מדיה טריינינג הוא מושג מתחום תעשיית הבידור. הוא נועד להכין אנשים להתמודדות יעילה עם התקשורת ולראיונות עתידיים. לקראת מסע יחסי הציבור של סדרה חדשה שמתעתדת לעלות באמזון פריים, "קרוס", עברו השחקנים אימון על מנת לוודא שהם לא ימעדו לתשובות בעייתיות מול העיתונאים והכתבים. מי שעברה גם כן את התדרוך הזה היא אלונה טל, השחקנית הישראלית שמגלמת בסדרה את קיילה, סוכנת FBI שמנסה לגייס את אלכס קרוס (הדמות הראשית), לארגון שבו היא עובדת. מדי פעם היא גם חוברת אליו למסעות החיפוש שלו אחרי רוצח אכזרי ומתוחכם.
Cross - טריילר
(באדיבות אמזון פריים)
יותר משני עשורים עברו מאז שטל עברה להתגורר בארצות הברית, עוד לפני שמלאו לה 20. "הפיג'מות", הסדרה שבמרכזה להקת הרוק הכושלת אך הפופולרית להפליא בקרב ילדי ישראל, סיימה את העונה השלישית שלה כשטל החליטה שזה עכשיו או לעולם לא וטסה לעשות את זה באמריקה. ב-20 השנים שהיא שם היא הספיקה לשחק בשלל סדרות, בהן "ורוניקה מארס", "אריות הים" ו"על טבעי" (ובמקביל גם בהפקה הישראלית "ילדי ראש הממשלה"), ושיבצה בלו"ז הזה גם חתונה עם בחור ממוצא מקסיקני שאיתו הביאה שתי בנות לעולם. אבל בעיני הפקת הסדרה היא עדיין "הישראלית". לא שיש בזה משהו רע.
9 צפייה בגלריה
"כדי לשנות את הדעה של מישהו צריך קודם כל למצוא את השיח המשותף". אלונה טל
(צילום: Vivien Killilea/Getty Images)
"הם עוברים איתך על שאלות היפותטיות ומסכמים מה הם מעדיפים שתעני, כדי להימנע מסקנדלים", מסבירה טל בריאיון ל-ynet מלוס אנג'לס. "אחת הנקודות שעלו אצלי כבעייתיות הייתה הנקודה הישראלית. הם ביקשו שאני לא אדבר על זה אלא אתמקד בסדרה. זה יהיה לי מאוד קשה, אבל אני חושבת על מה שגל גדות אמרה, ואני מכבדת את האישה הזאת מאוד. היא אמרה, 'אם משהו שאני אגיד יעצור או ישנה את המצב הפוליטי או המלחמה בארץ, הייתי עושה את זה מזמן. כולם יודעים מה העמדה שלי אבל שום דבר שאני אגיד במסגרת קידום של סרט לא ישנה. אז אני מעדיפה להתרכז במשהו אחר'".
מה התבקשת לענות בתשובה לשאלות על ישראל?
"שבאתי לקדם את הסדרה ושנתרכז בזה. הרי זה מרדף אחרי פרובוקציה אז אני לא אתן להם את ההזדמנות. דיברתי עכשיו עם שחקנית ישראלית, שבעיניי עומדת להצליח מאוד, אני לא אזכיר את שמה אבל היא משחקת בסרט שעומד לצאת ולהיות מאוד גדול. היא כתבה לי באינסטגרם ושאלה איך אני מתמודדת בתור שחקנית ישראלית. עניתי לה שלכל דבר יש זמן ומקום, ושאני ממליצה לה לא לנסות לעשות את זה בפורום גדול. את באה לקדם סרט, בואי תקדמי אותו, את לא חייבת עכשיו לענות. את יכולה לקחת את הרגע הזה כדי לשמוח ולא לדבר על המצב הפוליטי והמלחמה. ירצו לקחת את זה לשם אבל את לא חייבת.
