הגלריה לאמנות אום אל פחם היא לא רק גלריה שנמצאת בעיר ערבית. היא הרבה יותר מזה - היא מקום שמקדם אמנות, מפגש ושיח. תערוכות של אמניות ערביות מוצגות לצד אמניות יהודיות, ומנהלות דיאלוג זו עם זו. היא הוקמה ב-1996 בעיר הערבית השלישית בגודלה בישראל על ידי סעיד אבו שקרה, מבני משפחת אבו שקרה, שנחשבת לתופעה בחברה הערבית ובכלל, והצמיחה חמישה אמנים גדולים וחשובים - וליד, עאסם, סעיד, פריד וכרים - שרק לאחרונה הוצגה תערוכה שהקיפה את פועלם במשכן לאמנות עין חרוד.
"ההורים שלנו גידלו אותנו בחדר קטן ובתנאים מאוד קשים, אבל היה חיבוק, הייתה אהבה, אווירה תומכת, ובזכותה יצאנו כפי שיצאנו", מספר סעיד אבו שקרה בשיחה עם ynet. "ככה ידעתי שאני יכול לגדל גלריה בתנאים מאוד 'קטנים', אבל בזכות אהבה אני יכול להפוך אותה למאוד משמעותית".
אבו שקרה מספר שכל חייו רצה שיתייחסו אליו כאל שווה-ערך. "אני לא יכול לצפות שיתייחסו אליי כשווה אם אהיה חלש ומוקטן. רציתי להיות מקצוען ברמה הגבוהה ביותר. זו אמירה חשובה מבחינתי - אני לא רוצה להיות קורבן, אני לא רוצה להיות חלש. אני לא רוצה שהקורבנות שלי תניע אותי. מה שיניע אותי זה היכולת שלי לייצר שינוי. אם באים לכאן אנשים כי אני קורבן וחלש - הם לא יחזרו. אני רוצה שהם יתרשמו, שיחזרו כי יעניין אותם מה שקורה פה".
הגלריה לאמנות אום אל פחם מציגה תערוכות של אמנים ואמניות מכל המגזרים בישראל, וכן תערוכות של אמנים נחשבים מחו"ל (כמו יוקו אונו ויוזף בויס). לצד התערוכות, היא עוסקת בקידום של אמנות וחינוך לאמנות. כך למשל היא יוזמת תערוכות בבתים בעיר במסגרת "בתים פתוחים" ויוצרת מפגש בלתי אמצעי עם התושבים המקומיים, והיא הקימה ארכיון דיגיטלי של זקני האזור שמתועד דרך היסטוריונים וצלמים יהודים וערבים. העירייה של אום אל פחם פתחה מחלקת תרבות חדשה, והרבה מהפעילות מתאפשר בזכות הגלריה - שמהווה תחנת חובה לכל מי שמגיע לעיר.
8 צפייה בגלריה
"אני לא רוצה שהקורבנות שלי תניע אותי. מה שיניע אותי זה היכולת שלי". סעיד אבו שקרה
(צילום: יגאל פרדו)
בקומה העליונה של הגלריה מתקיימים שיעורי קרמיקה לנשים ערביות בהדרכת הקרמיקאית הוותיקה רינה פלג. הם מאפשרים להן לצאת מאבטלה, למכור את היצירות שלהן (גם דרך הגלריה), או להפוך למורות לפיסול. בנוסף, הקימו בגלריה את קורס לימודי האוצרות הראשון בחברה הערבית, לימודים לנוער ערבי מצטיין באמנות, וחממה לאמנים צעירים בוגרי אקדמיות.
"אנחנו רוצים לראות גם את דור ההמשך", מסביר אבו שקרה ומספר על השינויים שחלו באמנות בחברה הערבית בשנות הפעילות של הגלריה. "היא השפיעה על הרבה אנשים, גרמה להם להבין שאמנות היא מקצוע מכבד, ושיש להם מקום. הגלריה גם עזרה להורים להבין שזה מקצוע שמכבד את הילדים שלהם. היום אני לא רואה הבדל בין הילד באום אל פחם והילד בתל אביב - כולם מחוברים לאותו מחשב, לאותו מידע - והמידע עצום. ילד הוא לא רק הילד של ההורים שלו, אלא של החברה בכלל.
"אצלנו בחברה, אם כבר לומדים - זה רפואה או הנדסה. כשהקמתי את הגלריה, אנשים לא נתנו לה סיכוי. היו אז מעטים בשדה האמנות, המשפחה שלי הייתה בזמנו הכי בולטת, ומלבדנו היו מעט אמנים ערבים, כשכמעט כולם היו גברים. שאלנו את עצמנו, 'איך אנחנו גורמים לכך שנשים ילכו לאקדמיה, יתקדמו ויתפתחו?', הרי החברה הערבית מאוד התפתחה. היום אמא שלא נתנה לבת שלה ללמוד אמנות שולחת אותה ללמוד בחו"ל. זה כבר לא נחשב ל'בעיה' כשהבת מתרחקת מהבית, אלא להפך. הכול השתנה. לצערי, כשנשים פעם למדו אמנות הן או שלא התחתנו, או התגרשו ונשארו חד-הוריות כי הבעל לא רצה לראות מתחרים בבית. ואמנות היא מתחרה, אין ספק. אני רואה את זה אצלי - יש לי סטודיו בבית וכשיש לי את התשוקה לעלות לסטודיו, אני עולה ויכול לשכוח את עצמי שם שבוע עד שאשתי באה ואומרת לי, 'יש גבול, מה איתנו?'. יותר קל לאישה לקבל כזה דבר מאשר לגבר ערבי, עם האגו ועם המשפחה במרכז".
