במחצית הראשונה של שנות ה-90, חוץ מלהפוך לערוץ הבית של המתבגרים, MTV הצליח להחזיר לחיים כמה קריירות מדשדשות של אגדות רוק מהסבנטיז שדי הלכו לאיבוד כשהעשור ההוא הסתיים. ב-1992 אריק קלפטון זכה לרנסנס בעקבות מופע האנפלאגד המאוד מצליח שערך במסגרת הסדרה האקוסטית של הרשת. שנתיים לאחר מכן הגיע תורם של האיגלס (אחת ולתמיד: העיטים, ולא "הנשרים" כפי שהתעקשו לקרוא להם כאן במשך שנים), שערכו בתחנה מופע קאמבק. גם המופע שלהם תועד באלבום ובשלל הפורמטים האודיו-ויזואלים שהיו אז בשוק: מקלטת וידאו דרך לייזר דיסק, ובהמשך גם בדי.וי.די. הסיכוי של אדם שנכנס לחנות סטריאו באמצע הניינטיז לשמוע ברקע את אלבום ההופעה שלהם, Hell Freezes Over, היה בערך אחד לשלוש. בשאר המקרים בעל הבית כנראה ניגן את הדיסק הראשון של אניגמה או את הסט האקוסטי של קלפטון.
הופעת האיחוד ההיא של האיגלס עשתה ללהקה שירות אדיר – היא ריגשה את המעריצים הוותיקים והוסיפה ללהקה לא מעט חדשים. היא כל כך הצליחה, שמה שנולד כערב חד פעמי הפך במהרה לסיבוב הופעות שרץ קרוב לשנתיים. מי שיאזין לה כעת בספוטיפיי בוודאי ימצא בגרסה האקוסטית של Hotel California שהתארכה בעוד 40 שניות לעומת המקורית והחשמלית (והארוכה לכשעצמה), כמה רגעים של אושר שהוסיפו טעם וצבע חדשים לאחד מהלהיטים הגדולים – וגם השחוקים – בתולדות הרוק, זה שחוגג עכשיו יום הולדת 45.
אבל האיגלס היו הרבה יותר מהלהיט הזה. חמש שנים לפני שהם כבשו את העולם עם השיר על המלון שבו ניתן לעשות צ'ק אאוט בכל רגע שרוצים, אבל אי אפשר באמת לעזוב - הם היו חבורת מוזיקאים חסרי תעסוקה שהסתובבו בלוס אנג'לס. הזמרת לינדה רונסטאדט בדיוק נפרדה אז מהלהקה שליוותה אותה שבה היו חברים המתופף דון הנלי והגיטריסט גלן פריי. אל שני אלו הצטרפו הבסיסט רנדי מייזנר וברני לידון שניגן בשלל כלי מיתר (בנג'ו, פדל סטיל ומנדולינה). דייויד גפן, הבעלים של חברת התקליטים אסיילום רקורדס, שקלט את הנסיקה המתקרבת של הקאנטרי-רוק למול דעיכת הפסיכדליה עם מות הסיקסטיז - היה הראשון לזהות את הפוטנציאל סביב הרביעייה, והחליט להמר עליהם. זה עמד להשתלם לו די מהר, אבל אפילו איש עסקים ממולח כמוהו לא שיער עד כמה.
למרות שגפן והלהקה החדשה שהחתים כיוונו לשוק האמריקני, אלבום הבכורה של ההרכב שנשא את שמם ויצא ב-1972, הוקלט דווקא בלונדון, והניב שני להיטים Witchy Woman ו-Take It Easy שצברו זמן אוויר יפה ברדיו. את האחרון כתב להם ג'קסון בראון, כוכב עולה בסצנת הקאנטרי-רוק של עיר המלאכים באותם ימים, ומוזיקאי שממשיך להוציא אלבומים יפים, פחות או יותר באותה הרוח, גם חמישים שנה אחרי.
