איש צעיר סוחב בובה ענקית בדמותו על הגב. הוא מתקשה ללכת, וכל צעד נראה קשה יותר מהקודם. ככל שהוא מתקדם בהליכה, עוד ועוד אנשים מצטרפים אליו לנשיאה. הוא לא מכיר אותם, אבל בזכותם המשקל כבד קצת פחות. זה הקליפ לשיר "אתה יותר מדי טוב מכדי לוותר" (Too good for giving up) של ליאם גלאגר, סולן להקת אואזיס לשעבר. הקליפ נוצר בשיתוף פעולה עם הארגון הבריטי Talk Club, שמעודד גברים לשוחח על מצבם הנפשי, ויצא החודש לרגל יום המודעות העולמי לבריאות הנפש החל ב-10 באוקטובר. מצוקה נפשית על צורותיה השונות היא לא תמיד נראית, אבל גלאגר מצליח לייצג את הכאב. אף שמדובר באחד הציניקנים שבוותיקי הרוקנרול עם דימוי של טיפוס וולגרי וסכסכני, בנושא הזה גלאגר מפגין רצינות מלאה: "איבדתי אנשים רבים הרבה יותר מדי מוקדם וחשוב לדבר על זה", הוא כתב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
בחירה בבריאות נפשית על פני מילוי ציפיות הקהל כבר אינה ממוסגרת ככישלון. בחודש ספטמבר האחרון שלושה מוזיקאים בריטיים מצליחים, שנמצאים בשיא הקריירה שלהם, הפסיקו את סיבובי ההופעות שלהם בגלל קריסה נפשית. המוזיקאית ארלו פארקס, ההרכב ווט לג (Wet Leg) והזמר המצליח סאם פנדר, שלושתם בשנות העשרים לחייהם, בשיא הקריירה שלהם, בתקופה שבה כל הזדמנות היא קריטית ועלולה שלא לחזור. פנדר הודיע על הביטול של ההופעות שלו עם פלורנס אנד דה מאשין (Florence & The Machine) ברחבי ארצות הברית זמן קצר לאחר הופעה מוצלחת בפסטיבל גלסטונברי הנחשב בבריטניה, שבה הקהל העצום המשיך לשיר את הלהיט שלו "Seventeen Going Under" זמן רב אחרי סוף הפזמון. רגע כזה אמור להיות פסגה בקריירה, אבל פנדר כתב שהוא "שחוק" (burnt out).
ליאם גלאגר - Too Good for giving up
הלחצים על מוזיקאים התגברו מאז הקורונה. עם דעיכת המכירות הפיזיות של אלבומים ועליית שירותי הסטרימינג, שבהם הרווחים למוזיקאים זעומים, כל המשאבים מופנים למסע ההופעות. לפי המודל של חברות התקליטים, זוהי הדרך היעילה ביותר לסייע לאמנים להגיע לתודעה. האמנים עצמם לא מרוויחים מהכנסות הכרטיסים, אלא ממכירות המרצ'נדייז בדוכן. החולצות והכובעים מכסים את ההוצאות בעת שהם נדרשים להופיע לילה אחר לילה בערים זרות ללא מנוחה. אצל אמני הענק מדובר באופרציה שכוללת מאות ספקים ועובדים, כך שעל אמן יחיד מוטלת האחריות לפרנסת מאות משפחות.
"זה משבר תרבותי", הצהירה סנטיגולד (Santigold), הלוא היא סאנטי ווייט, מוזיקאית ומפיקה אמריקאית מצליחה שביטלה גם היא לאחרונה את מסע ההופעות שלה עקב שחיקה נפשית וקשיים כלכליים. בריאיון ל"רולינג סטון" שהתפרסם אתמול סיפרה: "זה התחיל הרבה לפני המגפה. המערכת הייתה שבורה. לפני המגפה רק ניסינו להחזיק מעמד. עם השינויים בתעשיית המוזיקה לאורך השנים, מוזיקאים חוו מכשול אחר מכשול. זה כולל סטרימינג, וזה שנותרנו מחוץ למשוואה כשחברות התקליטים זרקו אותנו מתחת לאוטובוס. אנחנו יכולים להרוויח כסף אם נצא למסע הופעות, אבל האם זה מספיק כדי להתקיים? אני לא חושבת שזה אי פעם היה מספיק".
