הצפייה ב"שקרים קטנים" (You Hurt My Feelings), סרטה החדש של ניקול הולופסנר, מזכירה קצת מסע במכונת זמן אל שנות ה-90. אלה אותם גיבורים בורגנים ניו יורקים נוירוטיים נוסח וודי אלן שבולסים סלט מאותן קופסאות פלסטיק שקופות ודוחות, מהלכים ומלהגים ביניהם ברחובות, ועסוקים בעיקר בעצמם. זהו דיוקנה של בורגנות לבנה נרקיסיסטית, שהדברים המטרידים אותה נדמים שייכים לעידן אחר שלפני ההתחממות הגלובלית והקורונה. באופן משונה, הגיבורים פה אפילו לא מדברים בטלפון נייד, גולשים באינטרנט או מסמסים (כאשר אחת הדמויות כבר מקבלת שיחת טלפון, היא דוחה אותה). אשכרה כאילו אנחנו בניינטיז.
"שקרים קטנים" - טריילר
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
זהו העשור שבו אכן ביימה הולופסנר את סרטה הראשון, Walking and Talking ("חברות וחתולים", 1996), ומאז היא ממשיכה ליצור קולנוע, שריד מימי סרטי ה"אינדי" שהיו פעם אופנתיים, העוסק בעיקר בדמויות נשיות מבולבלות שמתקשות להתמודד עם חוסר הביטחון העצמי שלהן. כתסריטאית היא הייתה שותפה לאחרונה לכתיבת "הדו קרב האחרון" שביים רידלי סקוט ו"האם אי פעם תסלחי לי?" שזיכה אותה במועמדות לאוסקר, והביא את סיפורה של אישה שזייפה בהצלחה את מכתביהם של ענקי תרבות כנואל קווארד, דורותי פרקר וארנסט המינגוויי. יש משהו סימפטי בדמויות הטרחניות במידה שכותבת הולופסנר (ע"ע גם "חברות עם כסף" ו"דיברנו מספיק"), ולזכותה ייאמר שהיא מתייחסת אליהן ואל הפגיעות שלהן בצורה שגורמת לנו להזדהות עמן ולא לחוש כאילו נוכחותן היא בגדר מטרד.
לביקורות סרטים נוספות:
ב"שקרים קטנים", למשל, ישנה דמות של פסיכולוג שכתובה ומבוצעת באופן כזה. זהו דון (טוביאס מנזיס, הנסיך פיליפ ב"כתר"), שהפציינטים שלו, מסתבר, לא ממש סובלים אותו. בכל פעם שהוא מסיים פגישה עם כמה מהם, הוא שומע אותם פולטים איזו קללה המכוונת אליו מבלי שהם יודעים שהוא שומע זאת (הסרט הוא אכן על אנשים שלא אומרים את האמת בפנים). במיוחד אמורים הדברים בזוג נשוי במשבר שמגיע אליו לטיפול זוגי. הדבר היחיד שהשניים מסכימים עליו הוא שהם מבזבזים עליו את כספם, והם אף טורחים לומר לו את זה. זה בהחלט משעשע, בעיקר משום שנראה שהמטופלים אכן צודקים. דון לא באמת מגלה עניין במה שהם מספרים לו.
אשתו של דון, בת' (ג'וליה לואי דרייפוס), כתבה פעם ספר זיכרונות שבו חשפה את ההתעללות המילולית שספגה בילדותה מאביה. הספר זכה לביקורות טובות אך להצלחה מתונה, ועתה היא השלימה ספר חדש וממתינה במתח לחוות הדעת של העורכת בהוצאה. בת' ודון נדמים כמו זוג אידיאלי. בתחילת הסרט הם חוגגים את יום הנישואים שלהם ומביאים אחד לשנייה בדיוק את המתנה שכל אחד מהם רוצה. או כך זה נראה. הם חולקים תמיד את האוכל שלהם, אפילו גביע גלידה, מה שאמור להעיד על הזוגיות המושלמת. בנם (אוון טיג) מנהל חנות גראס, יש דבר כזה מסתבר, למורת רוחה של אמו החוששת לשלומו, אבל שואף להיות מחזאי. הזוגיות שלו דווקא אינה משהו. החברה שלו (שאינה נראית בסרט) נפרדת ממנו והוא שב להתגורר בבית הוריו. משלימים את התמונה אחותה של בת' (מיכאלה ווטקינס), שהיא מעצבת פנים מתוסכלת ובעלה (אריאן מואייד) – שחקן כושל, שאם ישנם מי שזוכרים אותו זה בזכות הופעתו בסרט זניח על דלעת.
"שקרים קטנים" עוסק בדיוק במה ששמו מתייחס אליו. אותם שקרים שאנחנו מספרים לאנשים הקרובים אלינו כדי לא לפגוע בהם. בסרטה של הולופסנר, שקר כזה מתגלה באקראי ויוצר בעקבותיו רצף של סיטואציות שמאלץ את כל הנזכרים לעיל להתמודד עם אמיתות לא נעימות, ולהבין שלפעמים אנחנו אומרים לאנשים את מה שהם רוצים לשמוע, וזה לא בהכרח האמת. זה אולי לא מייצר סרט גדול, והדמויות שכותבת הולופסנר נראות מדיי לא מודעות למגבלותיהן – אבל יש משהו חכם גם בתובנות האנושיות הצנועות שהולופסנר משגרת לחלל האולם. התסריט עצמו לוקה בגודש מסוים: דמות אִמן השיפוטית-יתר של בת' ואחותה (ג'יני ברלין) היא עוד מאותן דמויות קלישאתיות ודי מיותרות של אימהות הנהנות להטיח את האמת המשתקת בילדיהן; שוד שמתרחש בחנות שמנהל הבן בדיוק כשאמו מבקרת אותו, ולא לגמרי ברור למה ההתרחשות הזו נמצאת בסרט; וגם התנדבותן של האחיות במרכז צדקה שבו מחלקים בגדים יד שנייה לנזקקים. מדוע בעצם צריך את זה?
הסצנה שבה נחשף אותו שקר שגילויו מניע את העלילה נדמית כמעט מופרכת, ולא נחשוף כמובן. זה אחד מאותם רגעים שבהם אתה תוהה מדוע משהו קורה דווקא כך. אבל זה רגע שמבהיר בדרכו הכמעט קומית שכל שקר סופו להתגלות, ובעיקר הוא מזכיר לנו שלא משנה עם מי ואיפה אנחנו נמצאים – כדאי תמיד להעיף מבט מסביב לפני שאנחנו מדברים על מישהו אחר. זהו סרט על פגמים ומשברים, בחיים, בקריירה המקצועית, בזוגיות. על אנשים שנמנעים מלומר את האמת ובעיקר מלשמוע אותה. ובעיקר על אנשים שאשכרה מדברים אחד עם השני ולא שולחים הודעות טקסט. הוא שאמרנו, הסרט הזה שייך לעשור אחר.