"כדי לשנות את הדעה של מישהו צריך קודם כל למצוא את השיח המשותף. אם את מרגישה שמתפתחת מערכת יחסים אישית עם השחקנים אחד על אחד, אז את יכולה לפנות אליהם ולדבר. לבוא עם אצבע מאשימה פשוט לא יעשה כלום. אנשים יתגוננו ויתקבעו ועוד יותר ישתרשו במחשבות המוטעות שלהם, הם לא יהיו פתוחים לשמוע. אבל אם מאוד כואב לך ואת רוצה להביע עמדה או דעה, את צריכה להביע אותה מהמקום של 'אני מרגישה, אני חווה, זה מה שזה עשה לי ולמשפחה שלי'. אי-אפשר להתווכח עם החוויה האישית שלך וזאת הדרך להגיע לאנשים".
"רוב מי שמרגיש צורך להיות אנטי למי שיש לו סממנים ישראלים, הוא חסר ידע"
טל, מצידה, מקפידה לתחזק את הישראליות שהרוויחה ביושר, בין היתר באמצעות פוסטים שהעלתה במהלך השנה, ובהם הביעה תמיכה בישראל וכאבה את האובדן. ב-7 באוקטובר האחרון היא העלתה לאינסטגרם פוסט ובו כתבה "היום לפני שנה התעוררתי למציאות חדשה עבורי ועבור רבים אחרים. לגל של שנאה. גל של יגון. גל של אנשים שמריעים לכאב של העם שלי. אני מתאבלת על אובדן יקיריהם, אובדן התקווה לשלום, ועל הכאב של אלה שעדיין מוחזקים על ידי מפלצות".
9 צפייה בגלריה
"אני מסתובבת עם טבעת מגן דוד ומדברת עברית בקול במקומות ציבוריים". אלונה טל
(צילום: Eugene Gologursky/Getty Images)
באוקטובר בשנה שעברה העלתה פוסט שבו זעמה על "הקריאות הנוראיות להרוג את היהודים ולחסל את המדינה היהודית, שיוצאות מהאנשים הצעירים ובבירור שטופי המוח ברחבי ארצות הברית. זה כל כך פאקינג מפחיד אותי. ומעל הכול השתיקה של רבים מה'חברים' שלי. עכשיו אני יודעת איך סבתא שלי הרגישה כשאמרה שהאנשים שהיא חשבה שהם חברים שלה שתקו, כשהנאצים התחילו לבוא לקחת אותם. אם אני דרמטית, זה בגלל שזה דרמטי".
כתבת אותם בשביל הפורקן או כי הרגשת נציגה של ישראל במעמד הזה?
"זה בעיקר פורקן, בואי נהיה כנים. היה חשוב לי לדעת אם אני אאבד אנשים בגלל זה - במיוחד כי אני מעלה תכנים שהם כל כך לא פוליטיים, למשל תכנים שהם נטו לגבי חטופים. דברים שהם בסיסיים. וגם היה בי חלק שרצה לריב עם אלה שיוצאים בהצהרות מטומטמות, שישראל מבצעת רצח עם ודברים כאלה, אלה שנופלים בפח. אני יודעת שהם לא אנשים רעים, אבל הם עצלנים, הם לא חוקרים מספיק, וזה מה שהיה חשוב לי להראות להם".
מה הם לא מבינים?
"שכשהם מעלים תכנים כאלה הם מסכנים לא רק את המשפחה שלי שנמצאת בישראל, אלא הם מגדילים את הסיכוי להתקפות אנטישמיות בעולם וזה שם את הילדות שלי בסכנה. אני גם לא מהאנשים שחששו - אני מסתובבת עם טבעת מגן דוד ומדברת עברית בקול במקומות ציבוריים, מה שנקרא 'בואו'. בואו נדבר. אני חושבת שרוב האנשים שמרגישים צורך להיות אנטי למישהו שמדבר עברית או שיש לו סממנים ישראליים הוא בבסיס חסר ידע. וזה גם לא מישהו שמעניין אותי שיהיה בסביבה שלי".
לא להפתעתה אבל לשמחתה של טל, הרוב המוחלט של תגובות הנאצה שקיבלה לא היו מחברים או מאנשים שהכירה. רוב הסיכויים שהם לא היו מאנשים בכלל. "אפשר בקלות לזהות בוטים. כל מה שצריך זה להיכנס לעמוד של מי שכתב את ההודעה. במקום להסתכל על דברים מטומטמים באינטרנט נכנסתי לעמודים של אנשים שכתבו לי כתובות נאצה. ככה גם עשיתי בלוק למיליון אנשים וגם מחקתי סיסטמטית את כל התגובות המגעילות".
