נפתח בשאלה: מתי בפעם האחרונה להקה בסדר הגודל של אימג'ן דראגונס - מהמצליחות ביותר בעולם כיום - הופיעה בישראל כשהיא נמצאת בשיאה המקצועי והיצירתי? גם בניסיון מאומץ, קשה לשלוף מהראש שם של הרכב כזה או אחר שבאמת עשה זאת (אבל טקבקו את כל אלה שבטח שכחתי).
האמת היא שזה לא ממש משנה, כי חברי אימג'ן דראגונס, ובראשם הסולן שופע הכריזמה והקסם דן ריינולדס, נתנו תצוגת תכלית ברמה הגבוהה ביותר והצדיקו את מעמדם כאמני איי-ליסט. זה קצת כמו כשמועדוני פאר אירופיים מגיעים לשחק מול קבוצה ישראלית ואז מבינים למה הם נמצאים בטופ, ואנחנו, ובכן, לא. הכול היה מתוקתק לפרטי פרטים - וזה מתחיל, איך לא, בשעה. בדיוק ב-21:00, בלי עיכובים וללא המתנה מיותרת, האורות הוחשכו והארבעה עלו לבמה עם אנרגיות אדירות, קונפטי שמילא את המעריצים בשורות הראשונות ושורת להיטים שנורו בקצב מסחרר.
אימג׳ן דראגונס מבצעים את Thunder בפארק הירקון
(צילום: מאור לייזר)
הקול המזוהה של ריינולדס אולי מעט נבלע בתוך התיפוף של דניאל פלצמן בשיר הראשון, My Life - יכול להיות שבשל ענייני באלאנס, אך גם טעויות או פספוסים, קטנים יותר או פחות, לא יכולים להוציא חבורה כה משופשפת ומגובשת (הארבעה מופיעים יחד מ-2011) מהזון שלהם. והם הוכיחו זאת דקות לאחר מכן עם Believer העוצמתי, שהיה רק המנה הראשונה בארוחה רבת המנות שעליה ניצח השף דן.
הרצון של אמנים מסוימים להתחבב על הקהל שלהם לעיתים מרגיש קצת מאולץ ואפילו פלקטי; "אולי כמה מילים בשפה שהם מכירים, ואז איזה I Love You לקינוח יספיקו כדי לקנות אותם לשעתיים הקרובות". החיבור של ריינולדס לקהל הוא שונה. הוא מחכה לפידבק, הוא רוצה את הפידבק, הוא צמא לאהבה, לחיבוקים (באופן מילולי) ולכל מה שהמעריצים מעניקים לו (אפילו צמיד שאותו ענד בשמחה). רואים שהקשר הזה ממלא אותו, הוא זקוק לו, ממנו הוא שואב את הכוחות והאנרגיות האינסופיות שלו על הבמה. וזה הדדי - מקהלה של עשרות אלפי אנשים שיודעים לדקלם כל מילה ומילה, ומוציאים מריינולדס רגשות שכלל לא נראים מבוימים או מזויפים.
ריינולדס יצר את המפלצת הזו שנקראת אימג'ן דראגונס בצלמו ובדמותו ובעיקר בנפשו. השירים הם הדרך שלו להתמודד עם דיכאון עמוק שבו היה בחלקים מחייו, והיה יפה ומרגש לראות את ההתייחסות שלו, מספר פעמים, לנושאים הללו, והעובדה שהדגיש לא אחת שזו לא בושה לפנות לסיוע ולדבר על הבעיות. ואלו כנראה היו ה"בעיות" היחידות שניתן לדבר עליהן בקשר למופע.
אימג׳ן דראגונס מבצעים את Believer בפארק הירקון
אז נכון, אין אחד בקהל שלא ידע מה הוא הולך לקבל בהופעה הזו, אבל סטייק אפשר לאכול בשיפודיה השכונתית וגם במסעדה בעלת שלושה כוכבי מישלן - האם זה אותו סטייק? והאם אימג'ן דראגונס היא עוד להקת פופ-רוק בפס יצור ארוך, או שדווקא הופעות כמו זו בפארק הוכיחו את הייחוד שלה?
מהו, אתם שואלים? התשובה היא - אתם, הקהל. היה מדהים לראות, באמת מדהים, מקבץ מגוון מאוד של אנשים שנכחו בהופעה. בני נוער, חבורות של בני 30 ו-40, זוגות צעירים וגם פחות ואפילו משפחות שלמות - הורים וילדים, וכולם יודעים את המילים וקופצים בכל שיר ושיר. הם מתרגשים ב-Wrecked, חוגגים ב-Sharks ועפים באוויר ב-Bones. לכל אחד ואחת היה את השיר שלו, את הפזמון שלו, את הרגע, את הביט. ואת זה קשה מאוד להשיג, כל להקה וכל הרכב יגידו. וזהו הישג שהארבעה - דן, בן, וויין ודניאל - צריכים להתגאות בו.
