בקיץ 2018 כל העולם עקב בחרדה אחר הסיפור של 12 הנערים מקבוצת הכדורגל שנתקעו במערה בתאילנד עם המדריך שלהם. זה היה אסון בקנה מידה קולנועי - הנערים בגילאי 11-16 שהו במערה במשך 18 יום אחרי שעונת המונסונים הקדימה בחודש וגרמה להצפה במערה שבה טיילו, והרשויות בתאילנד, לצד צוללנים מקצועיים שהתגייסו לעזור מכל העולם, עבדו במרץ על מבצע החילוץ המורכב. הידיעה שכל הילדים בחיים, שוהים בחושך בלי יותר מדי מזון וחמצן, וללא יכולת לצאת משם, עוררה באופן אינסטינקטיבי הזדהות ועניין לצד דאגה כנה לשלומם של הילדים.
זה רק מתבקש שאירוע בממדים כל כך אפיים יהפוך לסרט, ובימים אלה מופקד רון הווארד על העיבוד ההוליוודי - Thirteen Lives - העוקב אחר השתלשלות האירועים. אבל גם בגזרה התיעודית יש עניין רב בסיפור ההירואי. "החילוץ", סרט דוקומנטרי חדש בהפקת נשיונל ג'יאוגרפיק, שיוקרן בפסטיבל דוקאביב גליל שייפתח מחר (ד') - ובקרוב בקולנוע דוקאביב בסינמטק תל אביב ובאונליין - מספק הצצה אינטנסיבית ומרתקת על המבצע שסחף את כל העולם. גם אנשים שעקבו באדיקות אחר הכיסוי התקשורתי שקיבל הסיפור יופתעו לגלות פרטים חדשים על האירוע, כפי שמתארים אותו הבמאים אליזבת צ'אי וסרהלי ובעלה ג'ימי צ'ין.
אם השמות שלהם מצלצלים לכם מוכר, זה מאחר והשניים זכו באוסקר התיעודי ב-2020 על סרטם "סולו: טיפוס חופשי", שעסק במסע לפסגה של המטפס אלכס הונולד, שהחליט לעשות את הלא יאומן ולטפס ללא כל אמצעי עזר על ה"אל קפיטן", מצוק אנכי בגובה של קילומטר. את סיפור החילוץ במערה אפשר היה לספר מכיוונים שונים, אבל בתור חובבי אקסטרים, שני הבמאים התמקדו דווקא במחלצים הזרים, שביום בהיר אחד עזבו את כל עיסוקיהם ונסעו לקצה העולם להציל 13 אנשים שהם לא מכירים.
המחלצים, רובם מבריטניה, כלל לא היו מומחים לחילוץ. הם בסך הכול היו אנשים עם תחביב מוזר ואיזוטרי במיוחד - צלילה במערות. כמו בסרט "ארמגדון", גם "החילוץ" מתאר את הרגע שבו הם קיבלו את השיחה להצטרף לניסיונות החילוץ בתאילנד, עם ההסבר שהם היחידים שיכולים להציל את המצב משום שלחיל הים התאילנדי לא היה את הידע הנדרש בצלילה במערות. "ג'ימי ואני עקבנו אחר האירועים האמיתיים ומאוד התרגשנו מהסיפור הזה. יש לנו שני ילדים אסייתים אז הזדהינו במיוחד וחשבנו מה אם אלה היו הילדים שלנו. אבל מה שנגע בנו זה הסיפור על אנשים מכל העולם, עם האמונות ודרך החיים שלהם, שנרתמו למטרה אחת משותפת כדי להציל 13 זרים", מספרת וסרהלי בריאיון זום משותף עם בעלה.
הסרט מורכב משחזורים שהשניים עשו במערה בבריטניה עם המחלצים האמיתיים, לצד צילומים נדירים שהצליחו להשיג מחיל הים בתאילנד. "בהתחלה לא היו לנו בכלל צילומים, כי אף אזרח לא צילם במערה ורק אנשים ספורים עברו את מערה מס' 3 - עשרה צוללנים, 12 הילדים, המאמן שלהם וכמה אנשים מאריות הים התאילנדי. כשהבנו שאף אחד לא צילם, התחלנו לבחון את צילומי העיתונאים ולחבר ביניהם - למשל דיווח של CNN לצד הדיווח של התקשורת התאילנדית, וגם החלטנו לעשות שחזור עם הצוללים באנגליה", היא מספרת.
אולם רגע לפני שהסרט הושלם, הם השיגו מכרה זהב תיעודי - צילומים ממצלמות GoPro של המחלצים התאילנדים שהיו שם. "שמענו שמועה שלחיל הים היו צילומים. זה היה משא ומתן של שנתיים כדי שנוכל לקבל אותם. חשבנו שזה יהיה 16 דקות אבל הם נתנו לנו 87 שעות צילום. זה היה כמו נס דוקומנטרי". שין מוסיף שהקרדיט כולו מגיע לאשתו: "היא נלחמה על זה כי הם לא רצו לתת לנו. רק אחרי שהיא הגיעה לתאילנד והייתה שם בבידוד שבועיים, היא דפקה על דלתו של האדמירל ואיכשהו הצליחה לשכנע אותו לתת לנו את הצילומים. הם לא היו מוכנים להביא לה את זה שם, אז הם טסו עם מזוודה לניו יורק שבתוכה ההארד-דיסק עם החומרים.