אז הצלחת לריב, אבל עם בוטים.
"לא רבתי, אני לא מגיבה להם. אם הגבתי, ואפשר לספור את התגובות שלי על יד אחת, זה היה למישהו שאפשר היה לדעת בוודאות שהוא לא בוט. אי-אפשר להעלות בעמוד שלך תמונות של חתול, בחורה יפהפיה ותמונת נוף, ולצפות שנחשוב שאתה אדם אמיתי. לפחות תהיו יצירתיים, תשקיעו!".
9 צפייה בגלריה
"שיניתי את דעתם של שלושה-ארבעה אנשים שדיברתי איתם באופן אישי", אלונה טל
(צילום: gettyimages)
איבדת אנשים שהיה לך חבל לאבד?
"איבדתי כבוד לאנשים מסוימים, וזה הקושי. יש לי חברים מפורסמים שאומנם לא מביעים דעות נגד ישראל פר סיי, אבל הם היו מאוד שקטים. בעיקר חבר ספציפי אחד, שאני מאוד כועסת עליו והוא מאוד מפורסם, שפניתי אליו בפנייה אישית אחרי 7 באוקטובר בבקשה שיעלה פוסט או סטורי תמיכה. הוא סימס לי שהוא שבור לב ושזה קורע אותו אבל הוא לא רוצה להתערב כי זה קשה לו מדי. עכשיו, מזה זמן לא מבוטל, הוא מעלה כל הזמן דברים על ההרג בצד הפלסטיני. אין בעיה, הוא לא מעלה 'פרי פלסטיין' או כאלה, הוא מעלה מה שחורה לרוב האנשים הממוצעים, הרג של ילדים ונשים ואנשים שנראים חפים מפשע. אני מבינה, אבל איפה היית ב-7 באוקטובר, מר 'אני לא רוצה להיות מעורב'?".
איך את מסבירה את זה?
"אני חושבת שהוא פחדן. שהוא חושש שאם הוא יביע צער על קורבנות ישראלים הוא יקבל שנאה. אלה רק הנחות, השורה התחתונה היא שאני מאוכזבת. אני לא חושבת שאנשים כמוהו מבינים שאפשר להביע צער על הרג של חפים מפשע בכל צד. זה קשה לכל בן-אדם עם דופק לראות קורבנות של מלחמה, אבל להעלות פוסט בלי הדקויות של ההרג והסבל שקיימים בשני הצדדים מייד משייך אותך לצד ההוא, וזה מייד מעלה אנטישמיות. זאת הדאגה שלי. אתה לא יכול להגיד רק את זה כי יש השלכות לשתיקה בצד השני. זה לא הופך אותך לאדם טוב שאתה תומך בהפסקה של הרג אנשים רק מצד אחד".
יוצא לך לנהל דיונים על המצב אחד על אחד עם אנשים שאינם ישראלים?
"ברור, דיונים מאוד עמוקים. כבר שיניתי את דעתם של שלושה-ארבעה אנשים שדיברתי איתם באופן אישי, והם הפסיקו להעלות פוסטים בנוגע למלחמה מאז. עשיתי את זה עם המון סבלנות. קודם כל גרמתי להם להבין שאנחנו חולקים את אותם הערכים, שמה שחורה להם חורה גם לי. אחרי שביססתי את זה שאנחנו רוצים את אותם הדברים, אמרתי, 'בואו תגידו לי מה מפריע לכם. אני אתן לכם את נקודת המבט שלי'.
"הם אומרים את הדברים הקבועים ואחרי זה אני אומרת להם שהם מאוד אינטליגנטים אבל עצלנים. כלומר לא שואלים מספיק שאלות, אלא אוכלים תמונות שמציגים לכם לארוחת בוקר. בעיקר אתם לא שואלים 'ולמה זה?'. העזתים חיים בכלא פתוח, זאת אמירה נפוצה. למה זה? כי ישראל לא נותנת להם להיכנס לשטח. ואני אומרת, 'ישראל היא מדינה שמגינה על הגבול שלה. יש לכם בעיה עם זה שישראל מגינה על הגבולות שלה?' לא. אז בואו נמשיך. ככה אנחנו עוברים על כל ההשגות עד שהם מודים שהם לא מבינים מספיק במצב כדי לנקוט עמדה".