"יש שינוי מגדרי משמעותי", מוסיפה נטעלי בראואר, מנהלת הפרויקטים של הגלריה. "היום כשאנחנו מחפשים אמנים צעירים אנחנו מוצאים בעיקר אמניות. הנשים ממש השתלטו על השדה". האמירה הזו באה לידי ביטוי באשכול התערוכות המתחלפות הנוכחי שמוצג בגלריה - נשים שולטות בחללי התצוגה ביד רמה: חמש אמניות מציגות תערוכת יחיד, ולצידן חממה של חמש אמניות נוספות - צעירות, בוגרות, טריות ומצטיינות של בתי ספר לאמנות שגדלו בחברה הערבית.
בתערוכות היחיד בולטת במיוחד התערוכה של מאירה גרוסינגר, "פאטה מורגנה", שמפסלת בטכניקה מעורבת עם חומרים קשיחים כמו עץ ומתכת לצד חומרים רכים וטקסטיליים. היא מייצרת איתם דמויות אדם ודמויות חיה שמהדהדות כאב רב - חלקן בעצם הטכניקה, וחלקן במצב שבו הן מובאות בפנינו. ראשים של חיות נעוצים על ענפי עצים, כמו שאריות של פולחן מעוות, מעלים תהייה בנוגע למה האירוע האלים שהתרחש כאן. בעת הנוכחית, אי אפשר לקרוא את כל העבודות בתערוכה של גרוסינגר מבלי לראות בהן את אירועי המלחמה. עבודות כמו "בכי" או "נמלטת" מעבירות צמרמורת של ממש.
עוד בולטת לטובה נירוואנה דבאח בתערוכה "בין המרחבים", שמייצרת הצצה מעניינת לעולמה של האמנית הערבית בחברה העכשווית. היא מציירת את החיים שלה ואת המוטיבים המרכזיים שמהדהדים בהם, כמו הקרבה אל האם ואל המורשת, שמיוצגת באמצעות אימה של האמנית כשהיא מצוירת שוכבת עם ראשה על ברכיה (כפי שניתן לראות בתחילת הכתבה), וציורים של עיטורים שלקוחים מהאסתטיקה של העולם הערבי, המזכירים מעט את אלה של האמנית זוכת הפרסים פאטמה שנאן.
התערוכה של לאה דיין, "מחוץ לזמן", מציגה סדרה של פסלי גלוסקמאות - מבני דת מיניאטוריים שמילאו תפקיד משמעותי לאורך דורות של התמודדות האדם עם המוות. המבנים, בתי כנסת, מסגדים, מקדשים, וכנסיות, הם למעשה מוקדי פולחן לקיום צוות ושימור זיכרון. המבנים של דיין, 18במספרם, יוצרים מרחב כפרי וכמו מתגבשים לכדי כפר מוות מלא חיים. בנוסף לפסלים, מוצגים בתערוכה גם שמונה ציורים שמייצגים מקומות פולחן כגון קברי צדיקים ואתרים שעולים אליהם לרגל והם מהווים אתרי הגות, מדיטציה, תפילה ובעיקר מקומות התכנסות והתייחדות עם העבר.
עוד מעניינות תערוכותיהן של תמר לב-און ושל סופי אבו שקרה - דור ההמשך של משפחת אבו שקרה ובוגרת מצטיינת של לימודי עיצוב תעשייתי. אבו שקרה משלבת ישן וחדש, מסורתי ועכשווי, ויוצרת אובייקטים שמפגישים בין הרקמה הערבית המסורתית (והנשית) לבין עבודה בעץ זית, בין מלאכת היד לבין מלאכת המכונה. הדימויים שיוצאים מהתהליך נראים טיפוגרפיים, כמו פיסות נוף שמצולמות בצילום אוויר, ומהדהדות שאלות של זמן ומקום. תמר לב-און השתמשה במיקום של הגלריה כנקודת יציאה למסע מחקר אחר אגדות העם שמאפיינות את האזור של אום אל פחם, שמיושב מתקופות עתיקות. היא מייצרת מתח וגם גילוי בקרב האישה הלבנה, שיוצאת לחקור את האגדות הערביות דרך מניפולציות שהיא עושה על סיפור-עם מוכר באזור בשם "ג'בנה" ("גבינה" בעברית), שמספר על ילדה שהפנים שלה היו לבנות כמו גבינה. את הסיפור היא מציגה דרך עבודות של איור, של וידאו-ארט בשני ערוצים (על מסך אחד האישה הלבנה שרה שיר על ג'בנה, ועל מסך שני ישנו מתורגמן ערבי), ובאובייקטים בהדפסת תלת-ממד שמתרגמים את השיר בתרגום מכונה לאנגלית ולערבית.
