשיב לכם באמת, להיות אמפתי למה שתאמרו. ואת זה משיגים באמצעות קרבה, לא באמצעות ריב.
יש סיפור יהודי נפלא שאבא שלי מאוד אהב, על רב שהיה אומר לכולם שהם צודקים. זה סיפור שיש בו סוד גדול בעיניי, מעשייה חסידית על שניים שהתווכחו ובאו לרב שיכריע ביניהם. הרב שמע את דברי הראשון ואמר לו: אתה צודק. מיהר השני ופרס אף הוא טענותיו. הרב חשב קצת, חכך בדעתו ואמר: גם אתה צודק. שמעה זאת אשת הרב, והתפרצה בכעס: האיש הזה אמר דבר אחד, והאיש הזה אמר דבר הפוך. כיצד ייתכן ששניהם צודקים? שמע הרב את דבריה ולבסוף קבע: את יודעת מה, גם את צודקת.
אורי אורבך ז"ל צדק ואילן גלאון ז"ל צדק, ואם תתהו כיצד זה ייתכן, הרי דעותיהם היו הפוכות בכל כך הרבה נושאים, אומר לכם את זאת: וואללה, גם אתם צודקים.
וכשנבין את זה, נבין את החיים.
שבת שלום.
