פתח דבר
אדוארד פוֹסקָה היה רוצח.
זו היתה עובדה. זה לא היה משהו שמריאנה ידעה רק ברמה האינטלקטואלית, כרעיון. גופה ידע זאת. היא הרגישה זאת בעצמותיה, ועמוק בתוך כל תא.
אדוארד פוסקה היה אשם.
אבל - היא לא יכלה להוכיח זאת, וייתכן שלעולם לא תוכיח זאת. סביר ביותר שהאיש הזה, המפלצת הזאת, שהרג לפחות שני אנשים, עלול להלך חופשי.
הוא היה זחוח כל כך, בטוח כל כך בעצמו. הוא חושב שהוא הצליח לחמוק, היא חשבה. הוא חשב שהוא ניצח.
אבל הוא לא. עדיין לא.
מריאנה היתה נחושה להערים עליו. היא היתה חייבת.
היא היתה יושבת כל הלילה ונזכרת בכל מה שקרה. היא תשב כאן, בחדר הקטן, החשוך הזה בקיימברידג', ותחשוב על פתרון. היא בהתה בסליל האדום של התנור החשמלי שעל הקיר, בוער, זוהר בחושך, והכניסה את עצמה למעין טרנס.
היא שבה, במחשבותיה, אל ההתחלה, וזכרה הכול. כל פרט ופרט.
והיא תתפוס אותו.
חלק ראשון
איש לא סיפר לי שתחושת היגון דומה כל כך לפחד.
- ק"ס לואיס, "התבוננות ביגון"
1
כמה ימים קודם לכן היתה מריאנה בבית, בלונדון.
היא כרעה על ברכיה על הרצפה, מוקפת בארגזים. היא עשתה, לא בלב שלם, ניסיון נוסף לחפש בין חפציו של סבסטיאן.
זה לא הצליח. שנה לאחר מותו, רוב חפציו נותרו פזורים בבית בכל מיני ערימות ובארגזים ריקים למחצה. היא לא הצליחה לסיים את המשימה.
הבעיה היתה, שהיא עדיין היתה מאוהבת בו. אף על פי שהיא ידעה שלא תשוב לראות את סבסטיאן — אף על פי שהוא כבר לא קיים — היא עדיין היתה מאוהבת. ומריאנה לא ידעה מה לעשות עם כל האהבה הזאת. היא היתה גדולה כל כך, והיא היתה מבולגנת כל כך: מטפטפת, נוזלת, נשמטת ממנה, כמו מילוי שנשמט מבובת סמרטוטים שתפריה נפרמו.
אילו רק יכלה להכניס את אהבתה לארגז, כפי שהיא ניסתה לעשות עם חפציו. איזה מראה מעורר חמלה זה היה — חיי אדם מצטמצמים לאוסף של חפצים ישנים שמוצעים למכירה.
מריאנה הושיטה ידה לארגז הקרוב ביותר, והוציאה ממנו זוג נעליים.
היא בחנה אותן — נעלי הספורט הירוקות הישנות שהוא נעל לריצה על החוף. עדיין היתה בהן תחושה קלה של רטיבות; עם גרגירי חול שנתקעו בסוליות.
תיפטרי מהן, היא אמרה לעצמה. תשליכי אותן לפח. קדימה.
אפילו כשאמרה זאת, היא ידעה שהדבר בלתי־אפשרי. הן לא היו הוא — הן לא היו סבסטיאן — הן לא היו הגבר שהיא אהבה ותאהב לנצח — הן היו רק זוג נעליים ישנות. אף על פי כן, הפרידה מהן תהיה מעשה של פגיעה בעצמה; כמו ללחוץ סכין על זרועה, ולפרוס פיסת עור קטנה.
במקום זאת, מריאנה קירבה את הנעליים אל חזהּ. היא ערסלה אותן חזק כאילו היו ילד. ובכתה.
*
איך היא הגיעה למצב הזה?