אנחנו בארץ מאוד מושקעים באירועי 7 באוקטובר, וחווים אותם באופן טבעי מנקודת מבט מאוד קוטבית. את האופן שבו האירועים האלה נתפסים בחו"ל אנחנו חווים בעיקר דרך התקשורת. בתור מי שחיה בחו"ל, איך זה מרגיש? את מרגישה סוג של פיצול בין ישראל והמקום שאת גרה בו?
"ברור. יש לי כל הזמן שיחות עם משפחה וחברים על החוויה מהצד. כשאת בארץ יש אחדות, כולם מכירים את הירידה למקלטים ועוזרים אחד לשני ויש תחושה של 'אנחנו חזקים ויהיה בסדר', לפחות זה מה שאני זוכרת ומקבלת מאנשים שחיים בארץ. אבל מהצד זה מלחיץ כי את לא שם, לפעמים אפילו יותר מלחיץ. אני חושבת ש-7 באוקטובר - ואני אדבר בשם עצמי – נגע בי בצורה חריפה. נחשפתי להרבה מהדברים שכולם נחשפו אליהם בשעות, בימים, בשבועות ובחודשים שאחרי, והטראומה היא טראומה משותפת, אבל אני מודעת לזה שאני לא חיה את מה שחיים בארץ 24/7. אני לא חיה טילים, רק דאגה בלתי-פוסקת.
"אני מרגישה כמו אי בודד שמקבל את כל האינפורמציה, אז זה אחרת. העצב הוא אחר. אני לא מחזיקה את היד ולא שותפה לקשיים האלה ביומיום, זה מעצים את התחושה של המרחק ואני מרגישה אשמה על זה. יש תסמונת שמדברת על רגשות האשם של מי ששורד, לדעתי שהיא מתרחשת גם במקרה הזה. אני לא סובלת כמו כל המשפחה והחברים שלי בארץ, אולי אני צריכה לגרום לעצמי קצת לסבול".
מאוד יהודי מצידך.
"מאוד. קשה לי עם הידיעה שאמא שלי חוששת שאבוא לביקור עם הילדות בארץ. היא אומרת 'למה לעשות את זה? הילדות בטוחות שם, אין טילים ואת לא צריכה להיכנס למקלט'. גם בעלי אומר, 'בשביל מה? מה אם יקרה משהו כמו איראן ויסגרו את השמיים ולא תוכלי לצאת?
"הרי הייתה נהירה של ישראלים לארץ אחרי 7 באוקטובר מאותה הסיבה. ברמה ההגיונית את אומרת, 'יש סכנה, את לא רצה לתוך הסכנה'. אבל אנחנו אחרים, אנחנו רצים הביתה כדי לשמור ולהיות ביחד. וזה משהו שכל כך חסר בקהילה הישראלית היום, בעיקר בארץ, התחושה של הביחד, כי משסעים אותנו. והביקורת שאני חוטפת מישראלים אם אני חס וחלילה מביעה דעה או עמדה, אז 'את לא גרה פה, אין לך זכות'. אז חמודים, אני עדיין אזרחית ועדיין מצביעה, ועדיין ישראלית. יש לי שני דרכונים. הכול בסדר".
יש לך עם מי לדבר בסביבה הקרובה שלך על תחושות האשמה או הדאגה?
"יש לי פה הרבה מאוד חברים ישראלים, והחברה הישראלית הכי מוכרת שלי היא נועה תשבי, שהפכה להיות סוג של פסיכולוגית, שגרירה, מומחית, פרופסורית וסופרת, מה שלא תגידי. אני מודעת ליכולות שלה כבר הרבה שנים, כשאנשים העזו טיפה לפקפק בה ולזלזל ביכולות שלה בארץ, אני נעמדתי על הרגליים האחוריות. היא הפכה להיות קרן אור לקהילה היהודית בעולם. אז כשאני קצת מבולבלת אני מתקשרת אליה והיא מבהירה לי מה קורה. היא הפכה להיות.. סוג של כותל.
