בתחילת הסגר הראשון של עידן הקורונה, הצופים שהתמכרו לנטפליקס נסחפו במיוחד עם סרט האקשן "טיילר ריק: חילוץ", בכיכובו של כריס המסוורת', המבוסס על רומן גרפי. לא מפתיע שהיצירה עתירת היריות, המכות ומרדפי המכוניות עדיין ניצבת בראש טבלת הצפיות של ענקית הסטרימינג עם 99 מיליון צפיות בחודש הראשון להקרנתה.
הנתון הזה הצליח להדהים גם את השחקנית גולשיפטה פרהאני (38), ילידת איראן, ומי שמגלמת את הדמות הנשית הראשית בסרט - סוחרת נשק שכירת חרב ושותפתו של ריק. האמת שקצת מפתיע לראות את הכוכבת המוערכת, המזוהה בעיקר עם סרטי איכות ופסטיבלים כמו "פטרסון", מופיעה בסרט מהז'אנר של "טיילר ריק: חילוץ". "באופן מוזר, אקדחים, רובים קשתות וחיצים הם כמו עוד כלי בשבילי", מספרת פרהאני בריאיון, "ואני בהחלט יכולה להתמודד איתם ומרגישה איתם בנוח. מרגיש לי שהם חלק ממני. אולי זה משהו שקיים בנשמה שלי".
פרהאני גם נהנתה מההפקה חובקת העולם של "טיילר ריק: חילוץ" – מאוסטרליה ותאילנד ("היה חום אימים") ועד בנגלדש והודו. "זה כיף לשחק בסרט אקשן שנעשה בתקציב גדול ויש בו המון רציחות אבל גם צחוקים". בכלל, יש לה מילים טובות להגיד על נטפליקס. "נטפליקס כל כך קוסמופוליטית – האנשים בהפקה הגיעו מכל מיני מקומות בעולם. מעולם לא הרגשתי כך בסרטים אמריקניים. זה היה כמו משפחה עולמית. הם גם היו צעירים ופתוחים ואהבתי את זה".
אולם מתברר שפרהאני היא שחקנית הרבה יותר מגוונת מכפי שנדמה, ומלבד יכולות אקשן, יש לה גם צד קומי, שבא ליד ביטוי בדרמה הקומית "בלוז ערבי" המוקרנת בימים אלה בישראל. "יש בי הרבה הומור שעוזר לי להתגבר על קשיים ואסונות, אבל כולם תמיד בחרו בי להשתתף בסרטים דרמטיים".
ב"בלוז ערבי", שביימה היוצרת התוניסאית-צרפתייה מאנל לבידי, פרהאני מגלמת את סלמה, פסיכולוגית שחייה בפריז וחוזרת במפתיע לעיר הולדתה תוניס. שם היא מחליטה לפתוח קליניקה והיא חושבת שהיא יכולה להביא לשינוי אמיתי. אולם הרשויות מקשות עליה לפתוח את העסק ותושבי העיר לא מבינים למה הם צריכים לחלוק פרטים אישיים על חייהם עם אישה זרה. "סלמה חוזרת לתוניס שאותה עזבה בגיל 10, על מנת לעזור לאחרים - אבל כמובן, בסופו של דבר היא בעיקר עוזרת לעצמה למצוא את הזהות האישית שלה", מאבחנת פרהאני. "כשקראתי את התסריט הרגשתי שהוא מתמודד עם סוגיות כל כך כבדות בצורה מאוד הומוריסטית, ואי אפשר שלא להתלהב מזה".
איך מערכת היחסים שלך עם עולם הפסיכולוגיה?