דרכי הקאנטרי
שנה לאחר מכן האיגלס המריאו שוב ללונדון כדי להקליט את אלבומם הבא, שבו ביקשו להעמיק עוד קצת את הקשר שלהם עם תרבות האמריקנה שפרחה באותם ימים. לא רק הרכבי רוק דרומי דוגמת האולמן ברדרס, לינארד סקינרד או הדובי בראדרס, ביקשו לשחזר באולפן את אווירת המערב הפרוע. גם קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג, הבנד ואפילו הגרייטפול דד – אולי הנציגים המובהקים של תרבות הנגד - הצטלמו בראשית העשור ההוא כמו קאובואים על עטיפות האלבומים שהוציאו. לא בטוח עד כמה המהלך השיווקי הזה הצליח לקרב בין ההיפים לאוהדי הקאנטרי שזוהו אז (וגם היום) עם האגף היותר שמרני במפה הפוליטית באמריקה, אך השפעות המערבונים לא נותרו רק על עטיפות האלבומים, אלא שקעו היטב אל תוך חריצי התקליטים.
4 צפייה בגלריה
קאובואים מודרניים. האיגלס, 1976
(צילום: Trevor James Robert Dallen/Fairfax Media via GettyImagesIL)
האיגלס, שניסו לפנות אל שני הקהלים, הציעו את החיבור המושלם בין הז'אנרים באלבום השני שלהם Desperado שהוקדש לימי המערב הפרוע. פרט ללקשור את הסוסים שלהם לדלתות האולפן (ובלונדון זה היה קשה אפילו יותר מאשר בלוס אנג'לס), הם נראו כמו קאובואים משנות ה-70 של המאה ה-19. במאי המערבונים סם פקינפה, ששמע את האלבום, התלהב ממנו ורצה להפוך אותו לסרט. בסוף הוא יצר מערבון מיתולוגי עם מוזיקאי אחר באותה שנה – "פט גארט ובילי הנער" עם בוב דילן, שכתב עבורו את Knockin’ On Heaven’s Door.
אבל גם בלי סרט המכונה של האיגלס לא עצרה. באלבום הבא, On The Border, הם המירו את שירי הרכיבה במוזיקת הנסיעה המושלמת. החבר החדש בהרכב – הגיטריסט דון פלדר - סייע להם לנגן את פסקול הדרכים האידיאלי, ומי שנהג אז במכונית אמריקנית גדולה עם מנוע מוגזם (למרות משבר הדלק) וחלונות פתוחים בכביש אינסופי - התמוגג מהדואטים בין הגיטרה שלו לזו של פריי, ומההרמוניות הקוליות היפות שהציגו החברים לאורך עשרת שירי האלבום, מ-Already Gone הפותח, עבור ב-James Dean ובקאבר היפהפה ל-Ol' 55 של טום וייטס ועד ל-Best of My Love שחתם את האלבום הכי מצליח של הלהקה עד אז.
קצת כמו המנייה של טסלה בשנים האחרונות, לאורך המחצית הראשונה של הסבנטיז האיגלס שברו שיא אחרי שיא. ב-1975 הגיע עוד אחד, עם האלבום One of These Nights שהיה הכותר הראשון מטעמם שהצליח להתברג בצמרת מצעד המכירות בארצות הברית עם 4 מיליון עותקים. אבל אז, המנהלים של הרכב הרוק הכי מצליח באמריקה החליטו לבדוק כמה הם שווים באירופה, ושלחו אותם לסיבוב הופעות ראשון ביבשת הישנה.
עד לאמצע העשור האיגלס נדמו קצת לשחקן כדורסל שתופס עמדה על קו השלוש וכל זריקה שלו מסתיימת בסל חלק. למרות המכירות היפות, חברי הלהקה לא היו רק נערי הפוסטר של הרוק האמריקני: הם כתבו שירי פופ מושלמים שמיזגו בין קאנטרי, פולק לרוק. כל חברי ההרכב שרו (במיוחד המתופף דון הנלי), ושלושת הגיטריסטים שלה ניגנו נהדר (במהלך 1975 הצטרף ללהקה ג'ו וולש, עוד אגדת גיטרה, במקום ברני לידון).
