בימים מבלבלים אלה, כשהשיח על עב"מים תופס תאוצה ברחבי העולם, יש כוכב אחד בשמי ההיפ-הופ בארץ שכבר מזמן חולם בעצמו על מקומות אחרים ברחבי הגלקסיה - הראפר טדי נגוסה (28), מהשמות העולים בתעשייה. כך בשירו "מעליות" הוא שר: "עוד לא הגעתי קרוב לירח וכבר הם רוצים שאפול / כוכבים נוצצים מרחוק מקרוב הם נופלים עליי כמו מטאור", ובשיתוף הפעולה שלו עם תומר יוסף, שנקרא "2020", השני מעיד בפזמון החוזר "כמה בלאגן על כוכב קטן". וכך גם בסינגל החדש שלו שיצא אתמול (ה') "הפרעות קשב - חלק 1", שבו נגוסה כבר חושב על תוכנית שתיקח אותו רחוק מכאן - "בחללית כיוון אחד למאדים".
"אני מרגיש שכל החיים שלי אני כמו רחפן כזה", הוא מספר בריאיון ל-ynet, "בהתחלה הייתי יכול לדבר רק על לוד ועל השכונה שלי, רק על מה שאני רואה עם חברים שלי, וזהו. לאט-לאט, ככל שראיתי את כל התמונה, העולם נראה לי קטן ויכולתי לדבר עליו ככוכב".
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
נגוסה מספר שבעיצומה של הקורונה הוא זכה להעביר חודש בברלין ולהופיע שם בפסטיבל מוזיקה, כשעד לאותה התקופה גר בבית הוריו בלוד. "היו לי כמה ימים בהתחלה של פאניקה, וזה באמת הרגיש כמו כוכב אחר. ועם הזמן הבנתי 'אה, אנחנו אותו חרא'", הוא צוחק. "בכל מקום הכול אותו דבר, זה לא כזה שונה. גם שם וגם פה יש אנשים, גם שם וגם פה יש שגרה. הכול היה נראה לי אחד. בגלל זה נכנסו לי הדיבורים גם על כוכב, כי הרגשתי שייך יותר לכל הדבר הזה".
נגוסה, שניחן בפלואו מהמושחזים ביותר בתעשייה, לא משתעשע בחלומות על מחוזות אחרים רק בטקסטים המדויקים שלו. כך גם ההפקה של הסינגל החדש, שעליה חתום מאיור (יובל מאירי, בנו של מפיק מוזיקלי נוסף - עופר מאירי), מתגלה כיצירה בועטת ומחוספסת שתפסה מרחק מכובד מהקו האמנותי המוכר מהריליסים הקודמים שלו. הראפר מסביר שדווקא תוך כדי העבודה המתקדמת על האלבום הבא, שיהיה הרביעי במספר שלו, היו נושאים ושירים שהוא רצה לכתוב ולהקליט, אבל אלה לא התאימו בתוכן שלהם ליתר החומרים.
"לכל הדברים שאני לא מכניס לאלבום אני קורא 'הפרעות קשב'", הוא מסביר. "ויש לסינגל הזה צבע מאוד מסוים צבע שלאו דווקא יהיה באלבום. אני מרגיש שיש בי חלקים שהם אפלים, שאני לא יכול שלא להסתכל עליהם. בשביל הריפוי שלי אני חייב לתת להם ביטוי. אולי בגלל מה שחוויתי בחיים. באלבום יהיה הרבה מהצורה ה'נקייה' שלי, הסאונד שעבדתי עליו עם איתמר (ציגלר, מוזיקאי וחבר בלקן ביט בוקס שהפיק את האלבום 'זה בדם שלי' ועובד עם נגוסה מזה זמן רב, ע"ט). ורציתי שיהיה סינגל שנותן ביטוי לקולות הפחות מאוזנים בראש שלי".
אתה עוסק בשיר גם הרבה בהתמכרויות - אלכוהול, סמים, נשים. למה היה לך חשוב לגעת בנושאים האלה?
"אני בא מחברה מאוד מכורה. התרבות הישראלית, במיוחד בלוד, יש בה מלא התמכרויות. הרבה אנשים סביבי ניסו להטביע את הכאב שלהם באלכוהול וסיגריות, במיליון ואחת צורות. רציתי לעשות יצירה שבה אני חוגג את הניצחון שלי על הדבר הזה, את זה שיש לי בכלל אופציה. רציתי לבטא את הקולות האפלים האלה, לא לשפוט אותם, כי במציאות המורכבת הזאת זה הכי טבעי שאנשים יחפשו דרכים לפרק את הסטרס".
7 צפייה בגלריה
"באתי עם התחושות ומאיור בא עם המוזיקה, זה פשוט הסתדר". טדי נגוסה ומאיור
(צילום: סמואל כוטל )
בתחילת השיר אתה מדבר על משהו שעולה לך על העצבים, מה מזיז אותך?