סנטיגולד היא בין הבודדים שמציינים את המצב הכלכלי כסיבה לביטול. מי שהצטרפו אליה הם חברי אנימל קולקטיב (Animal Collective), הרכב פופ אוונגרדי שהוקם בסוף שנות ה-90. אנימל קולקטיב הודיעה החודש שהמצב הכלכלי והאינפלציה מאלצים אותה לבטל את ההופעות בהמשך השנה. חברי ההרכב הסבירו שנאלצו לבטל הופעות רבות במהלך תקופת הקורונה, עת חלו שלושה מחברי הלהקה, והתקשו להתאושש. ההפסדים לא מאפשרים להם לחזור לדרכים. זוהי דוגמה אחת המייצגת רבים מהאמנים בקנה מידה בינוני, אלו שלא חתומים בחברות הענק ולא פעם מוצאים את עצמם בחובות. "אנחנו משלמים כדי לעשות את העבודה הזו", טענה סנטיגולד ב"רולינג סטון". "אני לא מכירה אף עבודה אחרת שאת צריכה לשלם כדי לעשות, ובסופה יש לך חוב. המסר לדור החדש, לאמנים הצעירים והמבריקים, הוא 'אל תבחרו בעבודה הזו'. הם לא יבחרו בה, ואנחנו נפסיד מכך תרבותית".
הכנות הנוכחית של האמנים שמתוודים על חוסר יכולתם להמשיך, אומרת סנטיגולד, היא תוצר של הדיסוננס בין הפרצופים המחייכים בסטוריז באינסטגרם לבין המציאות. זו מייצרת חוסר הבנה של המאבק המתמיד עבור מוזיקאים. בהתאם לכך, האמנים הצעירים לא משלימים עם חוסר ההלימה בין היצירה שלהם לבין הדרך שבה הם חיים את חייהם. פנדר כתב בחשבון האינסטגרם שלו שזה יהיה "צבוע לחלוטין" מצידו לקדם את נושא בריאות הנפש בשיריו מבלי להידרש לכך בחייו האישיים. "הזנחתי את עצמי במשך יותר משנה ולא התמודדתי עם דברים. זה בלתי אפשרי לבצע את העבודה העצמית הזו בזמן מסע הופעות, ולהעמיד פנים זה מתיש", הוסיף.
ארלו פארקס בת ה-22 כותבת לא מעט על ההתמודדות עם דיכאון וחרדה. בלהיט שלה Black Dog, שהצליח גם ברדיו הישראלי, היא מנסה לעזור לחברה שסובלת מדיכאון: "בואי נלך לחנות בפינה ונביא פירות, אעשה הכול כדי להוציא אותך מהחדר שלך. רק קחי את התרופות שלך ותאכלי משהו", היא שרה בעדינות. בהודעת הביטול באינסטגרם כתבה פארקס שאין לה ברירה אלא לעצור. "האנשים סביבי החלו לדאוג, אבל הייתי חרדה 'לספק את הסחורה' ופחדתי לאכזב את המעריצים ואת עצמי. דחפתי את עצמי בצורה לא בריאה, יותר מכפי שהייתי צריכה. אני לא מחליטה החלטות כאלו בקלות אבל אני שבורה, וצריכה ללכת הביתה ולדאוג לעצמי".
השיח על בריאות הנפש בעולם המוזיקה חוצה דורות. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז שנת 2019, המוזיקאים הגדולים והמצליחים בעולם חושפים את ההתמודדויות הנפשיות שלהם. עוד בשנת 2016 סיפר "הבוס" ברוס ספרינגסטין בספרו Born To Run על הדיכאון שממנו סבל בגיל 60, שהותיר אותו "הרוס". בילי אייליש מדברת בכנות על הדיכאון שממנו סבלה כמתבגרת. בשנת 2019 סיפרה ל"רולינג סטון" על התפרצות המחלה לאחר פציעה בירך. באותה השנה, ליזו סיפרה שהפרסום לא הקל על הדיכאון שממנו היא סובלת. סטרומאה הבלגי כתב את הלהיט המצליח L'enfer על התמודדות שלו עם מחשבות אובדניות.