"אני יכולה להגיד לך שגם אני, כולנו מאז 7 באוקטובר, שואלים את עצמנו 'למה זה', איך הגענו למצב הזה. אלו שאלות שאנחנו עדיין חייבים לענות עליהן ואני מקווה שתהיה ועדת חקירה ממלכתית ושבשנים הקרובות נקבל תשובות על מה קרה שם".
9 צפייה בגלריה
"היא הפכה להיות קרן אור עבור הקהילה היהודית בעולם". נועה תשבי
(צילום: מתוך התוכנית Real Time with Bill Maher )
"ההזדמנות להיכנס לנעליים של מישהי בלי אחריות עשתה טוב לאימהות שלי"
הריאיון הזה מתקיים לפנות בוקר בשעון החוף המערבי, וטל בדרכה לשדה התעופה. שם היא תעלה על טיסה לניו יורק ("בביזנס! לבד!") שתיקח אותה אל מסע יחסי הציבור של הסדרה החדשה, "קרוס". טל משייטת בין עייפות לעליצות, כיאה לאשה שקיבלה פס לכמה ימים מהמטלות המשפחתיות. מאחור היא משאירה את בעלה מזה 17 שנים, מרקוס פרז, שחקן, מפיק ובמאי, ואת שתי הבנות שלהם, צ'ארלי (7) וביילי (2). את פרז היא הכירה בסדנת משחק בלוס אנג'לס, יחסי ידידות שהפכו לסיפור אהבה. הפרש השנים ביניהם עומד גם הוא על 17 שנה, ובראיונות עבר היא סיפרה שסוד ההצלחה של תוחלת הנישואים שלהם, נצח במושגים הוליוודיים, הוא שיחות כנות על הכול, גם על הנושאים הפחות נעימים לדיון.
בספרים שעליהם מבוססת הסדרה הדמות שטל מגלמת היא גברית, אבל כחלק מצו השעה גם כאן נרשם היפוך מגדרי. "היא עוזרת לדמות הראשית למצוא את הרוצח", היא מפרטת, "אבל בעונה השנייה יש התפתחות מעניינת".
גברת ווטסון?
"ממש לא, היא הרבה יותר מגניבה ומעניינת ממנו. הדמות הראשית היא גבר שמאוד טוב במה שהוא עושה, ובסדרה הדמות שלי היא היחידה שהיא לא פחות חכמה ממנו". העונה הראשונה צולמה לפני כשנה וחצי, אבל התייבשה על המדפים בזמן שביתת התסריטאים והשחקנים. זה לא הפריע לאמזון להבין שהתוצאה כל כך מוצאת חן בעיניה, שהיא הספיקה להזמין עונה שנייה וגם לצלם אותה. לטל זה קורה בדיוק בזמן, לאחר סיום הסדרה הקודמת שבה שיחקה, "אריות הים" (Seal Team), בתפקיד שתוסרט לחמישה פרקים אבל התרחב לשבע עונות שלמות.
"זאת סדרה שעשויה טוב", היא מאשרת, "לרוב אני ביקורתית כלפי סדרות של רשתות גדולות, בדרך כלל הן לא סדרות טובות וזאת סדרה שחיה ב-CBS תקופה ארוכה, אבל היא נראית כמו סדרה של סטודיו, ויזואלית. הרבה מהחבר'ה שעבדו שם היו ביחידות מובחרות צבאיות".
גם האמריקאים מאוד אוהבים סדרות צבא, מסתבר.
"יש פה אוכלוסיה ענקית בארצות הברית של Murca, שזה כינוי לקבוצה פטריוטיות ומאוד לאומנית, ויש להם הערכה אליי כי החבר'ה האלה מעריכים את הצבא ואת יכולות המודיעין שלנו, ואיך שאני אומרת שאני מישראל הם מתלהבים מאוד. הם חושבים שבגלל שהייתי בצבא אני מסוכנת ואני לא מעזה להגיד להם שהייתי בתיאטרון צה"ל. אני לא יכולה לנפץ להם את הבועה. שיחשבו שהייתי מינימום ב-669".
