המטרה: לבקש סליחה מבלי לפחד מההשלכות. האמצעי: לבקש קצת הכוונה מלמעלה
הוא עולה מולי בטוויטר דווקא ברגע הכי פגיע שלי. אני יושבת במונית, בדרך להלוויה של יעל שבטח הייתה צוחקת עליי אם הייתה רואה איך אני מתכננת להגיע לגראנד פינאלה שלה, בשמלה שחורה זולה עם עיטור פייטים המוני. היא בחיים לא הייתה מרשה לעצמה להיתפס בבגד גרושות מקצועיות כזה, יעל העדיפה סוודרים חתרניים של מעצבים סקנדינביים שצריך חוברת הפעלה כדי להבין איפה השרוול ואיפה פתח הצוואר שלהם. ההומור והבגדים שלה היו תמיד הכי שחורים והכי מעוצבים, אבל מה לעשות ששמלת האלנבי הזאת הייתה היחידה שמצאתי בסל הכביסה כי הכול קרה כל כך מהר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
החברה הכי טובה של רן נפטרה בשישי בבוקר, כשהוא ביוון, וההלוויה שלה התקיימה כבר בצהריים, לפני כניסת השבת. היא בטח הייתה מתגלגלת בצחוק הסרקסטי שלה כשהייתה רואה את המונית שהזמנתי כדי להגיע מתל־אביב לבית העלמין הישן בחדרה. שלחו לי את המרצדס הכי מצוחצחת, שחורה ומביכה שראיתי. "600 שקל מפה עד חדרה", אמר הנהג מיד כשנכנסתי, ואחרי זה, כשראה את המבט החלול נמלך בדעתו ואמר: "נסגור על 450". כן, אחת הנשים הכי טובות ומוצלחות שהכרת נפטרה בגיל 45, משאירה אחריה ילד מושלם בן 11, אבל קחי הנחה, זה יחזיר לך את החיוך גברת.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בדיוק כמו כולם, גם אני נפלתי בקסמה המהיר של יעל. היא הצחיקה אותי וגם הרעיפה עליי טונות של אהבה בלי שעשיתי שום דבר בשביל זה. נדיר שהיא הייתה נכנסת בלי איזו מתנה. בדיוק כשאני נזכרת בקול האלט היפה שלה, נשמע צרצור כזה של ווייז שמחשב מסלול מחדש. הנהג שלי, שגם ככה הוא מזן המבוגר הזועף ששונא את כל הנוסעים שלו מהשנייה הראשונה שהם נכנסים, עשה טעות בפנייה ימינה. "כמה זמן זה הוסיף לנו?" אני שואלת. הוא לא טורח לענות, אז אני רוכנת קדימה ורואה איך הווייז הוסיף לנו עוד 25 דקות.
אנחנו נוסעים ונוסעים על הכביש לנתב"ג, אין לי מושג איך קוראים לו, רק שהוא ארוך כמו מסטיק אספלט בלתי נגמר, ואין בו אפילו מקום אחד שאפשר לעשות בו יו טרן. מרתיח. רק לפני שנייה היינו בדרך לצפון, ופתאום אני נוסעת אפילו יותר דרומה מנקודת המוצא שלי בתל־אביב. אני מתחילה לבכות, ומפתיעה את עצמי כי זה לא בכי קטן, זה בכי ענקי של גשם בעיניים. אפילו אין לי מושג למה. לא הייתי חברה מספיק קרובה כדי לגז'דר עליה ככה, ומצד שני, יעל הזוהרת, הנדיבה, אני כבר מתגעגעת אליה. ואולי אני בוכה גם על עצמי, על האיחור, על הנהג הגועלי שנוהם עליי "גברת, אין מה לעשות", ושולח מבטי שטנה דרך המראה. אז אני פותחת את הטוויטר ומצייצת. כותבת על איך הנהג אפילו לא אמר סליחה על הטעות, איך חסר לי קצת רוך במקום הבודד הזה שבו אני נמצאת. יושבת בשמלה מכוערת, נוסעת להלוויה שאני עומדת להגיע אליה באיחור דרמטי ולא מכבד, ורוצה, רק רוצה, להיות בן אדם טוב. לבוא ולהיפרד מיעל בלי להפריע ובלי לפגוע באמא המדהימה שלה ובגרוש הנדיר שלה, שבא עם הילד שאיבד הבוקר את אמו.
אנשים אמפתים לציוץ שלי, יש עשרות אנשים נהדרים וטובי לב בטוויטר. אולי בגלל זה אני לא מוכנה לזה בכלל. כי פתאום, בסוף כל מילות הניחומים והלבבות האדומים, קופץ לי הטקסט האלים שלו. זה קצת כמו נחש שקופץ אלייך פתאום מבין הגבעולים של הדשא. "יש לך חוצפה להעז לדבר על רוך אנושי", הוא כותב לי, "את הרי אחד מהאנשים הכי רעי לב, מרושעים וחסרי חמלה שהכרתי. אני בחיים לא אשכח את המילים שכתבת עליי, יש לך מזל שלא היה לי חשק להגיש נגדך תביעת דיבה, אבל שתדעי שאני שתמיד אזכור את הרוע הצרוף שלך. ואת מבקשת שישראלים יתנהגו יותר יפה אחד לשני? חחחח".