הנושאים האלו מעסיקים גם את ההיפ-הופ. "אני באד ביץ', ויש לי חרדה רעה", שרה מייגן די סטליון בשיר Anxiety ("חרדה") שיצא באוגוסט האחרון באלבום שלה, Traumazine. "הם ממשיכים להגיד לי שאני צריכה עזרה, אבל אני בכלל לא יודעת מה אני צריכה [...] אני רק רוצה לדבר עם מישהו שמבין אותי", היא מטיחה. הראפרית הפכה שורה מתוך השיר, "גם לבאד ביצ'ז יש ימים קשים", לאתר אינטרנט מקיף. באתר תמצאו רשימה מפורטת וארוכה של משאבים לבריאות נפשית: מידע על טיפול פסיכולוגי, קווי סיוע לבריאות הנפש ועוד. המטרה היא להעניק לנו את ההבנה שלא משנה מה אנחנו מרגישים, אנחנו לא חייבים להתמודד עם זה לבד.
אף שהאמנים המבטלים מביעים צער, הם מתעדפים את בריאותם הנפשית. בעוד דור האקס מתו בגיל 27, דור ה-Z מסרב להקריב את עצמו על מזבח הרוקנרול. בשנת 2017 התאבדו המוזיקאים האהובים צ'סטר בנינגטון (לינקין פארק) וכריס קורנל (סאונדגארדן), ושנה לאחריהם הדיג'יי המצליח אביצ'י. דור ה-Z, חרדים מפני התסריטים המוכרים ומעוררי האימה, בוחרים בטיפול על פני הדחקה. אם רוקנרול אומר לתת הכול עד טיפת הזיעה האחרונה, הם לא מוכנים להגיע לרגע שבו כבר אין להם מה לתת. הם דורשים מזור לנפש שלהם לאחר חשיפה ממושכת, אינטנסיבית ובלתי מבוקרת לתקשורת ולקהל. ייתכן שאחת ההשראות לכך היא מתעמלת המכשירים המפורסמת סימון ביילס שפרשה מתחרות במהלך אולימפיאדת טוקיו בשנה שעברה, ובכך אישרה את מה שרבים מבני דורה הרגישו: הבחירה בעצמנו אינה ויתור.
"האתוס התחרותי השתנה, זה כבר לא קדוש להיות הכי חזק ולשרוף את עצמך תוך כדי", מסכים ד"ר נדב אפל מהאוניברסיטה הפתוחה. "עם מהפכת הרוק של שנות ה-60 התחיל להתפתח אתוס שיוצר רומנטיזציה להפרעות נפשיות וסבל נפשי מצד אחד ו-וורקוהוליזם מצד שני. זה הגיע מהעידן הרומנטי, מתפיסה שהאמנות יותר חשובה מהחיים".
מייגן די סטאליון - Anxiety
במהלך שנות ה-60, מסביר אפל, נקשר הדימוי של מחלות נפש להתרסה כנגד הסדר הקיים באופן שיצר מיסטיפיקציה. "מפגש בין אמונות של המאה ה-19 לבין סצנת הרוק של שנות ה-60 הובילה לתפיסה של מחלות נפש כמחאה שמוציאה אותך ממסדר המרובעים. למשל השימוש בסמים והחיפוש אחר חוויות קצה. הרבה דמויות באותה התקופה ידועות בהתמוטטויות שלהן: בריאן ווילסון (ביץ' בויז), רוקי אריקסון (The 13th floor elevators), סיד בארט (פינק פלויד). בהמשך יגיעו המתאבדים: ניק דרייק, איאן קרטיס (ג'וי דיוויז'ן), קורט קוביין (נירוונה). יש גם רומנטיזציה של נרקומנים, כי בריחה לסמים היא סימפטום לקשיים נפשיים. זה סוג של מקור לגאווה, משהו שהופך את היצירה ליותר אותנטית. זה נמשך מהסיקסטיז עד לניינטיז, אלו שנות ההגמוניה של הרוק".
