בשבוע האחרון נשמעו הרבה קינות באשר לגורלה של "יורשים". הדרמה הקומית המבריקה ועטורת הפרסים, שהיא אולי היהלום הבולט ביותר בכתר של HBO, ביססה לעצמה קהל מעריצים גלובלי. הבשורה על סופה הקרב ובא - HBO הכריזו כי עונתה החדשה, הרביעית במספר, תהיה גם האחרונה - תפסה רבים מהמעריצים הללו כשהם לא מוכנים. עכשיו כשהחלה העונה, הקץ כבר נראה באופק, אז אנא יוליכו צערם עכשיו? מי תיתן להם את ההייבריד הממכר שמציעה "יורשים" - דרמה משפחתית עזה, לרגעים אפילו מצמיתה, שניבטת מתוך סאטירה אכזרית על עולם העסקים? מי תמטיר עליהם מבול של דיאלוגים חומצתיים בתוך עננים של ברוטליות רגשית, ואז עוד תעז לבקש מהם אמפתיה למפלצות האנושיות שממלאות את המסך שלה? מי תצליח לעשות בדיוק את זה, כפי שהצליחה "יורשים" - בדרכה להפוך למה שלטענת רבים היא הסדרה הטובה ביותר על המסך בשנים האחרונות?
ובכן, זהו המצב: אחרי לכתה של "יורשים", הוואקום יתמלא. זו דרכה של התעשייה, וחוץ מזה, בואו, זה יהיה זמן מצוין להיפרד ממנה. ארבע עונות הן בדיוק מה שרשם הרופא לסדרות מסוגה, אינטנסיביות עד כדי מחנק, ממגנטות כמו, ובכן, מגנט גדול. כל פרק נתון של "יורשים" עט עליך בתאוות הדמים של להקת פיראנות, ובמשך 45 דקות עד שעה הפיראנות הללו קורעות אותך לגזרים. כל עונה נתונה עושה בך שפטים דומים, עם רצף בלתי נגמר של דקירות הדדיות, מזימות פיננסיות סבוכות, בגידות כפולות ומשולשות וגילויים מפתיעים שמשנים את כל התמונה. וכל זה, מיינד יו, בתוך מרק עכור של התעללות רגשית בלתי פוסקת - איש ברעהו, איש בעצמו.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
השורה התחתונה היא זו: "יורשים" היא סדרה אדירה, וטוב שהיא נגמרת. זה יקרה בדיוק בזמן, כי אדירה ככל שתהיה, יש משהו מעט מונוטוני במצוינות שלה. הרושם בתחילת עונתה החדשה (שעלתה אתמול ב-yes, HOT וסלקום TV) הוא של מפגש מחודש עם חברים שאתה מכיר אינטימית, אבל קצת נמאס לך לשמוע אותם רבים את הריבים המוכרים שלהם. מאזן האיבה אולי השתנה מאז הפעם האחרונה שבה נפגשתם, אבלו אלו עדיין אותם הריבים. יאללה, שמישהו ינצח כבר.
ואחרי ההקדמה המורידה הזו: אללי, כמה טוב להיפגש שוב. הם אינם סותרים, ההבנה שזהו הזמן להיפרד - והעונג שמסב כל פרק היסטרי ומר כלענה. לא רק זאת: עם סיומה המטלטל של העונה השלישית, אותו מאזן איבה מוכר דווקא השתנה באופן דרמטי למדי. עכשיו, עם תחילתה של העונה הרביעית, שלושת צאצאיו למודי הסבל של לוגאן רוי (בראיין קוקס, עדיין מונוליט מרשים של זעם ובוז) התאגדו נגדו באופן סופי ומחייב. זאת אומרת, עד כמה שמשהו יכול להיות סופי ומחייב בעולמם התככני, ובלי קונור (אלן ראק) רפה-השכל שעסוק בלבצר את האחוז היחידי של מצביעים שהצליח לסחוף אחריו במרוץ לנשיאות ארצות הברית.