אני מסתכלת על תמונתו של האיש, הוא מגיש רדיו ועיתונאי ידוע לשעבר. והנה הדבר המוזר, אין לי מושג ירוק על מה האיש הזה מדבר. ואז עוד ציוץ, מפולת, אבלנש של טענות ועלבונות ישנים שהוא ממשיך להטיח עליי בשרשור. תוך שנייה אני נמלאת שנאה מטורפת אליו. איך הוא מעז לשקר? להמציא עליי עלילות? וכבר אני בוכה עוד קצת מרוב רחמים עצמיים על חוסר הצדק הזה, כותבת כמה חסרה לי מילה טובה עכשיו ומקבלת במקום זה שק מלא בשנאה צהובה ותוססת על הראש.
בבוקר שאחרי הלוויה שוב תוקפת אותי השנאה לעיתונאי. אני משחזרת שוב ושוב את הפגישה האחת שלנו, וכיוון שאני לא ממש יודעת איך הוא נראה היום, אני מדביקה לו פרצוף בלונדיני ויהיר כמו של ג'ופרי ממשחקי הכס. אני משוכנעת שהוא משקר, הרי אני כבר שנים בתהליך של חזרה בתשובה, לא כותבת מילה רעה על אף מרואיין שלי, אפילו בטור הזה אני משתדלת לתקוף בעיקר את עצמי. אחרי כל מה שעברתי ב"מחוברים" והרומן המתוקשר עם רן, אני יודעת עמוק איך מרגישה כל מילה מטונפת שכותבים עלייך. זה הפחד הכי גדול שחוויתי בחיים שלי.
ה"אני" כל כך חשוב בימים אלה. כל אחד בונה לעצמו זהות משלו ברשתות, והזהות הזאת היא היצירה שלנו, הפרנסה שלנו. ההורים שלנו היו רק מהנדסים ומורות, אבל אנחנו הפכנו לאמני האני. ברגע שהזהות הזאת חוטפת כזה לינץ', שאפילו חברות שלך מהילדות שולחות לך מכתבים מודאגים של "אל תתאבדי בבקשה", זה מרגיש כמו אימה טהורה. נכון שפיזית את יושבת בבית, מול מחשב שעלה לך 3,000 שקל; אבל נפשית את עמוק בתוך הג'ונגל של בעל זבוב, והם באים להרוג אותך עם סכינים.
מאז שחוויתי את זה על בשרי אני מקפידה להיות טובה. והבחור הזה? שטוען שכתבתי עליו ברוע צרוף? מאיפה הוא בא לי עכשיו עם החשבון הזה שהוא מגיש לי, כמו לקוח כועס שישב פעם במסעדה גרועה וממשיך לכתוב עליה ביקורות כותשות בפייסבוק ולא אכפת לו שכבר לפני שנים היא נסגרה. הטענות שלו לא באות בטוב לזהות הנוכחית שלי, אז אני קוברת אותו בראש כפסיכופת הזוי שפשוט נהנה לפרוק את האלימות שלו על נשים.
העולם בשנת 2022 אובססיבי לטוב לב ולמוסר. כל מי שסביבי נחוש בדעתו לצאת בן אדם טוב ונאור, ועוד יותר מזה, להיכנס כמה שיותר חזק ב"רעים". לפני חודש ילדה בת 16 התלוננה בטוויטר שגבר בן 50 כתב לה הודעות פרטיות באמצע הלילה. תוך שנייה, כל הטוויטר פנה נגד הרשע והפדופיל הבלגי התורן, כמה מהם אפילו ניסו להתאגד ולחפש איפה הוא עובד כדי לפנות לבוס שלו שיפטר אותו לאלתר. ומילא זה, פה עוד הייתה עילה, אבל מה לגבי מה שקורה בכל פעם שמישהו כותב שורה אחת לא במקום וכבר כולם מסתערים עליו כדי לאותת לשאר כמה הם יותר מוסריים וטהורים ממנו? אנשים משתמשים בכל פליטת פה הכי מקרית שלך כמו באבקת הלבנה שתנקה אותם ותציג את האני שלהם קורן וצחור מרוב מוסר. ובשם טוב הלב החדש הזה, אילו פשעים מתבצעים.
זה טיפה עצוב, בעצם. אני זוכרת כל מילה ומילה רעה שכתבו עליי אי פעם, זוכרת שמות של עיתונאיות שכבר מזמן פרשו להייטק או לאקרו יוגה ואת הניסוח המדויק שבו הן רמזו שאני נראית ממש רע. זוכרת את החברה ההיא, שטינפה עליי מאחורי הגב בקבוצת ווטסאפ שאיכשהו הגיעה אליי, זוכרת את האישה שצרחה עליי בסופר שאני גנבתי לה את התור ושאני אשכנזייה מסריחה, אבל את מה שאני עצמי עשיתי לכוכב הטלוויזיה? שכחתי לחלוטין. בדיוק כמו שאני לא זוכרת אף אחד מהאנשים שפגעתי בהם במשך שנותיי בעיתונות. מדי פעם זה בא לי בהבלחים, אני רואה את ליאון רוזנברג באולפן ונזכרת שפעם כתבתי עליו שהוא זחוח ושחצן. או שאני פתאום קוראת פוסט יפה באינסטגרם ואז בודקת את השם, זו מישהי שפלירטטתי בלי בושה עם בעלה כשהייתי בת 23 ולמדנו יחד באוניברסיטה.