ד"ר נדב אפל: "אם יש אדם שמתעקש להחזיק את הרומנטיזציה של טירוף בחיים, זה קניה ווסט. הוא חשוף לגבי זה שהוא סובל מהפרעה דו-קוטבית, לא מסתיר שהיה מאושפז אלא מתגאה בזה. הוא רואה את זה ככוח-על"
אפל מסביר את השינוי בין היתר במותו המטאפורי של כוכב הרוק כמוסד תרבותי דומיננטי. ככל שהרוק נע לשוליים, וההיפ-הופ תפס את מקומו כז'אנר השולט במיינסטרים בעשרים השנה האחרונות, כך דעך גם האתוס של כוכב הרוק דמוי האל, דמות שהיא לעיתים קרובות טראגית. "היחס הפתוח, הכן והרגיש בהקשר לבריאות הנפש קשור בנסיגה כללית מההגמוניה של הפוזה המאצ'ואיסטית, שבו הגבר הבלתי פגיע הוא האידיאל. ככל שהמאצ'ואיזם של הרוק הפך לשריד רעיל מתקופה אחרת, כך מתייחסים לחלק מהאספקטים שלו.
"הרוק אמנם היה אנטי-ממסדי, אבל יש גם אתוס של התמכרות לעבודה", מחדד אפל. "המוזיקאי מרגיש שהוא חייב להופיע וליצור כל הזמן. זהו מבט מחודש על עולם העבודה, הקשר בין הזהות שלנו לעבודה, מה ראוי להקריב למענה. השיח סביב 'התפטרות שקטה' מעלה שאולי העבודה היא לא הכי חשובה. בעבר זה נתפס כתבוסתני, לא גברי, מנוגד לכל אתוס קפיטליסטי ופרוטסטנטי של עבודה קשה. כשיש לגיטימציה להיות פגיע, לבקש עזרה ותמיכה, נפתחים ערכים חדשים".
הידרדרותה של איימי ווינהאוס הייתה נקודת מפנה בשיח. בשנת 2011 עטו גופי התקשורת על וידיאו מהופעה בבלגרד, סרביה שבו היא נראית שיכורה מכדי להופיע. הקליפים קשים לצפייה ומעידים על מצוקה. "הקהל לא מצפה שנמות לו מול העיניים יותר", אומר ד"ר אפל. "האינטרנט עזר לחשוף את הכיעור בתופעות האלו. בהופעות האחרונות שלה היא ממלמלת ונופלת, וזה שובר את הלב. זה תרם לשינוי התפיסתי, כי זה לא סקסי או מגניב לראות אמן דועך ומתמוטט, ולא ראוי שהקהל ידרוש את זה".
4 צפייה בגלריה
''בהופעות האחרונה היא מלמלה ונפלה. זה שבר את הלב''. איימי וויינהאוס
(צילום: gettyimages)
אף שהיינו עדים קולקטיבית לדעיכתה של וויינהאוס, אנחנו ממשיכים להיות קהל שבוי בהידרדרות מסוג אחר - מחזה היחיד של קניה ווסט, הדמות שמייצגת את שאריות החיבור בין אגו, כישרון, התמודדות נפשית ותווית ה"גאונות". מדי שבוע הוא ממשיך לייצר כותרות חדשות ומטרידות. השערורייה האחרונה שנקשרה בשמו היא התבטאות אנטישמית בטוויטר, שלאחריה הורחק מהפלטפורמה. "אם יש אדם שמתעקש להחזיק את הרומנטיזציה של טירוף בחיים, זה קניה ווסט", אומר אפל. "הוא חשוף לגבי זה שהוא סובל מהפרעה דו-קוטבית, ולא מסתיר שהיה מאושפז אלא מתגאה בזה. הוא רואה את זה ככוח-על. זה מתקבל בסקפטיות ובביקורתיות. זה תירוץ שהשתמשו בו גם עם דיוויד בואי בשנות ה-70 כשהוא אמר דברים פרו–פשיסטיים. כיום יש פחות סבלנות לזה".