"דיברתי על זה שהפסקתי לעשן. תפסתי מעצמי בן אדם מאוד אדיש וזורם, וגם החברה לקחה אותי ככזה. הרבה שנים הכנסתי טבק ו-וויד לתוך כל המערבולת של הרגשות שהייתה לי בפנים, ויש דברים שלא קיבלו ביטוי. כשהפסקתי [לעשן] פתאום דברים התחילו לעצבן אותי. באתי עם התחושות ומאיור בא עם המוזיקה, עם הצבע הזה שלא יוצא לו בדרך כלל, אז זה פשוט הסתדר".
"אצלי בשכונה היה הרבה כאב מודחק, והרבה אלימות סמויה וגלויה"
כחלק מההתמודדות עם הצדדים האפלים בחייו, בהמשך השיר נגוסה מאזכר גם סיפור מטלטל של חברו הטוב מהתיכון, אשגרי גברו ז"ל. "ממש אהבתי אותו. הוא היה ילד מגניב, חצוף כזה, אבל גם ממש אינטליגנט", הוא נזכר. "כשהייתי בכיתה ט' הוא יצא לבילוי. לא הייתי שם, בתיכון לפחות ההורים שלי לא נתנו לי לצאת כמעט מהבית, ובטח שלא לתל אביב. אני לא מאמין שיש כאן כנופיות, אבל זו הייתה תקופה שהיה סכסוך בין חבר'ה אתיופים מלוד לחבר'ה אתיופים מנתניה. אשגרי יצא לבילוי יום אחד ולא חזר ממנו. תפסו אותו בסמטה ופיצצו אותו מכות. אתיופים, בדיוק כמוהו. יש מצב שהם משפחה אפילו. היום הסיפור הזה בכלל מטריף אותי כשיש לי פרופורציה להסתכל על זה. אחרי כמה ימים הוא נפטר מפצעיו בבית החולים. זה דפוק לגמרי".
הייתם בתיכון כשזה קרה, איך קיבלתם את זה?
"בהתחלה זו הדחקה מוחלטת. נושאים של מוות מאוד מודחקים בלוד, בחבר'ה, בשכונה שלי, במשפחה שלי. אני לא יודע מה אנשים רואים כשהם יוצאים מהבית לשכונה שלהם, אבל אני יודע שאצלי היה הרבה כאב מודחק, והרבה אלימות סמויה, וגם גלויה שלאו דווקא היינו מדברים עליה. זה לאו דווקא היה על השולחן. אני חושב שאי אפשר להצדיק אלימות בשום מצב, אי אפשר להצדיק את הדברים האלה".
אתה כותב על הנושא, אבל יצא לכם לדבר על זה מאז?
"לא יצא לנו, זה יותר מדי כואב. זו אמת קשה מאוד, אבל היא גם מלמדת המון עלינו כבני אדם. למדתי לפחד מהרבה דברים. לימדו אותי לפחד מדברים מבחוץ, אבל לא לימדו לפחד מהפוטנציאל של ההרס העצמי שלי. אני יכול להיות הנרקומן הבא, הפושע הבא. הקטלוג הזה שאנחנו חווים פה כל הזמן על בסיס יומי, 'טובים מול רעים', במקום להבין שכולנו על אותו ספקטרום, ולכל אחד יש התמודדות. אנחנו צריכים להילחם על זה שנצליח להיות פה ביחד באותה הסירה. הבן אדם שהכי רחוק מהדעה שלי זה מי שאני הכי צריך לשכנע - אני לא נלחם בו, אני נלחם בשבילו. אני לא רוצה מדינה שמלאה באנשים שמסכימים איתי. כל אחד הוא פאקינג עולם ומלואו, זה הגיוני שלא נסכים אחד עם השני".
7 צפייה בגלריה
"אנחנו צריכים להילחם על זה שנצליח להיות פה ביחד באותה הסירה". טדי נגוסה ומאיור
(צילום: סמואל כוטל )
אתה מביא את הנושאים האלה למוזיקה, והרבה יותר מזה, אבל ראיתי שכתבת שאתה לא אוהב שמקטלגים אותך כאמן מחאה, למה?