את הפרטים של איך בדיוק התנהגתי אני תמיד שוכחת, כמו מישהי שנכנסה חזק באוטו ואז נמלטה בלי לתת את המספר. זה לא נעים להבין שיצאת מפלצת
ובכל פעם מחדש, כשזה קורה, אני מרגישה סוג של חוויה חוץ-גופית. לא יכול להיות שאני זו שהתנהגה כמו ביץ' סרוחה עם ערכים פח. אז אני מנחמת את עצמי שזה היה מזמן, הייתי צעירה והייתי צריכה את הפאנץ' על ליאון רוזנברג. את הפרטים של איך בדיוק התנהגתי ומה בדיוק אמרתי אני תמיד שוכחת, כמו מישהי שנכנסה חזק באוטו ודפקה אותו טוטאל לוס ואז נמלטה בלי לתת את המספר. זה לא נעים להבין שיצאת מפלצת.
להתנצל בפני מישהו זה לא רק להפטיר מהר את המילה סליחה. לא, כדי שזה יהיה באמת מרגש ומשמעותי, את צריכה לקחת על עצמך את תפקיד הרעה עד הסוף, בלי "סליחה אם פגעתי" ובלי "אמנם פגעתי בך אבל גם אתה בי". לא, את צריכה פשוט לפרט עד כמה היית כלבה מול אדם אחר, וזה מפחיד, זה לתת לו המון-המון כוח עלייך. הוא מוזמן להעליב אותך, לכעוס, לקלל. הכעס של האחרים מבלבל את כל הנקבוביות בגוף ומשבש את כל תפיסת האני החמודה שלנו את עצמנו.
רק חודש אחרי המוות של יעל אני מחפשת את העיתונאי בגוגל, מוצאת פרשה אחת, לא מוצאת מילה ממה שהוא טוען שכתבתי עליו. אבל פתאום אין לי ספק: אני אכן פגעתי בו, כי הוא זוכר אותי בתיעוב ממש כמו שאני זוכרת כל אחד שליכלך עליי. כשמישהו פוגע בך כשאתה ממילא במקום נמוך, הוא לובש צורה של שד בזיכרון שלך, נשמה שחורה ומלאה ברשע שמרחפת מעליך.
אני השד של האיש הזה. והנה, עוד שנייה יום כיפור, יעל כבר לא איתנו אבל רן טוען שהוא שומע את קול האלט היפה שלה מדבר בתוכו. אצלי זה פחות חזק, אבל כן הייתי רוצה להיות טובה ובעיקר אמיתית, כמוה. ואולי היא כן שם למעלה, מחייכת ואומרת, "יאללה, תתנצלי בפניו, תני לו לצעוק עלייך שאת שטן ואחרי זה תחזרי לרן ותשכחי מזה, תזמינו על חשבוני מנה ממגזינו ותראו איזה סרט מגניב". זה מה שאישה עם קלאס כמו שהיה לה הייתה עושה.
ניסיתי, אבל מעולם לא הצלחתי להפוך לגיימר שהילד שלי רצה כל כך שאהיה
לא הרגשתי זקן עד היום. באמת, אני מכיר את הנטייה של אנשים בכל הגילים להגיד ולכתוב "אני זקן" או להתלונן – כבר בגיל 35 – על מכאובים, כמויות שתן או חיבה פתאומית לריהוט קש ולנדנדות חצר. מכיר את זה, ייתכן שפה ושם אפילו עשיתי את זה בעצמי וכתבתי ש"אני זקן". אבל האמת, לא הייתי. לא הרגשתי ככה.
הרגשתי, בסך הכול, די צעיר, די מעודכן, עדיין שומע מוזיקה חדשה באוזניות חדשות, רואה טלוויזיה חדשה במסכים חדשים, הולך להופעות של, נו, נונו, נוסע בקטנוע, מדבר את הדיבור, הולך את ההליכה, רוכב את הרכיבה – אני יכול להמשיך, אבל העיקרון מובן: אני רלוונטי. אני יודע על מה מדובר – לא משנה על מה מדובר. שום דבר שרועי כפרי עושה לא זר לי.
עד שהגיע ראש השנה הנוכחי.
ובראש השנה הנוכחי הייתי, בפעם הראשונה, זקן.
אולי זה התחיל מזה שתפסתי את הגב התחתון – מהתפיסות הקטנות והנבזיות האלה שגורמות לך להרגיש, עם כל תנועה, כאילו תקעו לך שם שיפוד מלובן, ואתה צורח בלילה עם כל שינוי תנוחה או, חלילה, עיטוש, והתחושה הכללית היא של אישה יולדת. שלישייה. בלי אפידורל.
אבל זו הייתה רק ההקדמה. כי ביום השלישי של החג, הילד היה משועמם מספיק כדי לשאול אם בא לי שנעשה משהו יחד. ברגע הראשון הייתי אסיר תודה, ובשני הבנתי שאין שום דבר שאני יכול להציע לו שלא יחייב אותי לזוז מהמקום. חשבתי על זה עוד רגע ואז שמעתי את עצמי אומר: "בוא נשחק פיפ"א, שנים לא עשינו את זה".