"כמעט ולא היו לנו צילומים של המחלצים הזרים כי הם ניסו להימנע ממצלמות עד כמה שאפשר. הם חשבו שלא יצליחו להציל את הילדים ולא רצו שכל העולם יוכל לראות את זה, אז הם כל הזמן התחמקו מהמצלמות. בסוף הרכבנו את הכול מהצילומים שמצאנו, משחזורים ומראיונות".
הסיבה שהצוללנים כל כך חששו היא שתוכנית החילוץ שלהם הייתה מופרכת באופן שקשה להאמין שמישהו אישר אותה (ואכן, בסרט דנים רבות על הסיכון שהצוללנים לקחו על עצמם). לא רק שלנערים לא היה רקע בצלילה, חלקם גם לא ידעו לשחות. בזמן אמת השעון תקתק, החמצן במערה אזל ומזג האוויר החריף, וכדי להעביר אותם במערות הצרות והעמוקות נדרש פתרון קיצוני במיוחד. אחד מהצוללנים הציע להרדים את הילדים, להלביש עליהם מסיכת צלילה ובכך להוביל אותם בדרכים הצרות. "אף אחד מעולם לא ראה כיצד הם עשו את זה. כיוצרי קולנוע, לא הספיק לנו לשמוע שהצוללנים הרדימו את הילדים וקשרו את ידיהם מאחורי הגב. רצינו לראות ולהבין איך זה קרה".
הרגע הזה שהם הזריקו להם קטמין וסמי הרגעה נוספים כדי שייכנסו לתרדמת ואז קשרו את הידיים שלהם - זה משהו שעולם לא שמעתי עליו.
צ'ין: "נכון. כולם עקבו אחרי הסיפור הזה והם חושבים שהם יודעים מה קרה שם, עד שהם צופים בסרט ומבינים שלא היה להם מושג מה קרה שם. אחת הסיבות לכך היא שהם לא פרסמו את התוכנית במהלך החילוץ, כי אם היא הייתה נכשלת - זה היה נראה ממש רע. בנוסף, מהרגע שהילדים נמצאו, האופוריה שהם בחיים גברה על הפרטים של החילוץ ואיך זה קרה. חלק מהמניע של הצוללנים להשתתפות בסרט היה כדי שהסיפור הזה ייצא לאור, כי במובנים מסוימים זה אפילו נראה קל מדי. הם נכנסו למערה ואז הם יצאו עם הילדים, אבל כמעט לאף אחד אין מושג מה היו הסיכונים שם".
מה הכי הפתיע אתכם בזמן העבודה על הסרט?
וסרהלי: "החלק הכי מפתיע היה כשהגעתי לתאילנד והייתה לי הזדמנות להסתובב במערות האלה. קשה להבין למה היו זקוקים ל-1,000 אנשים שיתמכו בצוללנים האלה, וכשרואים את המערה זה גם ברור למה. רק להבין את הגודל של זה... המערות האלה ענקיות וזה פשוט נראה בלתי אפשרי. רגע משמעותי נוסף היה כשפגשתי את הילדים בפעם הראשונה והם סיפרו לי איך הם התמודדו עם המצב. כולנו מבינים את הרעיון שכשאתה רעב אתה מפנטז על מה שאתה רוצה לאכול, אבל הילדים סיפרו לי שהחוויה הכי חזקה שלהם הייתה משחקי תפקידים. הם גילמו את המשפחות שלהם, אחד היה מגלם את האמא והילד השני את האחות, למשל, והם העמידו פנים שהם משפחה. עבורי, כאמא, זה היה מאוד חזק לשמוע".
כמעט לא מספרים את הסיפור של הילדים בסרט. זה מכוון?
וסרהלי: "יש עניין מורכב של זכויות יוצרים בסיפור הזה, דבר שהוא מאוד נדיר בקולנוע התיעודי. יש כמה אולפנים גדולים שרוצים לספר את הסיפור הזה, ואחד מהם רכש את הזכויות לסיפור של הילדים ובני המשפחה שלהם, אז לא יכולנו לראיין את הילדים לסרט באופן חוקי, רק לפגוש אותם. כיוצרת תיעודית זה היה לי קשה, אבל עבור המשפחות האלה מדובר בהרבה כסף וכיבדנו את זה. בסוף אני מאוד גאה בסרט הזה ואני חושבת שכן מרגישים בו את הנוכחות של הילדים, כי יש שם הרבה צילומים שלהם שלא נראו מעולם".
צ'ין מזכיר כי כותרת הסרט היא החילוץ - ולא במקרה. "עניין אותנו איך הם עשו את זה. אנחנו תמיד מחפשים את הסיפורים המעניינים והצוללנים האקסטרימים האלה כבשו אותנו. בסופו של דבר, יש פה הרבה סיפורים לספר וכקולנוען אתה צריך לבחור אחד".
איך הילדים היום?
וסרהלי: "פגשתי אותם רק פעם אחת. הילדים האלה הגיעו מרקע מאוד עני והם קיבלו תשומת לב מטורפת אחרי הסיפור הזה".
הסרט הקודם שלכם זכה באוסקר, איך זה שינה לכם את החיים?
וסרהלי: "קשה להסביר את זה במילים. אנחנו פשוט ממש שמחים שזה קרה. בכל פעם שאנחנו עושים סרט אנחנו בעיקר מודאגים מהמשתתפים שלנו ואם הם יאהבו את הסרט ואת התוצאה. כך שזה נהדר שזכינו באוסקר, זה קסם, אתה לא באמת יכול לדמיין את זה".