אחרי קריירה יציבה בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע, השחקנים שרה וינו-אלעד ("הבורגנים", "ילדי ראש הממשלה"), החליטה לקחת צעד אחורה מאור הזרקורים. אתם אולי זוכרים אותה כשרית, אבל כחלק מהתהליך שעברה גם חזרה לשם שאיתו נולדה, והחלה לטפל באנשים בשיטת טיפול המבוססת על נשימה שנקראת "ריברסינג", לידה מחדש.
לאחרונה היא חוזרת לקדמת הבמה, בצעדים קטנים ומתונים. בקיץ הופיעה בסדרה "פמת"א" ועכשיו אפשר למצוא אותה בסרט "ביום שאחרי לכתי", שעלה בסוף השבוע האחרון לאקרנים. "אני מטפטפת עבודה, זה לא בכמויות של מה שעשיתי לפני, אבל אני גם לא מסוגלת לזה וגם לא רוצה. את המחיר הכלכלי אני משלמת באהבה. היתרונות כל כך גדולים בעיניי שזה בסדר, לא חייבים אוטו חדש ולא וילות ולא נסיעות לחו"ל. זה לא מעניין אותי", היא אומרת בריאיון ל-ynet.
בשש השנים האחרונות וינו-אלעד (48), אם לשתי בנות, עברה תהליכים פנימיים שהובילו אותה לגירושים, פרידה מהמקצוע שהגדיר אותה וחיפוש פנימי. אבל גם המציאות החיצונית טפחה על פניה כמה פעמים, עם אירועים משמעותיים. הראשון והזכור שבהם היה ההתפרצות שלה בשידור חי על איילת שקד במהלך מבצע צוק איתן בשנת 2014. היא עלתה לשידור ביום שבו נפל דניאל פומרנץ, חברו הטוב של האחיין שלה, ודיברה על החשש של שחקנים להתבטא נגד השלטון. משם כדור השלג התגלגל והיא פוטרה מתיאטרון הקאמרי.
אמרת בעבר שהריאיון עם איילת שקד פגע בקריירה שלך.
"זו לא ממש הייתה אמירה שלי, אבל בואי נגיד שאם הייתי יותר מאוזנת באותו היום, ואם דניאל לא היה מתפוצץ לאלפי חתיכות בתוך הנגמ"ש שלו, הייתי מתנהלת אחרת. אבל לא הייתי מסוגלת, הייתי mess. אני לא גאה בזה ולא גאה בתוצאות, אבל הריאיון לא פגע - זה היה עוד צעד בדרך שלי. איילת שקד לא ממש התעסקה בשאלה אם הגברת הזאת תעבוד או לא. אחרי שזה קרה עוד עשיתי הצגות בבאר שבע, אבל כבר לא רציתי יותר".
כאמור, זמן קצר לאחר שידור הריאיון וינו-אלעד פוטרה מתיאטרון הקאמרי. "בשלב הזה כבר הייתי מותשת מהמקצוע, וחיפשתי משהו משמעותי. שזה קטע, כי להיות שחקן זה משמעותי, יש בזה ייעוד מאוד חזק, לגרום לאנשים מבוגרים לצחוק בקול רם זו חתיכת זכות מטורפת. לגרום לאנשים סגורי לב להזיל דמעה זה התעלות. באמת. רוב האנשים מסתובבים בעולם עם פחד מאוד גדול להרגיש, אז לגרום להם להרגיש זו זכות גדולה. גם עצבנתי המון אנשים, שזה מעולה. אבל הרגשתי שאני צריכה משהו אחר, הרגשתי שבעה".
התחלת לחפש את עצמך?
"התחלתי מסע. חבר לקח אותי, הילר גאון, לכל מיני סוגי טיפול. חלק היו מקסימים ולא הבנתי, חלק היו הזויים ורק התאפקתי לא להיקרע לאנשים בפנים. חלק היו סתם. הדבר הוודאי היחיד שאני יכולה להגיד זה שאחרי טיפול אחד עם החבר הפסקתי לפוצץ מנורות ומכשירי חשמל, וזה היה מטורף. הייתי בן אדם שהיה קם בבוקר מדליק את האור והמנורה הייתה מתפוצצת, לא נשרפת. הייתי נכנסת לבנק וכל מערכת המחשבים הייתה קורסת".
רגע, זה סיפור שצריך להתעכב עליו.
"מה שאת שומעת. פעם אחר פעם. זה קרה לי יותר פעמים משאני יכולה לזכור. נוגעת במחשב ופתאום הוא מתחיל לעשות באגים שאי אפשר להבין מה קרה. בעגה האנרגטית קוראים לזה אלומות אלקטרו-מגנטיות. זאת אנרגיה שהייתי יכולה לתעל לטיפול ולא עשיתי את זה".