בגזרת האמניות הצעירות מוצגת התערוכה "רק על אפי לספר ידעתי", של התוכנית "ואדי - חממה לקידום אמניות צעירות מהחברה הערבית". מציגות בה אירם אגבאריה, בלודאן מרעי, לואה ג'בארה, סוהיילה אבו הדבה מונייר ורוזאן בטחיש - כולן יוצרות דרך המחשבה על חוש הריח. קפה, מלח ופחם, חלב עיזים, זפת, עשן, קטורת וסבון הם החומרים שבהם נעשה שימוש כחלק מהרקע, או כחומר שמופיע ביצירה בפועל.
דרך התערוכות ניתן לראות דור חדש של אמניות ערביות שמדבר על נושאים שנוגעים לחוויה שלהן. כך, למשל, בולטות העבודות של בלודאן מרעי, שנולדה למשפחה דרוזית ברמת הגולן, ומנסה לעבד באמצעות אמנות את הזיכרונות סביב אביה רועה הצאן שלא ידע קרוא וכתוב, וסבל מפוסט-טראומה לאחר שהוא ואחיו נפגעו כשאחת העזים בעדר המשפחתי עלתה על מוקש ויצרה פיצוץ. היצירות שלה כוללות רישומים, כתיבה בערבית על הקיר יחד עם אביה, ועבודות וידאו-ארט שנוגעות בריח ובאופן שבו הוא נדבק לבגדים, לעור האדם ולעור החיה שרוצים לעבד. עוד מעניינת בהקשר זה היא התערוכה "היא והוא" של לואה ג'בארה, שמותחת קו בין האירוסים בחברה הערבית לבין גבולות בין ערים, ועבודה בסלילת כבישים. ראויה לציון גם עבודתה המעניינת של אירם אגבאריה, שמציירת באמצעות נשיפה של סבון נוזלי, ודרכו מנסה לנקות ולחטא את העבר שלה ואת האלימות שבתוכו.
בין תערוכות הקבע בגלריה, נחה בעוצמה תערוכה של וליד אבו שקרה - אחיו של סעיד, שנפטר לפני כחמש שנים. וליד היה שייח סופי (זרם מיסטי באסלאם, שמתמקד באהבה ובכוונה כעמודי התווך של עבודת האל, על פני התמקדות בענייני הלכה), מנהיג הסופים באנגליה שניהל את הקהילה שם מבחינה רוחנית. וליד חי ונקבר באנגליה, וכדי להנציח את מורשתו הביא סעיד את כל מה שהשאיר אחריו - רישומים ותחריטים, צילומים וגם חפצים, שאיתם יצר שחזור של הסטודיו שלו. "חשוב לי להראות שזו הדת האמיתית שלנו", מסביר אבו שקרה. "הדת הפוליטית לא מעניינת אותי ולא את וליד. מעניינת אותנו הרוחניות בדת. זה לא משנה מאיפה אתה מגיע, העיקר שכולנו עובדים למען אלוהים אחד, שברא אותנו בצלמו. אנחנו צריכים להיות קרובים אחד לשני, לא להילחם אחד בשני".
איך אתה מרגיש עם המצב הנוכחי בישראל?
"המלחמה הזאת גרמה נזק לעם ישראל. המצב של הגיבוש הרוחני שלנו עם עצמנו, עם הקבוצות השונות בתוך מדינת ישראל, התערער. יש פחד ודאגה גדולה. אני לא יודע איך אנשים מצליחים להתמודד עם זה. ברגעים הכי קשים שלי הלכתי לסטודיו, ציירתי או לא עשיתי כלום. הייתי עצוב, בכיתי לפעמים. זה לא קל, אבל אני לפחות נמצא בתוך המבצר שלי, האמנות. מה עושה אדם שאין לו התעסקות אישית עם עצמו? כמה אפשר לראות טלוויזיה? זה יכול לשגע אותך".
לדבריו של אבו שקרה כולנו בטראומה, כולנו כואבים. "בזמן כזה חשוב לי במיוחד שהגלריה תהיה פתוחה לכל מי שיכול למצוא את המזור שלו כאן. זה לא רק מקום של אמנות, אלא גם של דיבור - הרבה אנשים באים לפה לדבר על השוני ועל המשותף. פה אפשר להציג תערוכות שמדברות על נרטיבים, על עתיד ועל כאב. אנחנו לוקחים את הכאב, שמים אותו על השולחן ואומרים - 'בואו נדבר על זה'. יש לזה חשיבות גדולה. אז אני לא הולך לשום מקום. אפילו שאני לא בטוח מה יהיה העתיד בארץ ואני באמת דואג".