קנדל (ג'רמי סטרונג, שכהרגלו עט על הדמות בכל מאודו), חדור מטרה מחודשת מעצם נוכחותם של אחיו/אויביו לצדו בקרב שעד כה ניהל לבד, נמצא בסוג של אופוריה - ומזנק ברעבתנות על האפשרות הראשונה של נקמה באביו הנוגש. הנה, עכשיו שיב (שרה סנוק) עומדת על הסיפון לצדו, האצבעות על הטורפדו שמכוון לווייסטאר-רויקו, תאגיד התקשורת שאבא מחזיק ומסרב לשחרר. וגם רומן (קיירן קאלקין) עדיין לצידם, אם כי - באופן מעט מוזר - הוא מצטייר כרגע כפרגמטי מכולם בכל הנוגע לסיכויים שלהם.
החידוש הפעם טמון בשיב, מכיוון שהמאבק הפך אישי יותר עבורה. הניצחון של אביה בסוף העונה השלישית, זה שדחק אותה ואת צמד אחיה מחוץ לחברה, הוגש על מצע הבגידה של בן זוגה, טום וומבסגאנס (מת'יו מקפדיין הפשוט נפלא). לא בגידה רומנטית, את זה היא בעצמה עשתה קודם, אלא בגידה מסוג חמור אף יותר - בגידה בעצם תפיסתה אותו, מי שבעיניה (ובעינינו) היה רק תולעת תאגידית מצויה ובן זוג צייתני עד שפתאום, למרבה הזעזוע, הפך לעמלץ לבן.
אלא שזה לא לגמרי נכון - תחילת העונה החדשה מוצאת את טום במצב מדוכדך ומהורהר יותר ממה שניתן היה לצפות לאור המהלך הענקי שביצע. מול לוגאן, שעובר משבר קיומי משלו, הוא מתרפס למרות שניתן היה לצפות לשדרוג משמעותי במעמדו אצל הבוס שאותו גאל במחיר אישי כבד. אפילו השיחות שלו עם בן הדוד גרג (ניקולס בראון) כבר לא מספקות לו את אותה הנאה מרושעת ואחווה של דפוקים. האם הימר נכון? הייתכן ששגה אנושות בבחירתו, זו שבסופו של דבר נבעה מהאופן שבו שברה שיב את לבו?
לא דבר של מה בכך, לטעת דרמה אנושית אפקטיבית בתוך מה שבסופו של דבר, כאמור, הינו מצעד בלתי נגמר של תמרונים עסקיים סבוכים. אבל זהו דבר ש"יורשים" עושה בהצטיינות יתרה, גם בפתח עונתה הרביעית והאחרונה, כפי שעשתה עוד מההתחלה. זהו בעצם המפתח להצלחתה המוצדקת, זה שבשלוש עונותיה עד כה, בינות לקרב הסכינים הניטש תמידית, מעולם לא ויתרה על הממד הטרגי שלה: סיפורם של ילדים אומללים שגדלו בצל אב מתעמר, וגם בבגרותם פשוט לא מצליחים לחלץ עצמם מצילו הכבד, החונק. כולם רק רוצים את אישורו, בסופו של דבר, מבעד לאדי הזעם והכאב של הנזק שגרם להם. כולם רק רוצים להיות מאושרים, לשיטתם, ומה ששובר את הלב זה שבגללו, בגלל האב שחייב לדרוך עליהם בכדי לחוש את אונו שלו, לאף אחד מהם אין באמת סיכוי.
גם ברמת התמרונים והמזימות העונה החדשה של "יורשים" נושאת עימה הבטחה. לאור הסוף הקרב ולאור ההבטחה שבעצם שמה של הסדרה, לבחירות של בני משפחת רוי יש עכשיו משמעות דרמטית במיוחד. כשהכול ייגמר אמור להיות מנצח, אמור להיות יורש. אין דבר שאיננו על השולחן, וכל מהלך, להב משונן או ברית לא צפויה יכולים לחרוץ גורלות. מתכון לטלוויזיה מצוינת, במילים אחרות.
"יורשים" מגיעה לקו הסיום בדיוק בזמן שלה, רגע לפני שהיא מחתימה את עצמה באורוות הוואן טריק פוני, רגע לפני שהיא חוצה את הגבול מסדרה ממכרת על אנשים פגומים לסדרה מייאשת על אנשים איומים. מגיע לבני משפחת רוי שניפרד מהם כך, בעונה אחרונה שהיא הכול או כלום עבור כל גיבוריה, כשהפור חייב ליפול. הצפייה בעונתה האחרונה כבר מלווה בסוג של געגוע - אבל יחד איתה, גם ההבנה שיש דברים שמגיעים לקצם בדיוק בעתם.