הבמאי הדרום קוריאני פארק צ'אן-ווק פרץ לפני כשני עשורים בטרילוגיית הנקמה "סימפתיה למר נקמה" (2002), "שבעה צעדים" (2003) ו"סימפתיה לגברת נקמה" (2005). סרטים שעוסקים בשאיפת נקם ככניסה לתוך מבוך שבו נכרך גורלם של הנוקם ומושא הנקמה, כמו בגרסה אפלה במיוחד של אובססיה רומנטית. את הדינמיקה הזו פארק מעצב בטרילוגיה זו באקטים שאכזריותם נטולת פשרות וביצועם הקולנועי וירטואוזי.
בסרטו החדש "החלטה לעזוב" (Decision to Leave) הוא עוסק באובססיה רומנטית, אך, כפי שניתן לשער אצל במאי זה, הטוטאליות שלה כוללת גם תעתועים של זהות, רגשות, כוונות וגופות. פשטותו של הרגש הרומנטי משנית לדחיסות הסגנונית שבה משתמש פארק כדי לבנות את עולם הצללים של דמויותיו, ולאופן שבו הוא ממקם את הצופים ביחס אליו. סרט שקל לזכור את ה"איך זה היה עשוי" המבריק שלו (שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון) מאשר את ה"מה בדיוק קרה שם" של עלילתו הנפתלת. ככזה הוא ייסב עונג רב לפטישיסטים של המדיום הקולנועי, ועשוי לתסכל ולייגע את הצופים שלא חולקים עמדה זו (באורך של 139 דקות זו עשויה להיות צפייה מאוד מאתגרת).
יש ב"החלטה לעזוב" לא מעט מהמעגליות הטראומטית של "ורטיגו" (1958) של היצ'קוק, ההתכתבויות הנאו-נואריות והבארוקיות בסגנונן של בראיין דה פלמה עם היצ'קוק (בעיקר "התפוצצות" מ-1981), והאנליטיות הצוננת שבה בוחן דייויד פינצ'ר (בעיקר ב"נעלמת" מ-2014) מערכות יחסים בעידן הדיגיטלי. אגב, כפי שפינצ'ר השתמש ב"נעלמת" בתסריט של גיליאן פלין, כך פארק משתף פעולה עם התסריטאית ג'יאונג סיו-קיאונג (שיתוף הפעולה החמישי שלהם מאז "סימפטיה לגברת נקמה"), באופן המאפשר לחרוג מהמיקוד בנקודת המבט הגברית בסרטי חקירה-התאהבות של הקולנוע הקלאסי.
העלילה מציבה את הדמויות הנואריות המוכרות של הבלש והפאם פטאל בגרסאות מעודכנות הפועלות בעולם גדוש טכנולוגיות צילום והקלטה, שאותן מאזן פארק בדימויים של טבע עז – מצוק רם, גלי ים מתנפצים, שלג. הטכנולוגיות מעצבות את חמקמקותם של הרגשות והכוונות – סודות הרגש הנמצאים בקרביו של טלפון סלולרי ומוגנים על ידי סיסמה. מראות הטבע עצמם הופכים לסימנים חמקמקים של רגש עז – בין אם רצחני, מתעתע או רומנטי. לא בכדי אחד האלמנטים המרכזיים בעלילה הוא מכשיר טלפון שחבויה בו "האמת הנסתרת" והוא מושלך לתוך ים עמוק כדי שסודותיו לא ייוודעו.
לביקורות סרטים נוספות:
הגיבור האי-ג'ון (פארק האי-איל) הוא בלש במשטרת בוסאן המוביל חקירה אודות נסיבות מותו של פקיד הגירה בכיר שפרש לגמלאות. הגופה נמצאת למרגלות מצוק הררי שעליו הוא טיפס. האם זו תאונה, התאבדות או רצח? החשודה היא האלמנה הצעירה סיו-ראי (טאנג ויי), מהגרת שהגיעה מסין שמהות יחסיה עם המנוח מעוררת לא מעט שאלות. גם יחסיו של הבלש עם אשתו ג'ונג-אן (לי ג'ונג-היון) אינם מזהירים. אין להם ילדים והיא עובדת בכור גרעיני הרחק מבוסאן. גם ביום הבודד בשבוע שבו הם מתראים הקרבה הרגשית והפיזית ביניהם מוגבלת. האי-ג'ון גם סובל מנדודי שינה, אולי בגלל אותו קיר בדירתו שעליו תלויים צילומים של פרטים מזוויעים מזירות רצח אותן הוא חקר. הדברים שהוא לא מסוגל לשחרר וממשיכים ללוות אותו, הפצע הטראומטי שהופך אותו לפגיע.
האי-ג'ון מתחיל לבצע מעקבים מחוץ לדירתה של סיו-ראי, וככל שהתעלומה הולכת ומתעבה, כך הוא מתאהב בה. פרטים בתוך החקירה זוכים להתמקדות, כמקובל בסרטי חקירה משטרתית, בניסיון לחבר את הנקודות לכדי משמעות ופענוח. בה בעת, ובאופן פרדוקסלי, זהו גם כביטוי לחריגה של הגיבור מריחוק אנליטי הנדרש בתפקידו. פארק גודש את הסרט בהדגשות מוזרות המהדהדות זו את זו במה שעשוי להיות סבך דימויים סמליים, ואולי רק תעתוע של מבוך משמעויות העומד כתכלית בפני עצמה.
כך, למשל, פארק משתמש בהצבות יוצאות דופן של המצלמה – מאחורי המסך של הטלפון שמולו נמצאים פני הבלש, המנסה לנחש את תנועת האצבע הנכונה שתפתח את הנעילה, מתוך גלגל העין של גופת הבעל בזירת מציאת הגופה, מתוך העין המתה של דג שאשתו של הבלש לוחצת עליה באצבע כדי לבדוק את טריותה. האם יפתיע לגלות כי הבלש סובל מרגישות בעיניו המחייבת שימוש בטיפות? ההתמקדות בדימויי העין ונקודות המבט מבהיר כי פארק מודע היטב לשיח הפסיכואנליטי של ייצוג גברי/נשי בקולנוע. השאלה היא האם הוא רק מקצין אותו, מקצין כדי לחתור תחתיו, או משתעשע בצופים בעודו שולח אותם למרדף עקר אחר הקשרים בין אלמנטים ויזואליים.
מטבעם של סרטים מסוג זה לא ניתן להרחיב יותר מדי על תהפוכות העלילה. כמו ב"ורטיגו", יש לסרט מבנה של שני חלקים מובהקים שהמתרחש בהם חוזר ומהדהד את מה שקרה קודם, ומהווה ניסיון נוסף לעבד את מה שכבר התחולל. פארק מחליף את צ'ונג-הון צ'ונג, הצלם הכמעט קבוע שלו מאז "שבעה צעדים", בקים גי-יונג, המעניק לסרט מראה מלוטש וקר. אקט החקירה עצמו, כסוג של מצב ביניים נפשי, מומחש בשלל דרכים מקוריות. קים סאנג-בום, העורך הקבוע של פארק, מעצב סיקוונסים מורכבים של מעברים בין מקומות, זמנים, ומציאות פנימית וחיצונית כפנטזיות ספקולטיביות שבהן נוכח גם הבלש. גם אם החקירה של הגיבור אינה מגיעה בדרך פשוטה וישרה לעבר הפתרונות, "החלטה לעזוב" מצליח לעצב אותה כאובססיה הכורכת את שתי הדמויות יחד.