ואז הגיעה שנת 1976, והמספרים שהיו בהחלט נאים עד אז, הפכו למפלצתיים. את השחקן ההוא שקולע שלשות בקצב הם החליפו באחד שמכריע משחקים בזריקה מסוף המגרש, ועוד פעמיים. הראשונה הייתה באמצע פברואר, עם האוסף שאיגד את הלהיטים שהוציאו בין השנים 1975-1971, שנמכר ביותר מ-38 מיליון עותקים, והפך לאלבום הכי נמכר בארצות הברית עד היום. האוסף ההוא נולד די במקרה, לאחר שמנהלי הלייבל שלהם לחצו עליהם להוציא אלבום חדש והם ביקשו קצת חופש ובעיקר עוד קצת זמן כדי לכתוב אחד. בזמן שאוסף הלהיטים שלהם נחטף מהחנויות, הנלי, פריי, וולש וחבריהם - שלא ממש אהבו את הלחץ הזה מצד חברת התקליטים, התפנו לכתוב את האלבום הגדול באמת שלהם.
כלוב הזהב של הרוקנ'רול
כמעט שנה וחצי – שבמהלכה הם רבו לא אחת, ולא רק במובן המילולי - לקח להם כדי להשלים אותו, נצח במושגי הימים ההם. אבל ב-8 בדצמבר האיגלס היממו את אמריקה בפעם השנייה באותה שנה כשהופיע האלבום Hotel California - שהעיף 26 מיליון עותקים בארצות הברית, ועוד עשרה מיליון עותקים ברחבי העולם. ובמילים אחרות: אם נכנסתם לפני 45 שנה לבית ממוצע באמריקה כנראה שהיה בו לפחות אלבום אחד של הנלי, פריי וחבריהם. אלבומים של האיגלס היו יותר שכיחים אז באמריקה מעותקים של הברית החדשה במגירה שליד המיטה במוטל דרכים.
ב-1976, למרות שהאיגלס שלטו באמריקה (לצד הגלגול החדש והאולטרה מצליח של פליטווד מק), הם היו להקה שגם בארץ הכירו היטב. Hotel California, שיצא כסינגל בפברואר 1977, וזיכה אותם בהמשך בגראמי, הוכתר לשיר השנה במצעד הבינלאומי של רשת ג', ולאיש משולחי הגלויות לא הפריע שהוא נמשך שש דקות וחצי. למעשה, האורך שלו – כמו גם הניסיונות להבין מה בדיוק מתרחש במלון ההוא ולמה אי אפשר לצאת ממנו, ובטח שסולו הגיטרה הנהדר והכפול החותם אותו – רק הפכו אותו לאגדי יותר.
הנלי, אחד מכותבי השיר והסולן ששר בו, אמר פעם שזו הייתה התגובה שלהם לכלוב הזהב שבו חיו להקות הרוק בלוס אנג'לס באמצע הסבנטיז. וגם מין מחווה לסטילי דן, שהייתה תו התקן בכל הנוגע למיומנות הקלטה ולכתיבה צינית, ואף הוזכרה בשיר. הלהקה של דונלד פייגן ו-וולטר בייקר הייתה ההשראה ללהיט נוסף מאותו אלבום - New Kid in Town. חמש שנים אחרי שהסתובבו חסרי מעש בעיר, האיגלס היו עכשיו אורחי הכבוד במלון בבוורלי הילס שהונצח על עטיפת האלבום, למרות שהשיר לא נכתב עליו. הם חיו כמו בשיר Life in the Fast Lane, עוד להיט גדול מהאלבום המיתולוגי הזה. את שישיית פחיות הבירה בטמפרטורת החדר והג'וינטים שגוללו בחופזה בתחילת הדרך (המונח "קוליטס" המוזכר בשיר הנושא הוא אחד מהכינויים בספרדית לצמח הקנאביס), החליפו עכשיו ערמות האבקה הלבנות שבהן הם נתקלו במהלך הקלטות השירים באולפנים במיאמי ובלוס אנג'לס, שגרמו לסאונד שלהם להיות נקי, מלוטש וגדול מהחיים, ובעיקר נגיש לכולם - בדיוק כמו Rumours של פליטווד מק שייצא כמה חודשים לאחר מכן.