יש דמיון בין הדמות ב"אריות ים" לזאת שאת מגלמת ב"קרוס"?
"את התפקיד ב'אריות הים' קיבלתי שלושה חודשים אחרי שילדתי את הבת הבכורה שלי, את התפקיד הזה קיבלתי שלושה חודשים אחרי שנולדה השנייה, אבל זה הדמיון היחיד בין הדמויות", היא צוחקת. "את הראשונה צילמתי קרוב לבית, ובמקור היא, סטלה, הייתה מושא האהבה של החתיך של הסדרה. זה היה בסדר מבחינתי כי אחרי ההיריון לא עבדתי מלא זמן, ובתוך הטלטלה הזאת של ילד ראשון, כשאת באמת מאבדת את עצמך ולא יודעת מי את יותר, במיוחד בחצי השנה הראשונה, היא נתנה לי הזדמנות לברוח לדמות שהיא מאוד שונה ממי שהייתי אז. סטודנטית בלי ילדים ובלי אחריות. היא היוותה בשבילי מפלט מתקופה כל כך מאתגרת".
איזה קונסטרסט זה, לצלם ואז לחזור להיות אמא בבית.
"וואו. אבל ההפסקות האלו, ההזדמנות לצאת לא רק להרוויח כסף ולהרגיש טוב עם עצמי במובן הזה, אלא ההזדמנות להיכנס לנעליים של מישהי בלי אחריות ולהרגיש אישה שוב ולא אמא אבודה, זה עשה טוב לאימהות שלי באיזהשהו מקום. זה גרם לי ליהנות הרבה יותר כשחזרתי הביתה. אז הספייס הפסיכולוגי הזה, להעמיד פנים לרגע שאין לי ילדה, גרם לי לרצות לחזור אליה".
איך היה לחזור לגדל ניו-בורן בפעם השנייה?
"צ'ארלי רצתה אחות וקיבלה אחות. הגדולה שלי עזרה. בחצי השנה הראשונה היו לה הרבה התפרצויות בהתמודדות הזאת כשהיא איבדה אותי, אבל הכנתי אותה מראש. עדיין היה לה קשה, אבל אנחנו מנהלות שיחות. חשוב להקציב זמן נפרד כי זה נורא קל לשכוח שהם זקוקים לזה, כשאפשר אנחנו מנסים שיום אחד אני מרדימה אחת מהם והוא עם השנייה, ולמחרת אנחנו מתהפכים. אבל זה הלך והשתפר. הדברים האלה עוברים והם עוברים הרבה יותר מהר בפעם השנייה. הדבר הטוב שקרה כתוצאה מזה הוא שהגדולה פיתחה מערכת יחסים מאוד עמוקה וחזקה עם אבא".
מה עזר לך לעבור את התקופה הזאת?
"המון עזרה. המון חלוקה של תשומת לב ולא לשכוח לטפח את עצמך, כי בקלות את יכולה למצוא את עצמך מרוקנת. אז מה שזה אומר מבחינתך, בין אם זה מסאז' או דרינק עם חברות, מה שממלא לך מצברים. לנו לא הייתה לנו משפחה זמינה אז לקחנו עזרה בצורת נני, לא הייתה ברירה. הרי תמיד תהיה תחושת אשמה, תמיד תהיי בתחושה שאת לא מספיק טובה בצורה כזאת או אחרת. אז תסלחי לעצמך ותנסי למצוא את הרגעים הקטנים".
טל גם מקפידה לדבר עם הבנות שלה בעברית, כך שהישראליות נוכחת בבית. "בדיוק עכשיו עשינו פרויקט על שורשי התרבות, וצ'ארלי הייתה צריכה ולצייר ולכתוב מהי המסורת של הבית. אז עשינו חצי מקסיקני וחצי מהארץ, הדפסנו תמונות של הכותל ושל חוף הים בתל אביב וסלט ישראלי ותמונות שלה בארץ. היא לא מדברת עברית, היא מעדיפה לדבר אנגלית ואני מבינה את זה. היא לא ישראלית, היא אמריקאית וזה בסדר. אבא שלה לא מדבר עברית וכל עוד הן מבינות מה אני אומרת, כל עוד יש לה שורשים והבנה והיא אוהבת את ישראל, זה מה שחשוב לי, והיא מבקרת פה הרבה. לא בשנה האחרונה אבל.. כשמחירי הטיסות ירדו נוכל לבוא יותר לארץ".