"יאללה, בוא", הוא הסכים פתאום.
לרוב הוא מקפיד לשחק כיום רק במשחקי מחשב שהם במובהק לא לגילו – קודם אלה היו פורטנייט ו-Call of Duty, עכשיו הוא ב-GTA, אירוע אלים, מדמם וגס שעקרונית אף ילד לא אמור לשחק בו, אבל מעשית אף מבוגר לא משחק בו.
ובכל זאת, הילד בא לקראתי. הוא היה מוכן לשחק איתי במה שבעולם שלו בטח נחשב למשחק קופסה מיושן עם ערך אספני. לא יודע אפילו מאיזו שנה הפיפ"א שלנו, אבל השחקנים שם בטח עדיין לובשים מכנסי פסים ארוכים והשופט מצויד במונוקל. ניגשנו לאקסבוקס הישן, ניערנו אבק, תקענו בטריות בשלטים השחורים, ותוך מעגל חיים נוסף של ילודה, התבגרות, זקנה ומוות, הפיפ"א עלה למסך.
אני הייתי צ'לסי, הוא היה מנצ'סטר, וזמן קצרצר אחרי שהתחלנו לשחק הבן אדם הבקיע לי שני גולים בזמן שהשחקנים שלי התהלכו על הדשא בחוסר מעש ודיברו עם עצמם, אני מניח שעל ניטשה.
"זה בכלל מגיב?!" התעצבנתי והעברתי לו את השלט שלי.
הוא ניסה אותו. "ברור", הוא אמר. "אתה לא זוכר? A זה בעיטה, X מסירה, Y בעיטה ארוכה".
ניסיתי להמשיך לשחק תוך תפעול הכפתורים בסדר הנכון. כלום. השחקנים שלי לא צייתו ללחיצות, ההתנהלות שלהם על המגרש נראתה מקרית, ולא חלפו עוד שתי דקות והבן אדם כבר הבקיע לי חמישה גולים!
אני סתם לוחץ על הכפתורים האלה כמו קוף מול מכונת כתיבה, אין לי סיכוי לזכור איזה שילוב כפתורים אחראי לאיזו פונקציה. אני טוב בשלטים של אטארי
בשלב זה נשארתי רגוע: הטחתי את השלט בעצבים בספה, צעקתי "ססעמק, אין לי כוח!" התרוממתי מהספה ואז צרחתי מכאב כי השיפוד של הגב התחתון עשה לי ממנו קבב, והילד אמר רק: "אבא, אל תלך".
"לא, אני גרוע בזה", התבאסתי. "אני לא טוב בגיימינג".
וזה נכון. אף פעם לא הייתי טוב בגיימינג. משחקי המחשב האחרונים שהייתי טוב בהם היו פק־מן, ספייס אינביידרס וכמה מירוצי מכוניות, ואחר כך פשוט איבדתי את זה. למעשה, לרוב המשחקים העכשוויים יש כל כך הרבה פונקציות וכפתורים, עד שאם אני מנסה – וניסיתי – אפילו להסתובב קצת במיינקראפט, תוך חמש שניות אני תקוע בתוך עץ כששתי פרות מחרבנות עליי והילד צורח "תלחץ על ה-B!" ואז חוטף ממני את השלט ועושה את זה בעצמו.
אני איום עם השלטים של אקסבוקס, פלייסטיישן, נינטנדו וטלוויזיות של LG. אני טוב בשלטים של אטארי. קוראים להם "ג'ויסטיק" ואפשר להזיז אותם, בכוח, לארבעה כיוונים, ואז ללחוץ על הכפתור הכתום. אלה מיומנויות הגיימינג שלי.
לאורך שנים זה תיסכל אותי, ואפילו ניסיתי פה ושם להשתלט על האקסבוקס ולרכוש מיומנות – למשל בפיפ"א, אבל זה היה קל כל זמן ששיחקתי מול ילד בן חמש עם קשיים מוטוריים. עכשיו, כשהוא בן 13 ומנגן על שלטים במיומנות שהופגנה לאחרונה רק בין הנדריקס והגיטרה, מתבררת האמת: אני סתם לוחץ על הכפתורים האלה כמו קוף מול מכונת כתיבה, אין לי סיכוי לזכור איזה שילוב כפתורים אחראי לאיזו פונקציה, וכל הדבר הזה גורם לי למות שלוש פעמים עוד לפני שהמשחק סיים לעלות.
אני לגמרי בלתי כשיר לדבר הזה, ויותר גרוע: זה אפילו לא מרגיש כמו משהו שאני אהיה מסוגל להשתלט עליו אם אני רק אחליט לקחת את עצמי, ואת זה, לידיים. ניסיתי. לקחתי. לקחו ממני בחזרה ואמרו לי לקרוא להם כשארוחת ערב מוכנה.