באותם ימים האיגלס היו התגשמות החלום האמריקני – בטח באגפיו המוזיקליים. שנה וקצת לאחר שיצאה סוף סוף מווייטנאם, אמריקה התפנתה לחגוג את יום הולדתה ה-200, והנלי אמר שהלהקה, שבהחלט התעסקה במיתולוגיה של המדינה שלהם, רצתה להעניק לה ולעצמם מתנה שגם תעורר מחשבה לגבי העתיד, ולא רק לספק עוד פנטזיה רומנטית על קאובואים עירוניים שמתגעגעים לעבר מדומיין שלא ישוב. האלבום ההוא שיצא בדיוק באמצע שבין הפרידה מרוח וודסטוק הנאיבית להסתערות הגרידית על וול סטריט, היו שיקוף מדויק של המדינה שבה נוצר. וככזה אין בו רגע אחד חלש. הנלי זורח גם ב-The Last Resort וב-Victim of Love, ו-Try and Love Again לקראת סוף הצד השני של התקליט הוא אקורד הסיום היפיפה שתרם רנדי מייזנר ללהקה.
לא בטוח שעשרות המיליונים שרצו לרכוש את האלבום קלטו את המסר שהתחבא בין השורות. בעיני חלק ממבקרי הלהקה - אז ומאז – האיגלס ייצגו בדיוק את הדבר שהם הזהירו ממנו: להקה עשירה, מנופחת ובעיקר מנותקת שחיה במהירות בנתיב משלה, שלא באמת חופף לזה של מעריציה. חלק מהביקורות הארסיות על המהות האיגלסית הגיעו בהמשך, כמו למשל בסרט "ביג ליבובסקי" של האחים כהן שבו הגיבור, ה-dude, הוא מין היפי שמסרב להתעורר מחלום הסיקסטיז. ג'ף ברידג'ס, בתפקיד חייו בסרט האדיר ההוא, מבקש באחת מהסצנות מנהג המונית להחליף תחנה בזמן שעוד שיר של הנלי וחבריו מתנגן ברקע. זו לא הייתה העקיצה היחידה ללהקה בסרט. בפסקול הנהדר שלו הופיעה גרסת הפלמנקו של הג'יפסי קינגס להמנון הגיטרות הנצחי - Hotel California.
האיגלס אחרי Hotel California הזכירו בית בתום מסיבה פרועה – כשבעליו נשאר עם הבלגן והלכלוך לאחר שאחרון האורחים עזב, או כאדם שמתעורר עם הנגאובר לאחר לילה של הוללות שהוא לא זוכר כיצד הוא התחיל. The Long Run, האלבום הבא של האיגלס שהגיע שלוש שנים לאחר מכן, היה רק הד חיוור למסע המוזיקלי שהם עברו עד אז. סיבוב ההופעות שאליו יצאה הלהקה רגע לפני שהאייטיז הגיעו, אומנם הצליח, אבל חברי ההרכב התחילו להפנים שהחלום האמריקני שלהם נגמר, וב-1982 החליטו לפרק את החבילה.
כמה מחברי הלהקה יצאו לקריירות סולו לא רעות, אבל ההופעה ההיא ב-MTV אותתה להם שנותר ביקוש למטילי הזהב שהם הציעו לאורך הסבנטיז. ב-2007, כמעט 30 שנה אחרי שיאם, הם איחדו כוחות מחדש וחזרו עם האלבום הכפול, הנהדר והמפוכח Long Road Out of Eden. אפילו מותו של פריי ב-2016 לא עצר אותם מלשוב לדרכים שנה לאחר מכן, ולרגש את המעריצים הוותיקים שממשיכים לפזם את המיתולוגיה המוזהבת של הלהקה האייקונית גם היום. כי בניגוד למלון ההוא, מהאלבום הגדול של האיגלס אין באמת סיבה לבצע צ'ק אאוט, גם 45 אחרי שיצא.
