נדמה שבעידן הפוסט קורונה כל המודל ההוליוודי עומד על כרעי תרנגולת. כשעלויות ההפקה יוצאות משליטה גם הסדרות המצליחות ביותר הפכו למשקולות. הפרקים האחרונים של "מהיר ועצבני" ו"משימה בלתי אפשרית" הפסידו הון. סרטי מארוול הפכו לבור ללא תחתית, וכך גם רוב הסרטים שיצאו בשנים האחרונות מפיקסאר. כשעלויות ההפקה חורגות מ-200 ו-300 מיליון דולר, גם לסרטים שמכניסים מאות מיליונים אין כמעט סיכוי להרוויח (כלל האצבע הוא שהרווחים מתחילים במכפלה של 2.5 מתקציב ההפקה). לא ברור כמה זמן הוליווד תוכל להמשיך לספוג הפסדים שכאלו.
"גנוב על החיים" - טריילר
( באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
מול הסערה ואי-הוודאות, נדמה שיש סדרה אחת שמשייטת על מי מנוחות. אם נניח בצד את השם (העברי) הבלתי נסבל, הרי שהיחס בין עלויות להכנסות הופך את סדרת "גנוב על הירח" (Despicable Me) לרווחית בהיסטוריה של הקולנוע. ב-12 השנים הראשונות לקיומה היא כללה חמישה סרטים: שלושה סרטים שגיבורם הוא רשע-העל גרו שליבו רך כחמאה ("גנוב על הירח", "גנוב על המיניונים" ו"גנוב על העולם"), ושני סרטים בסדרת הספין-אוף/פריקוול שמתמקדת בדקסמולים הפרועים המסייעים לו ("המיניונים" ו"המיניונים: עלייתו של גרו"). העלות הכוללת של הפקתם היא פחות מ-400 מיליון והם הכניסו מעל 4 מיליארד ו-600 מיליון - יחס חלומי של 1/11.5 בין עלויות להכנסות.
באולפני אילומיניישן פיצחו את הנוסחה ביג טיים. דמויות "אנושיות" שהן לא יותר מקריקטוריות צבעוניות, ולצידם הומור סלפסטיק של המיניונים המלווה בג'יבריש הלשוני המזוהה איתם. יוצרי הסדרה יודעים שלא להתנשא מעל בדיחות פלוצים, או בדיחות על חומרים כאלו ואחרים שנפלטים ונמרחים. הילדים צוחקים וזה מה שחשוב. לא צריך להתאמץ ליצור עלילה קוהרנטית, אלא לבנות סגמנטים שהם כמעט סרטים קצרים שעומדים בפני עצמם. כך אין צורך לשמור על ריכוז במשך כל הסרט. לא לנסות לפתח טכניקות אנימציה חדשות או לשאוף לפרפקציוניזם אסתטי, או להתיימר לעומק רעיוני או מקוריות – כלומר – לא לנסות להיות פיקסאר במיטבם. אם הסרט בינוני, לדאוג שתהייה סצנת סיום מושקעת עם הרבה חנופה לקהל. העיקר שהם יצאו עם חיוך. והכי חשוב: אף פעם ובשום אופן לא לחרוג מתקציב של 100 מיליון דולר (למעט מקרה בודד, עלו פחות מ-80 מיליון).
קשה לומר שידיעה אודות קיומו של "גנוב על החיים” (Despicable Me 4) מלווה בציפייה דרוכה אבל מותר להניח שהוא יהיה משעשע בתור מה שהוא. אולם הפרק הרביעי מגלה סימני דשדוש שלא היו בסרטים הקודמים. אני יכול להעיד על עצמי שהרגע הראשון שבו צחקתי בקול רם היה כ-50 דקות מתחילת הסרט, וזה לא חזר על עצמו עד סופו. חלק מהאפיזודות היו משעשעות, גם אם לא באופן מעורר התפעלות או הערכה מיוחדת. חלקים אחרים בהחלט נמרחו, בעיקר בכל הקשור לאינטראקציות של גרו עם ילדותיו (שמוצו בסרטים הקודמים). הסגמנט האחרון בסרט, בהתאם למתכונת שהוזכרה קודם, היה מושקע וחנפני וכלל לא מעט הופעות אורח של דמויות מהסרטים הקודמים. הקהל הצעיר שישב באולם לא צחק בקול רם יותר מדי פעמים, אבל חלק ממנו מחא כפיים עם הופעת כותרות הסיום.