בסדר, אתם אומרים, ביג דיל. אז אתה לא גיימר, ובעצם אין שום סיבה שגבר בגילך יהיה. צודקים; אבל מכיוון שזו הפעילות העיקרית שהילד שלי מושקע בה – וגם רוצה לשתף אותי – אני אוכל את הלב. "אבא, בוא תנסה להתחיל", הוא אומר לי לפעמים, ואני מנסה, אבל אני נכה כל כך בדבר הזה עד ששתי דקות לתוך המשחק הילד כבר בטלפון, מחפש לי ציוד עזר מתאים ביד שרה.
אבל איזה פעילויות אב ובן משותפות אחרות זה משאיר לי? לפעמים התסכול גומר אותי: כל העולמות המופלאים שיש לי גישה אליהם – כתיבה, קריאה, קולנוע, אין-כסף, פוליטיקה, גננות למתחילים ומוזיקה חדשה (שהיא ישנה בשביל קוואמי) – פשוט לא מאוד מעניינים אותו. הוא לא יצטרף אליי בשבילם.
כשהוא מסתכל קדימה, הוא רואה את עצמו הופך לגיימר מקצועי, ליוטיובר, לאינפלואנסר, לאחראי סושיאל, לפרומפטר של תוכנת בינה מלאכותית – או כל מקצוע אחר שעליו אני מהמהם "בסדר" וממשיך לייבש כלים.
זה כאילו הוא דובר שפה זרה, שבהדרגה הופכת לשפת האם והאב שלו, בזמן שאנחנו נשארים האם והאב המביכים שלעולם לא ייפטרו מהמבטא ומהמנהגים שהביאו איתם מהעולם הישן. אין לו הרבה מה לעשות איתנו, ולנו אין סיכוי ליישר איתו קו ב-GTA או אפילו לדבר איתו על זה בדיסקורד – המקום שבו אנשים בגילו ובמצבו מדברים על זה.
אני יכול לחכות שהוא יתחיל להתעניין בעולם שלי, או להקדיש את מה שנשאר מהחגים – באזור ה־5,000 שעות מתות – להשתלטות על עולם הגיימינג. אני מניח שכרגיל, אני אבחר בפתרון הביניים: אני פשוט אשכב על הספה ואגנח. לעזאזל, אין אף תנוחה שבה זה לא כואב.
ולכן נבקש סליחה על הפילוג, השנאה העצמית, העצבים בפקק, הסרטונים בווטסאפ, ויש עוד. רק תבחרו
ביום הכיפורים הזה אנחנו צריכים לבקש סליחה מהשמיים ומהארץ, ממנו ומעצמנו.
על חטא שחטאנו בפניך בפילוג. אנחנו אנשי ימין, אז הרגשנו שצריך לרדת על הנאום של ראש הממשלה לפיד למרות שהוא ריגש אותנו. אנחנו אנשי שמאל, אז אנחנו חייבים להתגולל על מצביעי הציונות הדתית ולומר שאם הם יהיו בשלטון יחייבו אותנו בחוקי השריעה, למרות שאנחנו פוגשים את הסרוגים בעבודה וביחידות הקרביות ויודעים איזה אנשים נפלאים הם. אנחנו חרדים בקמפיין בחירות, אז אנחנו צריכים להזהיר מפני מרב מיכאלי גם אם אין סיבה. אנחנו מצביעי מרצ, אז למרות שכבר הוכחנו שאפשר לעבוד באופן ענייני עם מפלגות ימין נחזור להפחיד מפניהם, כדי להרוויח קולות. זו תקופה כזו עצובה שבה אתה רואה מריבות שכל הצדדים נהנים מהן; תקופה של כותרות מקטבות שתפקידן להביא טראפיק, ואין מי שיילחם על השקט.
על חטא שחטאנו בפניך בהתמכרות לסלולרי. איזו שנה נוראה, עוד אחת, שבה לא הרמנו את העיניים מהמסך גם כשהילד ממש השתוקק לפגוש בהן, רצה שנראה איך הוא מתגלש. גם השנה הגענו למפגשים חברתיים, ובמקום להיות נוכחים בהם, נכנסנו לדבר בווטסאפ עם אחרים, נרדמנו עם הסלולרי ביד והדבר הראשון שעשינו כשקמנו זה לראות איפה הוא ומה התחדש בו מהלילה (ספוילר: כלום).
אנחנו יודעים שאנחנו מכורים ואפילו חשבנו לעשות משהו בנדון, אבל נכשלנו. איזו תבוסה מחפירה זו, איזה ניצחון מוחלט של המכשיר הזה עלינו, על התודעה שלנו, על הזמן שלנו. זמן שבו, למשל, היינו צריכים להיות בהופעה, ובמקום זה צילמנו אותה כדי להראות שאנחנו בהופעה. תחשבו כמה סרטונים גרועים של שירים מהופעות צולמו במכשירים שלנו. עכשיו תחשבו שאתם לוקחים את כל הסרטונים של כל מי שהיה בהופעה בשנה האחרונה וצילם ומכנסים אותם יחד לשרת אחד, לאתר אחד. היש ערימה יותר גדולה של חרא מזו?