"נפגשתי עם פסיכולוג לתקופה מסוימת, ואני חושבת שמטפל אינטליגנטי באמת יכול לעזור לך, אבל אני לא חושבת שטיפול יתקן לך משהו בחיים - כי אתה חייב לעבוד על זה בעצמך. ובאופן כללי, במדינות עניות כמו תוניס, קובה, הודו - אין לך את תרבות ההליכה לפסיכולוג שיש בצרפת. ככל שהמדינה עשירה יותר כך האנשים שבה סובלים יותר, וככל שהמדינה ענייה יותר איכשהו האנשים שם מאושרים יותר. הם מצליחים להיות מאושרים ולשרוד".
פרהאני נולדה בטהרן, לאב במאי ושחקן. בגיל חמש היא החלה ללמוד מוזיקה ונגינה על פסנתר. בגיל 14 לוהקה לתפקיד ראשי בסרט "עץ האגס", שזיכה אותה בפרס בפסטיבל מקומי. זאת הייתה ראשיתה של קריירה קולנועית רציפה, וגם במערב לא יכלו להתעלם מכישרונה וב-2008 היא נעתרה להצעה להופיע ב"גוף השקרים" של רידלי סקוט עם לאונרדו דיקפריו. "באיראן הזהירו אותי וטענו שהאף.בי.איי ינצל אותי ויפעיל עליי מניפולציות", מגלה פרהאני.
הופעתה ב"גוף השקרים" פתחה לה דלתות מצד אחד, אבל גם סיבכה אותה עם משטר האייתוללות. בעקבות הופעתה בסרט היא הואשמה בשיתוף פעולה עם "פרופגנדה אמריקנית" ובחוסר צניעות מאחר שהצטלמה ללא חיג'אב ואף התערטלה בסרטים אחרים ונאסר עליה לחזור למולדתה. "כשעזבתי ידעתי שלא אוכל לחזור", היא מגלה.
13 שנה אחרי, את כבר יכולה לחזור לשם – לעבוד או לפגוש את משפחתך?
"לא. כלומר, כולם יכולים לחזור, אבל אתה לא יודע מה יקרה לך שם אם תחזור... ".
בעשור האחרון פרהאני היא אזרחית העולם, ונעה בין פריז, אוסטרליה (בעלה הראשון היה צלם אוסטרלי), פורטוגל ואיביזה, ומדי פעם היא קופצת להוליווד בגלל דרישות המקצוע. באוקטובר הקרוב תעלה באפל טי.וי פלוס סדרת המדע בדיוני "פלישה" על חוצנים שהגיעו לכדור הארץ, ובה פרהאני מככבת. את הסדרה יצר בין היתר סיימון קיינברג, האחראי לסדרת סרטי "אקס-מן". "בעבר התנגדתי להצעות להופיע בסדרות טלוויזיה, מה גם שמעולם לא ראיתי סדרת טלוויזיה".
מה? איך זה יכול להיות?
"אני לא יודעת, אני בנאדם קצת מנותק ומסורתי ובמקום לצפות בסדרות מדוברות הייתי הולכת לבית קולנוע בפריז לראות סרט של מרלן דיטריך. אני זוכרת ששמעתי אנשים מדברים על 'משחקי הכס' ואף פעם לא הבנתי על מה הם מדברים".
אז למה הסכמת לעשות את "פלישה"?
"קראתי את התסריט ועפתי עליו. הוא היה מדהים. הייתי המומה מכמה שהוא כתוב טוב. ואין מה לעשות, הזמנים השתנו וזה מרגש להופיע לראשונה בסדרת טלוויזיה".
להוליווד היא אינה מתכוונת לחזור, ולמעשה היא חשה דחייה מעיר הכוכבים. "כשעזבתי את איראן נסעתי בין היתר לאמריקה והבנתי שאני לא יכולה לגור שם, בגלל שזה פשוט לא אני", היא מתוודה. "אז חזרתי לצרפת שהרגישה לי נכונה יותר. הרגשתי שחונקים אותי בלוס אנג'לס עם כל שלטי החוצות, הצרכנות, החיים המאושרים האלה תחת השמש היוקדת. כמו שג'ים ג'ארמוש אומר: לוס אנג'לס היא עיר של זומבים, אפשר לגור בה במשך 30 שנה ובדיעבד עדיין לשאול את עצמך: 'מה עשיתי כל הזמן הזה? האם השגתי משהו? האם עשית משהו טוב או שהסתפקתי בחיים המאושרים שמציעה העיר?".