הבימאי כריס רנו (שביים את שני הפרקים הראשונים) חוזר לפרק רביעי, וכך גם קן דאוריו - התסריטאי הקבוע של הסדרה. תסריטאי נוסף הוא מייק ווייט, מי שכתב בסדרות טלוויזיה אהובות כמו פריקים וגיקים" ו"הלוטוס הלבן" (שבו הוא גם משמש כ"שואוראנר"). על פניו זה מאוד מבטיח אבל יש לזכור שלצד התסריטים המוצלחים שוויט כתב (למשל "רוק בבית הספר") ישנם גם נפלים (הנורא שבהם הוא "סרט האימוג'י"). "גנוב על החיים" הוא כנראה לא התסריט שיוזכר בהספד העתידי של ווייט.
העלילה מפוצלת באופן מרושל למדי לכמה מהלכים שבסוף יתחברו. הקו העלילתי המרכזי עוסק בעימות ארוך שנים בין גרו (סטיב קארל) ומקסים לה מאל (וויל פארל) שנמשך מאז למדו יחד ב"הוגוורטס" של רשעי-על. באירוע שנתי שבו מוענק הפרס לבוגר/נבל על המצטיין גרו מגיע כנציג הליגה הבינלאומית נגד רשעי-על, ומנסה לאסור את לה מאל. הדבר מתגלה כמשימה מאתגרת בגלל הזיקה המתקיימת בין מזימותיו הזדוניות של לה מאל ושימוש בג'וקים – גם כשותפים מסייעים, גם בעיצוב גופו מחדש כג'וק-אדם רב כוח (כל הזכויות לקפקא), וגם בטכנולוגיות שבהן הוא עושה שימוש. גרו לוכד את לה מאל, אבל כשהוא מצליח לברוח מהכלא ומאיים לנקום, גרו, שלושת הבנות המאומצות (מרגו, אדית, ואגנס) ובת הזוג לוסי (קירסטן וויג) מועברים לעיירה אמידה ושלווה, ונדרשים לשנות את שמותיהם וזהותם.
בתוך הדינמיקה המשפחתית מושם דגש מיוחד על התינוק של גרו ולוסי, שנדמה כמי שאוהב בעיקר להציק לאביו. קצת מזכיר את התינוק "ג'ק ג'ק" מ"משפחת סופר-על". וכמובן שהתינוק יהפוך למוקד המזימות של לה מאל. ישנו גם אלמנט ההשתלבות בעיירה שבה כולם מתגוררים בבתים מפוארים בהרבה מזה שאליו הועברה משפחתו של גרו. במיוחד הדברים רלוונטיים לזוג השכנים המתנשאים. דווקא פופי (ג'ואי קינג) הבת הג'ינג'ית של השכנים, היא התוספת היחידה לסרט שאפשר להגדיר כמוצלחת. מתברר שהילדה חורשת מזימות, והיא כופה על גרו להיות שותף לדבר עבירה.
ומה לגבי המיניונים? מלבד שלושה מהם שמלווים את גרו, כל השאר נמצאים במטה של הליגה הבינלאומית נגדי רשעי-על. שם הם עוברים "אימונים" (קרי, שלל בדיחות סלאפסטיק לא מושקעות), וחמישה מהם מקבלים כוחות-על שמזכירים את אלו של גיבורי-על מוכרים. כך ניתן לייצר גגים בתוך קו עלילתי מקביל, ו"לשאוב השראה" מרגעים זכורים מסרטי גיבורי-על. בקטעים אחרים בסרט יהיו גם רפרנסים ל"שליחות קטלנית: יום הדין", ל"משימה בלתי אפשרית" וכך הלאה. הילדים לא יכירו, והמבוגרים שיזהו עשויים לחשוב שזה ריפרור שנון. ברוב המקרים זה נראה כקיצור דרך במאמץ היצירתי.
קהל שמגיע עם ציפיות ריאליות לא צפוי לצאת בתחושת אכזבה. האנשים שעומדים מאחורי "גנוב על החיים" מספיק מיומנים כדי שלא תהיה נפילה תהומית ביחס לסרטים הקודמים. אבל "גנוב על החיים", מלבד השם הסתמי שניתן לו בעברית, הוא החלש שבסרטי הסדרה. הוא רחוק מלהיות בגדר צפייה הכרחית גם עבור אלו שנהנו מהפרקים הקודמים.