על חטא שחטאנו בפניך באי-הכרת הטוב. קראתי לפני כמה שבועות מאמר על ד"ר יובל שטייניץ, שבו מישהו הסביר כמה ישראל חבה לו על שבזכות עמידתו האיתנה יש היום גז, ואיך היה ממלכתי בימים שבהם זה לא היה מובן מאליו, ואיך תמיד בישיבות קבינט היה לדבריו משקל. וחשבתי לעצמי, וואלה, אני לא זוכר שקראתי שמישהו משבח ככה את שטייניץ בזמן אמת. איזה קטע זה, שאדם צריך לפרוש כדי שיגידו שהוא ראוי.
אין שום דרך להסביר את העניין הזה, את האופן שבו חלקנו נותנים לכרס קטנה להגדיר אותם. את האופן שבו הדברים היפים מובנים לנו מאליהם, אנחנו מדפדפים אותם כלאחר יד, אבל על הפגמים אנחנו נתקעים
אנחנו מעבירים סרטונים על טיסת השוקולד אחד לשני בווטסאפ, אבל אין במה ואין ביקוש, כנראה, לסרטונים של ישראלים שעוזרים לאדם מוגבל לעלות למטוס. איתי לוי עושה קיסריה אחרי קיסריה ואין על זה שיח תקשורתי, עד שפעם אחת שלושה אנשים הולכים מכות במשך שתי דקות בקהל והאירוע פותח מהדורות ורץ בכל הקבוצות. כולם בתוך המדמנה הזו, כולם פתאום מדברים על ההופעה של איתי לוי והמכות, כאילו זה מה שקורה שם תמיד, כאילו זה מה שאנחנו, כאילו לא מדובר בחריג. יש טוב ויש רע. הרע זוכה להתייחסות. לתיעוד. לדיווח. הטוב חי לבדו הרחק מעיני הזרקורים. מונח בקרן זווית.
על חטא שחטאנו בפניך בשנאה עצמית. לא רק ברמה הלאומית (אנחנו לא מספיק מעריכים את מה שעשינו פה בפחות מ-80 שנה), אלא גם ברמה האישית. לואי סי-קיי אמר שהארוחה לא נגמרת כשהוא שבע, אלא כשהוא שונא את עצמו. שמתי לב שאנשים בגיל שלי אוכלים ובוכים, אוכלים ומלקים את עצמם על כך. מגיע העשור החמישי בחייך, ואתה סוחב איתך איזה עשרה קילוגרמים עודפים, וזה לא מגניב והלוואי שהייתי מוריד את הקילוגרמים האלה, אבל זו גם לא סיבה לנהי. לא יכול להיות שהם כל מה שאני רואה כשאני מביט במראה, כשאני מוריד חולצה, אני לא רק עשרת הקילוגרמים האלה (שאוריד השנה כמובן, אין שאלה בכלל), אני גם הם. הם חלק ממי שאני, אבל הם לא מי שאני. זו דוגמה בלבד, אבל היא מובהקת וחשובה ומטפורית. ואין שום דרך להסביר את העניין הזה, את האופן שבו חלקנו נותנים לכרס קטנה להגדיר אותם. את האופן שבו הדברים היפים מובנים לנו מאליהם, אנחנו מדפדפים אותם כלאחר יד, אבל על הפגמים אנחנו נתקעים.
על חטא שחטאנו בפניך בחוסר סבלנות. קחו את הכביש, לדוגמה. נכון, זה נורא, הפקקים. אבל אם ניתן לרכב התועה הזה להיכנס פה לפנינו, זה ישנה משהו? נגיע פחות מהר הביתה? הרי בסוף, אדיבות גוררת אדיבות וזעם מייצר אדוות של זעם, ובפקק אנחנו כולנו יחד, גם זה שעקפת במניפולטיביות עומד 20 מטר ממך ברמזור. אנחנו חסרי סבלנות, והשאלה היא למה. לאן אנחנו ממהרים בכלל, אם גם כאשר אנחנו מגיעים, אנחנו לא באמת שם, אלא תקועים בסלולרי.
על חטא שחטאנו בפניך בחוסר כיבוד הורים, בחוסר סבלנות לילדים ובחוסר יחס לחברים אהובים. מה יש לו לאדם בלי אלה? מה חיינו בלעדיהם? כמה זה מסובך לצלצל עוד פעם אחת לאבא המבוגר שלכם, לדרוש בשלומו באמצע היום? כמה קלה לכם השיחה הזו, וכמה חשובה היא עבורו. כמה משמעותית יכולה להיות השיחה עם הבן בסוף היום, אם לא נסתפק ב"כיף" שהוא יפטיר לעברנו כשנשאל איך היה בבית הספר, אלא נבקש באמת לשמוע את כל הפרטים, על המאוויים וגם על החרדות. והחברים שלנו, הם הרי שם כל הזמן, נאמנים ואוהבים. יש משהו נשגב יותר מלהשקיע בחברות? יש משהו שמייחד אותנו, החיה המכונה אדם, יותר מהיכולת להגיד על מישהו "זה חבר ילדות שלי", ולנסות לספור את עשרות השנים שעברו עליכם יחד?
על חטא שחטאנו בפניך בחוסר שמחה. אנחנו נותנים לתבהלה ולרעשי הרקע להכריע אותנו. צריך יותר לשמוח. אבל לשמוח כמו שרבי נחמן אמר שצריך, אפילו בכוח. אפילו באופן מלאכותי. שמחה כזו שנתאמץ בשבילה, שנחליט שאנחנו רוצים בה וראויים לה. שמחה שנעבוד בשבילה, עד שהיא תתפרץ ותתחיל לעבוד בשבילנו.