כל החיים הסתובבת עם האנרגיה הזאת?
"מגיל 22 כזה. היום אני יכולה להגיד לך שגם היו לי מסרים להעביר, בעיקר דברים שקשורים לבריאות. אבא של חברים אושפז וחיפשו לו מלא דברים פנימיים, וכשהחבר התקשר לספר לי את זה, הדבר הראשון שאמרתי לו זה שזה אלצהיימר. ואני לא יודעת מה זה בכלל, אני לא רופאה. הוא התעצבן עליי ואמר לי שרואים דברים ב-MRI ומה אני מקשקשת. שלושה ימים אחרי אבחנו לו דמנציה".
ואז החלטת ללכת לטפל?
"ברגע ששמעתי על ריברסינג, שזה לידה מחדש, אמרתי 'מעולה, את זה אני אלמד'. החבר לקח אותי למישהי שקוראים לה טלי. היא מתחילה להסביר לי מה הולך לקרות ואיך אני אנשום, ואני חושבת 'אוי אלוהים, לאיזה עוד מקומות הזויים אני אגיע עם החיפוש הזה. מה זה השטויות האלה? אני יודעת לנשום, חלאס. אבל אני כבר פה ויש פה אישה שנראית מדהימה, אולי היא קצת מדרובה אבל אני אזרום עם זה. יהיה בסדר'. אני מתחילה עם הנשימה, וכל מה שהיא אמרה שעלול לקרות קרה תוך חצי דקה. חשבתי שהיא עושה לי משהו כי הנשימה לא הייתה כמו בהתחלה. היא הייתה כבדה, פתאום אני צוחקת ופתאום אני בוכה והידיים נתפסו לי וכאבים וצרחות של מרוקאים. צרחות וחזיונות. כשזה נגמר הייתה תחושה כאילו לקחתי את כל הסמים הנקיים שיש בשוק ואני עפה. עפה. אני מסוגלת לעוף, זו הייתה חוויה שקמתי ממנה ואמרתי שאין מצב שאני לא עושה את לכל האנשים שאני אוהבת ומכירה. כמה חודשים אחרי התחיל הקורס שלהם והתחלתי ללמוד".
נכנסת לזה באופן טוטאלי.
"כן, כי גם בזמן הקצר שאני עושה את זה ראיתי נסים קורים. אין לי ברירה אלא לעשות את זה .זה חזק ממני בכל כך הרבה רבדים וזה תמיד מפתיע אותי מחדש. זה לא לשבת בהרצאה ולהגיד וואלה צודק או לקרוא את זה בספר עזרה עצמית, זה בפנים".
היו אנשים שחשבו שהתפלקת על כל הראש?
"יש מצב, יש מצב. אני לא נמצאת בתאטראות ואני לא יודעת מה הולך, אז לא ראיתי חברים למקצוע הרבה זמן. אבל כשהם רואים אותי הם מתפלאים. נגיד, נכנסתי להצגה 'הפקר' - הרבה צעירים לא הכירו אותי אבל החבר'ה המבוגרים אמרו שאי אפשר שלא לשים לב להבדל".
הם אמרו משהו?
"בעיקר 'איזה כיף'. כי זה באמת כיף".
עכשיו היא משחקת ב"היום שאחרי לכתי", סרט ביכורים קטן ורגיש של נמרוד אלדר, שהוקרן בבכורה בפסטיבל ברלין אשתקד. את התפקידים שלה היא בוחרת בקפידה ועושה רק מה שמעניין אותה. "עשיתי תהליך מדהים עם עצמי ולאט לאט אני חוזרת לאותו עולם, אבל אחר. אותה אני אבל אחרת, שזה מדהים. זה שיעור מדהים".
הסרט עוסק במערכת היחסים בין יורם (מנשה נוי), אב חד הורי, ובתו המתבגרת רוני, שמנסה לשים קץ לחייה. הוא מתקשה להתמודד עם המצב, ומחליט לקחת את בתו לביקור אצל המשפחה במושב בדרום הארץ. וינו-אלעד מגלמת את גיסתו, מעין היפית מבוגרת, אבל כזאת שלא מייפה את המציאות ומסתכלת לה בעיניים. "זו משפחה שמסתובבת סביב הכאב וזה משהו שתמיד סיקרן אותי", מספרת וינו-אלעד על בחירת התפקיד.
נראה שהתאבדויות בקרב צעירים ובני נוער זה עניין שמתחילים לדבר עליו יותר.