"המעבר היה תמיד עם הידיעה שאם זה לא עובד אפשר לחזור"
כמו באגדות, האודישן הראשון שטל עשתה כשנחתה בלוס אנג'לס לפני שני עשורים, הסליל אותה לתפקיד ראשי בסדרה "ורוניקה מארס". המלהקת שראתה אותה כבר היתה מיואשת אחרי חיפושים אינסופיים אחרי השחקנית שתגלם את ורוניקה, תלמידת תיכון שהיא גם חוקרת פרטית, אבל הרשת, UPN, היססה להטיל את טל חסרת הניסיון לתפקיד ראשי. את הדמות גילמה קריסטן בל ("רק לא זה"), וטל קיבלה תפקיד משנה בסדרה. מאז היא הצליחה לנוע מתפקיד לתפקיד באופן רציף יחסית, לא פרצה בגדול אבל בהחלט מספיק כדי להשאיר אותה כבר 21 שנה בלוס אנג'לס.
חשבת שתישארי כל כך הרבה זמן כשהגעת לארצות הברית?
"כן ולא. המעבר היה תמיד עם הידיעה שאם זה לא עובד אפשר לחזור, אבל ככל שמשתרשים יותר ומתבססים זה נהיה יותר קשה לעזוב. הפרנסה היא בעיקר פה. כשעושים מעבר כזה, כשאת בת 20, מה זה גיל 40? זה עוד מיליון שנה, יש תחושה שזה לא יגיע. אפילו לא ממקום מורבידי כזה של 'את תמותי' אלא מתוך תחושה שיש עוד המון זמן, ופתאום את פה.
"בעלי הוא אמריקאי והרעיון של לבוא לארץ, נגיד לפרק זמן של שנה, שזה משהו שדיברנו עליו, הפך להיות פחות ופחות ריאלי. אנחנו נשארים פתוחים למעבר למקומות אחרים לפרקי זמן כאלה, יש לנו דיון על אולי לחיות במקסיקו שנה. יש שם הזדמנות שאולי תצא לפועל".
התרבות המקסיקנית נוכחת אצלכם?
"בעלי נולד בארצות הברית אבל גדל במקסיקו. זאת תרבות כל כך שונה מהתרבות הישראלית מצד אחד, ומצד שני מאוד דומה. החום והמשפחתיות שלהם מזכירים את הישראלים, יש ניחוח דומה. וזה מרגיע. הם גם מאוד אוהבים את ישראל, לפחות האנשים שאני נתקלתי בהם. אוהבים את היהדות שלי ומקבלים את זה שהילדות יהודיות וזה נחמד. בואי נגיד שהם מזכירים אותנו הרבה יותר מהאמריקאים".
אחת הפעמים האחרונות שטל ביקרה בארץ הייתה לטובת סדרה איקונית אחרת, אירועי ה-20 שנה ל"פיג'מות", שכללה סדרת מופעים ביולי 2023. ארבע הופעות של 4000 כרטיסים כל אחת נמכרו כמו הרוח, ומי שהתייצב הם כמובן הדור שניזון מ"הפיג'מות", בני עשרים ומשהו, צעירים, תמימים ויפים. "האנשים שבאו לראות אותנו שם אלה בדיוק הגילים של החברה שהיו בנובה", היא מאבחנת בצער. "לפני כמה שבועות הלכתי למיצג לזכר הקורבנות של הפסטיבל, והרבה מהחברה שם, ניצולים או חברים שלהם, היו אנשים שגדלו על 'הפיג'מות'. כשבאתי הם כל כך שמחו, זה עשה להם טוב הנוסטלגיה הזאת, זאת הייתה בריחה נעימה. גם כל כך שמחתי. רציתי לבוא ולהתנדב בכל מה שקשור בטווח הגילים האלה, לבוא ולשמח לרגע כי אין לי שום דרך אחרת לתרום חוץ מלבוא ולהעלות חיוך".