"אני חושב שהעולם ראה מספיק אנשים שנראים כמוני שהם 'מחאה'. בא לי לנרמל את העובדה שבן אדם כמוני, יש לו מטען וכאב, מן הסתם חוויתי דברים מסוימים ואני לא אמור למחות עם זה. אני אמור להתקיים. השיר שלי 'אזיקים על הידיים', הוא מאוד כל הכותרות האלה ששמים עליי מבחוץ. כילד קיבלתי את כל הרעיונות הגדולים האלה - של גזענות, של אלימות משטרתית. אבל זה בכלל לא קשור, זה שיר שמדבר על זהות. אל תגידו לי מי להיות. אל תגדירו אותי כעבריין, או כשחור, אל תגדירו אותי כאתיופי. תנו לי להיות בחיפוש, אל תנסו לצמצם אותי למשהו אחד. חלק מהקטע הזה שאני לא רוצה שיגדירו אותי כאמן מחאה זה כי אני לא רק המאבק שלי. אלא משהו גדול יותר".
"יש חוצפה במה שאני עושה"
ברקע העבודה על הפרויקט החדש והמסקרן עם מאיור, והאלבום שבדרך ("נראה לי שהוא יצא ב-2024", הוא מנבא בחיוך), נגוסה מתכונן להופעות של הקיץ - ב-19 בספטמבר יופיע במועדון הבארבי, ובשבוע הבא ישוב לפסטיבל סנטרל פארק מגידו ביערות מנשה, כשיעלה על הבמה הגדולה בפסטיבל לצדם של אפרת גוש, ג'ימבו ג'יי, יוני בלוך, נגה ארז, שייגעצ ובלקן ביט בוקס.
7 צפייה בגלריה
"זו התמסרות שהיא דו כיוונית. אני מת על זה". טדי נגוסה ובלקן ביט בוקס בפסטיבל סנטרל פארק
(צילום: סמנתה קרצמר)
השנה אתה מופיע בבמה הגדולה, אתה מתרגש להופיע מול קהל של אלפים?
"באינדינגב זה היה פאקינג מציף. היה רגע כזה שביקשתי מכולם להרים יד, ואז כולם אשכרה הרימו יד והייתי צריך לקחת נשימה", הוא צוחק. "תשמעי, אני רעב לזה. אחרי שחוויתי את האינדינגב. רציתי עוד 200 כאלה יום אחרי יום אחרי יום. אבל אני גם מכבד את התהליך. בהופעות הקטנות אני מקבל יחס אישי מהקהל. בהופעות הגדולות כולם מבסוטים עליך וזה מציף אותך באהבה, אבל אתה לא באמת יכול להתרכז במשהו אחד. צריך להשלים עם זה שיש לך השפעה שהיא קצת אינסופית".
אז איך אתה מתכונן להופעות בסדר גודל כזה?
"חזרות, ובהופעה זה להיות נוכח ברגע וערני. יש חוצפה במה שאני עושה, בשירים שלי, בשפה שאני משתמש בה, לצד פגיעות. לפעמים אני מדבר על חוסר הביטחון שלי ומוסיף אצל אנשים איזשהו חוסר ביטחון, אבל יש גם אנשים שאני מסתכל עליהם והם סוף סוף יכולים לנשום, פתאום רווח להם כשהם שומעים אותי. אני מנסה להיות כמה שיותר מוכן לכל האסופה הזאת. חבר'ה שבאים לפסטיבל, לא אכפת להם מכלום, הם פשוט איתי בשיגעון, זה כיף וזו התמסרות שהיא דו כיוונית. אני מת על זה".
שנה שעברה התארחת גם אצל בלקן ביט בוקס, יש הפתעות שצפויות גם השנה?
"לא יודע", הוא מחייך. "אולי".
7 צפייה בגלריה
"יש לו שמחה מדבקת כזאת שאתה אוטומטית רוצה גם לקחת חלק בכל מה שהוא עושה". טדי נגוסה ותומר יוסף בפסטיבל סנטרל פארק
(צילום: ליאור כתר)
כאמור נגוסה עובד צמוד עם בלקן בשנים האחרונות - כשציגלר מפיק גם את האלבום שבדרך. "הם בתוך הדנ"א שלי כמוזיקאי, איזה כיף שאני יכול להגיד את זה בכלל. הדעה שלהם הופכת אוטומטית את כל מה שאני עושה לנקסט לבל. זה מדהים כמה למדתי מהחבר'ה אלה, הם הכניסו צבע לכל מה שאני עושה".
ההיכרות של נגוסה עם הלהקה התחילה כשתומר יוסף הזמין את הראפר לסשן אחרי שראה אותו בהופעה, והוביל לעבודה משותפת כשהשניים הוציאו מוקדם יותר השנה את הסינגל המצוין "2020". הפנים של נגוסה מוארות כשהוא מדבר בשבחם, ובשבחו של יוסף בפרט. "הוא בן אדם מדהים. כיף להיות בספייס שלו. יש לו שמחה מדבקת כזאת שאתה אוטומטית רוצה גם לקחת חלק בכל מה שהוא עושה".