"אין, אף פעם. זה כאילו אסור לדבר על זה, כי אם נדבר על זה אז זה ייתן רעיונות - וזה כזה בולשיט. אנחנו חיים במדינה ש-80 אחוז הם פוסט-טראומתיים. 80 אחוז נמצאים בסכנה ואסור לדבר על זה. זה ממש מפגר".
היום כבר כותבים, אבל יש כללים. לא לתת פרטים גרפיים, למשל.
"כי רק אתם יכולים לתת רעיונות. אין ספרות, אין קולנוע, אין טלוויזיה, אין אינטרנט. באמת, כאילו אם בן אדם רוצה לקבל רעיונות איך להתאבד הוא יילך ל-ynet. בישראל כמות המתאבדים היא פסיכית. אנשים מתאבדים פה כמעט כל יום בגלל מצב כלכלי. אנשים תמיד ימשיכו לחשוב שהם לבד, וזה מה שגורם להם להתאבד. בתכלס אף אחד מאיתנו אף פעם לא לבד".
אני רוצה לחשוב ככה.
"אני יודעת את זה בכל הווייתי. אנחנו לא לבד ברמה של מה שקורה בעולם כולו. אנחנו אדוות של אנרגיות. אנרגיה היא אחת, אני עושה פוש והכל זז. בגלל זה אני יוצאת נגד המשפט 'עניי עירך קודמים'. הנה, בסין איזו חיה חלתה וכל העולם בהיסטריה".
לאורך השנים וינו-אלעד אף פעם לא חששה להתבטא בנוגע לדברים שחשובים לה. אם זה לצאת נגד מדיניות השטחים ולהילחם למען זכויות של פלסטינים, לסרב להופיע בשטחים או לכתוב פוסט זועם בפייסבוק על ההחלטה לאסור על בנות לבוא עם מכנסיים קצרים לבית הספר. "פחד זה לא דבר שמנהל אותי אפילו שאני הרבה פעמים מפחדת", היא אומרת, "אני מפחדת עלינו, יכולים לקרות לנו דברים איומים ונוראים. ראית מה קרה שבוע שעבר, 170 רכבים ניזוקו עם כתובות גזעניות ומזעזעות. זה עבר על סדר היום כי זה לא נגדנו. אם זה היה קורה בשכונה יהודית בצרפת היה בלאגן מטורף. היו דורשים שיגנו את זה ואולי נתניהו היה לוקח את שרה ונוסע לקהילה שם. אנחנו נותנים לזה יד, ואני לא יכולה".
אין לך רגעים של אדישות? את רק בן אדם אחד.
"לא, כל אחד יכול לעשות משהו. אני לא יכולה לתקן את כל העולם, אבל כל אחד יכול לעשות משהו. בכל פעם שאני קוראת משפטים כמו זה של יועז הנדל או בנט, או כמו שנתניהו אומר כל הזמן, אני עוצמת עיניים ואני פותחת את הלב ושולחת קרן אור ליקום. ככה אני מגדילה את האור, מבחינתי הקטנתי את האמירה שלהם. למה? כי הקרן הזאת תגיע למישהו. אולי אליהם היא לא תגיע, אבל בחייאת, אם היו נותנים לי את ה-120 איש האלה לשלושה חודשים, פעם בשבוע, המדינה הייתה מתהפכת. זה הכל אצלנו, את מסתכלת על נתניהו ואת רואה ילד שהוא לא אהוב, זה הכל. אז את מלטפת את הילד ומזכירה לו שהוא אהוב וכל הבעיות נפתרו".
את לא מפחדת מהתבטאויות כאלה?
"מה פתאום, אף פעם לא. ניתן לי כח. אהבה זה כח, אהבת קהל זה כח. אם אני מבזבזת אותו, אז בשביל מה קיבלתי אותו? זה לא מעניין אותי איך יגיבו, זה גם לא יעצור אותי ממילא. אני לא מתעסקת בזה".
יש בך אופטימית?
"יש לי אופטימיות שלא קשורה לפוליטיקה. היא קשורה לאנשים. ב-20 לחודש יש מפגש בבית הספר הבינלאומי ביפו. אנחנו הולכים לעשות שם כנס, ונדבר על אחדות ועל מה זה אומר. הכוח הוא אצלנו, שכחנו את זה. כל אחד חי בתחושה שרק הוא פה, ושהוא צריך לשמור על עצמו ועל המשפחה שלו במקום פשוט לחיות. אם אני אתן, זה לא אומר שיהיה לי פחות. אם אני אוהב, גם האהבה תגדל".