גמר חתימה טובה.
האגדה עליו / לפי האגדה המשפחתית הוא הגיע אלינו בין ערב ראש השנה ליום כיפור ויצר בבית התרגשות עצומה. אבל בגלל שהיה זה יום כיפור השותק והצם, ואצלנו הקפידו בחג בקטנות כגדולות כדי לחזק את הקשר עם אלוהים ואדם, אז נרשם לי בזיכרון רק שאבי, שהתפלל לאלוהיו כמו משוגע, לא הניח לי למשל לצאת מהתפילה בבית הכנסת בכיפור ולשחק בחוץ, והיה אומר לי: שב, תלמד להתפלל כדי שתדע להגיד עליי יום אחד קדיש. משפט קשה לילד בן עשר.
אבל עזבו. היו גם רגעים מכוננים. למשל איך כילדים בכיתה ז' הבטנו בשמש בהפסקה בבית הספר היסודי כשמורה חסון ואתלטי בשם דוד קושניר קפץ בארגז הקפיצות לרוחק למרחקים בלתי הגיוניים (כמעט שבעה מטרים). היו לו קפיצים ברגליים. רק ספיידרמן עשה את זה לימים בכזאת קלות. קושניר היה אלוף הארץ הנערץ והמורה להתעמלות שלי. וכששבתי הביתה מבית הספר וסיפרתי לאמא בהתרגשות שראיתי מלאך אמיתי מרחף מעל האדמה היסתה (השתיקה) אותי ואמרה: "הוא הגיע סוף-סוף". וזו באמת הייתה ידיעה מרעישה ויותר חשובה מקפיצה לרוחק, כי חיכינו לו המון זמן.
מה זה הדבר הזה / "אבל מה זה טלפון?" שאלתי אותה כשהבטנו בו בהערצה כאילו הוא מלך.
"זה מכשיר כזה שאפשר לדבר בו עם אנשים רחוקים", אמרה אמא וסקרה בפניי את הדבר השחור, הכבד, עם החוגה והמספרים.
"לדבר גם עם כאלה שמתו?" שאלתי ומיד חשבתי על סבא שלי דב שמת זמן מה קודם.
"לא, רק כאלה שחיים", ענתה.
"והוא אומר לנו מה להגיד?" שאלתי.
"לא-לא, מה פתאום. אתה תמיד קובע מה להגיד", צחקה. "ככה זה בדמוקרטיה שלנו. ותדע שאתה תעשה מעכשיו טלפונים, אבל לא כל הזמן", אמרה וככה טבעה את מטבע הלשון "לעשות". ואכן "עשינו" המון טלפונים, אבל לא כל הזמן. כי בלילה הוא ישן יחד איתנו וביום עמדנו לא פעם בתור לדבר עם מישהו.
לא לכולם / לא לכולם בארץ הקטנה שמנתה אז בערך מיליון וחצי תושבים היו טלפונים בבית. אני גם לא יודע לומר בדיוק לפי מה מישהו קיבל טלפון. אולי לפי המעמד, הגובה, העדה או העושר, או האזור, או הפרוטקציה. כל האפשרויות היו אז פתוחות (בעיקר פרוטקציה, אגב). בכל מקרה, קיצור המרחקים על ידי הטלפון הנועז שינה לפתע את סומק לחיינו. נכון שלא דיברנו עדיין עם חוץ לארץ, כי לא היה עם מי לדבר שם (כי כולם או עזבו או נספו), אבל באופן כללי דיברנו בו ועוד איך דיברנו. אפילו הסבתא ניסתה פעם, רק שהיא החזיקה את השפורפרת הפוך.
ואגב חוץ לארץ, אני זוכר שלימים כשבחברת התקליטים הד ארצי שבה שרתי עלה רעיון להתנהל מול חו"ל שמו "המשגיחים" מנעול על הטלפון הגדול של החברה כדי שלא כל אחד יוכל לעשות טלפונים כאוות נפשו, כי שיחות לחוץ לארץ היו יקרות יותר מיהלומים. ואני זוכר גם מישהו שהתאהב במישהי ועשה איתה טלפונים לחוץ לארץ בהון תועפות, עד שבוקר אחד הופיע בבנק וביקש הלוואה לכסות את חובותיו האבודים על הטלפונים מלאי האהבה.
נקודת המשען / לעולם לא יכול היית לדעת במי תיתקל כשאתה חי. באנשים טובים או רעים, חכמים או טיפשים. מה שכן, גם כאלה שהביאו מכות בכביש לכל מי שהעז לעקוף אותם הולכים ביום כיפור לבית כנסת לבקש כפרה. רק חבל שזה מחזיק רק כמה דקות, כי הם חוזרים תמיד לכביש ולמכות (עניין של אופי).
על כל פנים כל דבר מחזיק מעמד כמה שמחזיק, וככה גם טלפון החוגות שבק חיים יום אחד, ובמקומו החלו להופיע הפלאפונים שהפכו לחזות הכול. וכשהם באו הקטנים הממזרים האלה, יכולת לשבת בבר ולבלות עם הבלאקברי הכבד (זוכרים?) לידך במקום דייט אנושי. וגם אם כבר נתקלת במישהו או מישהי הייתם מדברים זה עם זה תוך כדי הצצה בטלפון מחשש להפסיד משהו שהתרחש בו.