"לפעמים אתה מרגיש שצריך להוכיח לאנשים שאתה מספיק יהודי או ישראלי"
מלבד העבודה הצמודה עם חברי בלקן ביט בוקס, לפני כחודש נגוסה התארח בשיתוף פעולה מסקרן במיוחד - באלבומו החדש של חנן בן ארי כשהשניים הקליטו שיר משותף בשם "למעלה". "חנן שלח לי הודעה באינסטגרם ואמר לי שיש לו קטע שהוא חשב עליי. היה לי טקסט התאים כמו כפפה ליצירה שלו. ניסיתי להירגע מזה שאני יושב איתו והכרתי בן אדם מדהים. אני ראפר, הוא לא הקאפ אוף טי שלי, אני כן חושב שחנן בן ארי הוא די היפ-הופ במה שהוא עושה".
מה זאת אומרת?
"אנרגטית הוא די MC, ראשי תיבות של Master Ceremonies (מנחה הטקס, ע"ט), הוא מנחה כל הופעה שהוא נמצא בה. שירים כמו 'החיים שלנו תותים', זה ראפ. אני שומע הרבה אלמנטים שבדרך כלל יש אצל ראפרים וחנן איכשהו מצליח להביא את זה במשהו שהוא אפילו יותר גדול מהיפ-הופ. מעבר לאנשים שהוא מצליח לאחד, יש כל כך הרבה פנים למוזיקה שלו, כמו שאומרים לתורה יש 70 פנים. בגלל זה אני מעריך את המוזיקה שלו ואת מי שהוא".
בטקסט שלך יש כל מיני מוטיבים של אמונה, אתה אדם מאמין?
"אני בא ממשפחה מאוד דתית, וגדלתי כשומר שבת עד שהגעתי לתיכון. תמיד הייתה בי אמונה, ראיתי אותה אצל סבא שלי ז"ל ובעיניים של ההורים שלי, וזה משהו שכן מוטמע בי. תחושה שמשהו מוביל את החיים שלי. אבל כן הייתי צריך לעשות חיפוש עם עצמי איך אני מאמין. להשלים עם כל מה שמרכיב את הזהות שלי. מבחינתי היום אני יכול להיות כל הדברים האלה; גם אתיופי, גם יהודי, גם ישראלי, גם גבר. אני יכול להיות מלא דברים ביחד. הטקסט הזה שיצא לי עם חנן בן ארי מדבר על זה. זו גם הייתה הפעם הראשונה שהקבוצה של המשפחה בוואטסאפ התחילה לגעוש".
הם התלהבו מהשילוב?
"הם מעריצים ומאוד מדרבנים את הצד האמנותי שלי. המשפחה שלי זה אישור חיצוני שאני צריך שמפלרטט עם האישור הפנימי שלי. לפעמים אתה מרגיש שאתה צריך להוכיח לאנשים שאתה מספיק יהודי או ישראלי או שייך. לפעמים זה גם קורה לי עם המשפחה שלי שאני צריך להוכיח להם שאני מספיק מוצלח ויציב לחיות בעצמי. ופתאום משהו נותן גאווה למשפחה שלי".
במשפחתו נגוסה הוא היחיד שעושה מוזיקה, והוא כותב ומופיע כבר מגיל צעיר. כך כשהבין שהאולפן השקוף של גלגלצ מגיע ללוד, הוא הכין קטע ראפ שאותו הלביש על ביט של להקת הרוטס, ואותו הסרטון של הביצוע הפך לאחד הדברים שהכי מזוהים עם הראפר ומלווים אותו למעלה מעשור.
איך המשפחה שלך קיבלה את זה שאתה רוצה לעשות מוזיקה?
"זה היה אתגר. עצם זה שההורים שלי עברו מאתיופיה לכאן ואימצו שפה ותרבות אחרת, זה הרבה דברים חדשים לקבל, והם עשו את זה באופן מדהים. דיברו איתי בעברית בבית, אנחנו לא כזה יודעים לדבר אמהרית, הניסיון שלהם לשלב אותנו בחברה שנרגיש כמה שיותר בנוח. תמיד הייתה להם את הנכונות הזאת לקבל דברים חדשים שהם לא מבינים, למרות שזה מאוד מאתגר. מגיל קטן אמא שלי הייתה זורמת איתי על שטויות. כן היו דברים שהיה להם קשה להבין, אבל האינסטינקט הראשוני שלהם תמיד היה לעטוף באהבה".
אגב משפחה, זה מעצבן אותך שלא הוגים את שם המשפחה שלך (Neguse) נכון?
"זה לא מעצבן אותי, זה לא נורא אם לא מדייקים. בסוף המטרה היא שאנשים יגידו 'טדי', והם יבינו על מי מדברים. בינתיים יש לי כמה מתחרים עכשיו, יש גם את האצטדיון, יש הרבה טדי".
פורסם לראשונה: 10:14, 04.08.23