פרהאני אף טוענת ש"החלום האמריקני היה מבחינתי חונק", וכאן היא אף מדמה צליל הקאה. "שנאתי את זה. אני מתה על אירופה. אירופה היא ברכה - היופי, התרבות, המגוון של האוכל ושל האנשים".
איפה את מרגישה בבית?
"בבטן, כשאני מתכנסת פנימה. אף מקום בעולם לא הופך לבית שלך, וזו אשליה לומר שהנה, אני מרגיש כאן קצת בבית. לא. אני לא מרגישה בבית בשום מקום מלבד בחברת עצמי, בגוף שלי. אני יכולה לשבת איתך ולהרגיש בבית, יכולה להיות על השטיח האדום ולהרגיש בבית – בגלל שהבית שלי נעלם. אני כמו עץ שנתלש ממקומו ואי אפשר לשתול בחזרה. ואז אתה הופך לסחלב, ששורשיו גדלים באוויר. אתה כבר לא זקוק לקרקע".
האם התלישות הזאת משמשת אותך כשחקנית?
"נראה לי שכן. אני נהנית מזה - מהכאב הקבוע הזה, שהופך לכוח המניע שלי. הוא נמצא בתוכי כשאני מתעוררת וכשאני הולכת לישון. אני משתמשת בדומייה הזו שיש בי כדי לשבת לאורך זמן ולא לזוז. אם אני בבית אני יכולה לשבת ולא להיפגש עם אף אחד במשך שלושה שבועות ולהיות מאושרת".
לפני ארבע שנים, הופיעה פרהאני בסרט ישראלי, שצולם באירופה – "מסתור", דרמת מתח שביים ערן ריקליס. העלילה הסתמכה על "החוליה", ספרה של שולמית הראבן ועסקה בסוכנת מוסד (נטע ריסקין), שלקחה פסק זמן בעקבות טרגדיה אישית ומתבקשת לחזור לשירות ולצאת למשימה בגרמניה. הסוכנת צריכה לשמור בדירת מסתור בהמבורג על משתפת פעולה לבנונית (פרהאני), שנשלפה ממולדתה על ידי המוסד, מאחר שנחשפה על ידי אנשי החיזבאללה. "אני מתה על ערן", מכריזה פרהאני, "הוא כל כך מצחיק. אשמח לעבוד איתו שוב. אני מתה גם על נטע. תמסור להם את אהבתי, הם ממש משפחה בשבילי".
מה הייתה התגובה באיראן בכלל ובקרב המשפחה שלך בפרט, אחרי ששיחקת בסרט ישראלי, ועוד על המוסד?
"מבחינת משפחתי סרטים הם סיפורים, בין שהם על המוסד ובין שעל ה-CIA או על הק.ג.ב. מבחינתם מה שחשוב זה המסר של הסרט והאנושיות שבו. ככל שהעולם מתפתח כך אני חושבת שכולנו מבינים יותר ויותר שהלאומיות, הזהות והגבולות בינינו מדומיינים. ישראלי, איראני, וואטאבר. אנחנו כל כך דומים תרבותית, זה מגוחך שאנחנו בונים בינינו חומות וחזיתות, כך אנחנו נפרדים זה מזה, וזה גם מה שהשלטונות רוצים - שנהיה רחוקים.
"ככל שאני מתבגרת אני מבינה שיש פחות ופחות הבדלים בעולם. האנשים בשני צידי הגבול כולם בני אדם. פשוט בני אדם. כולנו יחד. אבל השלטונות מתים להפריד בינינו. כל עוד יש אויבים אפשר למכור נשק ולהרוויח כסף, ולכן הם משמרים את המצב ככה".