בחודש מאי האחרון טיילור הוקינס, מתופף הפו פייטרז, נמצא מת בחדר המלון שלו והוא בן 50 בלבד. זה קרה כמה ימים לפני שהלהקה הייתה אמורה לנגן בפסטיבל בבוגוטה, קולומביה. בכתבה ב"רולינג סטון" שהתפרסמה לאחר מותו, ובה התראיינו כ-20 מהקרובים אליו, נטען שהוקינס סבל מהלחצים העצומים שבמסעות הופעות ממושכים ואינטנסיביים. מאט קמרון, מתופף פרל ג'אם, שותף מוזיקלי וחבר של הוקינס, אמר שהוקינס היה מותש והרגיש שהוא "לא יכול לעשות את זה יותר". הקאמבק של הפו פייטרס לאחר הקורונה כלל כ-40 הופעות בשנה שעברה, וכ-60 הופעות היו מתוכננות להמשך 2022. מהנהלת הפו פייטרז לא נמסרה תגובה לטענות.
הוקינס היה בן 50, ולמעשה חצה את הסף הבלתי נראה שהופך את משימת הרוקנרול לבלתי אפשרית. "כוכב הרוק הוא האידיאל של הגבר הבלתי פגיע, בדרך כלל מאוד צעיר. כשמתבגרים זה קשה יותר, וזה עלול ליצור אכזבה מהעצמי, תחושות של כישלון ותסכול", מסביר אפל. "עוד אין שיח אלטרנטיבי שדרכו הם יכולים לנסח בצורה יותר בריאה את מה שהם רוצים לעשות".
אחת הבעיות שתיאר הוקינס לפני מותו הייתה פחד קהל שהתעורר אצלו, שהפך כל הופעה לסיוט. מוזיקאים נוספים תיארו גם הם פחדים שהתעוררו בעקבות תקופת הקורונה, והבידוד הכפוי שהיה שגרתם של רבים. מייק פאטון, סולן להקת פיית' נו מור, הודיע ביולי על ביטול סיבוב ההופעות של הלהקה עקב אגורפוביה (פחד ממקומות שבהם אתה חש שאתה עלול להילכד או לא לקבל עזרה בשעת חירום). "זה עדיין נמשך אבל זה משתפר", סיפר ל"רולינג סטון". "קל להאשים בזה את המגפה. אהיה כן, בתחילת המגפה חשבתי 'זה פאקינג מעולה. אני יכול להישאר בבית ולהקליט'. יש לי סטודיו בבית. אז חשבתי, מה הביג דיל? ואז משהו קרה, והפכתי למבודד וכמעט אנטי-חברתי ומפחד מאנשים". כשהיה אמור לצאת לסיבוב הופעות עם להקתו מיסטר באנגל (Mr. Bungle), הבין שהוא לא מסוגל. "הביטחון שלי היה שבור. לא רציתי להיות מול קהל - שזה מוזר, כי ביליתי חצי מהחיים שלי מול קהל".
רבים מהפצעים הנפשיים שמוזיקאים נושאים איתם נחשפים רק עכשיו, באיטיות. מלאני סי, הלא היא ספורטי ספייס, חשפה בספטמבר השנה שסבלה מדיכאון ומהפרעת אכילה לאחר שהצטרף לספייס גירלז בתחילת שנות ה-90. באוטוביוגרפיה שלה Who I Am, שיצאה בספטמבר, סיפרה מלאני צ'יזהולם שבמשך שנים נמנעה מאכילה, ובו בזמן התאמנה באופן אינטנסיבי. "הייתי לא בריאה במשך כמה שנים, אני לא יודעת איך עשיתי את זה פיזית", סיפרה ל"דיילי מייל" הבריטי. "כשאני מסתכלת על זה עכשיו אני בשוק מכמות העבודה שהיינו צריכות לעשות, כמה מעט זמן היה לנו לנוח וכמה מעט תמיכה קיבלנו לבריאותנו הנפשית. אף אחד לא חשב על זה אפילו אז".