פלאפון נהיה דמות משיחית כזאת שכשאנחנו צועדים ברחוב כשהוא בידינו זה נראה כאילו אנחנו אוחזים לפעמים בסוד החיים, או בלוח אחד מלוחות הברית
וכמו שארכימדס אמר: תנו לי נקודת משען ואזיז את העולם, נהיה האייפון נקודת המשען שלנו. כי דרכו יצרנו קשר, איבדנו קשר (חסימה), ניתקנו בעצבים שיחות, התאהבנו, התעצבנו, השמענו מוזיקה. הוא הפך למעירן ולצלצלן, הוא נהיה הרדיו שלנו, הטלוויזיה, המיילים ומסך הסרטים, מה עוד? חדשות וישנות כולל השירים שבתוכו דרך הספוטיפיי ואפל. הוא נהיה בן זוגנו לפעמים יותר מבנות או בני זוגנו מהריל לייף. הפלאפון נהיה דמות משיחית כזאת שכשאנחנו צועדים ברחוב כשהוא בידינו זה נראה כאילו אנחנו אוחזים לפעמים בסוד החיים, או בלוח אחד מלוחות הברית.
מהפכות / סימני מהפכה זהירים נצפו באיראן דרך הפגנות נשות החג'אב. ואנחנו שמביטים בהם מרחוק נוטים ישר לחשוב מתוך ווישפול ת'ינקינג טבעי שמשטר האייתוללות האכזרי ייפול ושהאיראנים יהפכו אוטוטו לילדים טובים ויפסיקו להציק. האם זה נכון? הזמן יגיד. ובינתיים מחשבה: אילו היינו נרדמים לזמן ממושך ומתעוררים, האם היינו קמים ורואים אותו (הפלאפון) ואותם (האיראנים) בסביבה? או שאולי יהיה כבר צ'יפ חדש ועמים חדשים, שיסעירו אותנו ולחלופין יאיימו עלינו לכלותינו.
אין ודאות. למשל תקליטים נעלמו וחזרו בכינויים "וינילים". מכוניות ישנות כמו סוסיתא הישראלית נעלמו סופית. ראש ממשלה אחד הלך והשני בא והשלישי רוצה לחזור. אז לפעמים ברור לך שהכול משתנה ולפעמים ממש לא. אבל שכשהתגודדנו אז סביב טלפון החוגות ואמא או אבא הדגימו איך מרימים את השפופרת (השפופ, כיניתי אותה בחיבה) מניחים ליד האוזניהו (האוזן) ומתחילים לחייג את המספר הרצוי, זו הייתה מהפכה. כאילו זינקנו אל הלא-נודע של סנדרסון בבת אחת. וככה מקופסאות גפרורים שהעברנו דרך המרפסות בחוטי תפירה כדי לדבר זה עם זה ועד לקונכייה שהצמדנו לאוזניים שממנה עלה רחש של ים, כולל הצעקות ממרפסת למרפסת ("היי משה, הולכים לים") הכול השתנה במכה באינטימיות המטורפת שהביא הטלפון לחיינו.
נעילה ופתיחה / לפני יום כיפור ינעלו רבים את פלאפוניהם במגירה מרגע כניסת החג ועד תפילת נעילה (שתהפוך מבחינת הפלאפונים לפחות לשעת פתיחה). אבל חלק (שששש, זה סוד) לא יתאפקו ויטמינו אותו עמוק-עמוק בשקית הטלית והסידור לימים הנוראים וייקחו אותו איתם לבית הכנסת כי הם מכורים ולא יכולים להיפרד ממנו. ובינינו (הם אומרים) מה אם יקרה משהו חס וחלילה בארץ שבה קורה תמיד משהו, איך נודיע?
פרידות / כשקראתי איפשהו שאייפון 14 של אפל הושק ממש לפני החג, סובבתי בדמיוני הישן את החוגה הישנה והכבדה של טלפון החוגות וחיכיתי שניות ארוכות לצלצול. הייתי אז כבר בן 19 בצבא והייתה לי חברה שמאוד אהבתי. ואז אחרי כמה צלצולים מישהי (לא החברה, אלא אמא שלה) הרימה. "אפשר לקבל את פזית? (שם בדוי)". "תגידי לו שאני איננה", שמעתי את פזית אומרת לאמא שלה.
"פזית איננה, אבל היא תחזור יום אחד", אמרה האם, וכדי לרכך אותי (ההמום מעבר לקו) הוסיפה בנימוס קר: "תשאיר בבקשה את המספר שלך. טוב, אני רושמת... תודה". סגירה. נשימה כבדה וזהו.
50 שנה אחרי, כבר הייתה אופציה אחרת להיפרד. אופציה פיוטית ואכזרית יותר. בסימוס פלאפוני ובחסימה. תאמינו לי, פגשתי כמה חבר'ה שעברו את זה על בשרם. אפילו הנכדים הצעירים והמיומנים באייפונים כבר מספרים סיפורים כאלה.