תוך שנה בלבד — שפעם היתה חולפת כמעט מבלי שתרגיש בכך, ועכשיו נפרשה מאחוריה כמו נוף שומם שהושטח על ידי סופת הוריקן — החיים שהכירה נמחקו, והותירו כאן את מריאנה: בת שלושים ושש, לבדה ושיכורה בערבו של יום שלישי. לופתת נעליים של גבר מת כאילו היו שרידי קדושים — זה מה שהן היו במידת־מה.
מת משהו יפה, משהו קדוש. כל מה שנותר הוא הספרים שהוא קרא, הבגדים שלבש, החפצים שנגע בהם. היא עדיין הריחה אותו בהם, עדיין חשה בטעמו על קצה לשונה.
לכן לא יכלה לזרוק את חפציו — בהצמדותה אליהם, היא הצליחה איכשהו להחזיק את סבסטיאן בחיים, רק קצת — אם תרפה מהם, היא תאבד אותו לגמרי.
במאמרו "אבל ומלנכוליה" טוען פרויד, שלאחר אובדן של אהוב, יש לקבל את האובדן במובן הפסיכולוגי ולוותר על אותו אדם, אחרת אנו מסתכנים בכניעה לאבל פתולוגי, שהוא קרא לו מלנכוליה — ואנחנו קוראים לו דיכאון.
מריאנה הבינה זאת. היא ידעה שעליה לוותר על סבסטיאן, אבל היא לא יכלה — מפני שהיא עדיין היתה מאוהבת בו. היא היתה מאוהבת, אף על פי שהוא אבד לנצח, נעלם מאחורי המסך — "מאחורי המסך, מאחורי המסך" — מאיפה זה? כנראה, מטניסון.
מאחורי המסך.
זו היתה התחושה. מאז שסבסטיאן מת, מריאנה הפסיקה לראות את צבעי העולם. החיים היו אילמים ואפורים ורחוקים, מאחורי המסך — מאחורי ערפל של עצב.
היא רצתה להסתתר מהעולם, מכל הרעש והכאב שלו, ולהשתבלל כאן, בעבודתה, בביתה הצהוב הקטן.
והיא היתה נשארת שם — אילולא התקשרה אליה זואי מקיימברידג', בערב ההוא באוקטובר.
ככה זה התחיל — בשיחת הטלפון של זואי, לאחר הקבוצה של יום חמישי בערב.
ככה התחיל הסיוט.
2
הקבוצה של יום חמישי בערב נפגשה בסלון של מריאנה.
היה זה חדר גדול למדי. זמן קצר לאחר שמריאנה וסבסטיאן עברו לבית הצהוב הוא הוקצה לטיפולים.
הם מאוד אהבו את הבית. הוא עמד למרגלות פרימרוז היל בצפון-מערב לונדון, ונצבע בצבע הצהוב הבהיר של בכורי האביב שפרחו על הגבעה בקיץ. על אחד הקירות החיצוניים טיפסה יערת דבש שכיסתה אותו בפרחים לבנים בעלי ריח מתוק. בחודשי הקיץ הזדחל ריחם לתוך הבית מבעד לחלונות הפתוחים, עלה במדרגות והשתהה במעברים ובחדרים, ומילא אותם במתיקות.
באותו יום חמישי בערב היה חם יותר מהרגיל לעונה. אף על פי שהיתה זאת תחילת אוקטובר, הקיץ האינדיאני המשיך בשלו, כמו אורח עיקש במסיבה, מסרב לשים לב לעלים הנובלים הרומזים שהגיע הזמן ללכת. שמש אחר הצהריים הציפה את הסלון, שטפה אותו באור זהוב, עם גוונים של אדום. לפני המפגש מריאנה סגרה את הווילונות, אבל השאירה את חלונות ההרמה פתוחים כמה סנטימטרים, לאפשר לאוויר להיכנס.
לאחר מכן, היא סידרה את הכיסאות במעגל.
תשעה כיסאות. כיסא לכל אחד מחברי הקבוצה, ואחד למריאנה. תיאורטית, הכיסאות היו אמורים להיות זהים — אבל החיים אינם כאלה. למרות כוונותיה הטובות, היא אגרה במשך השנים אוסף של כיסאות מחומרים שונים בשלל צורות וגדלים. גישתה החופשית כלפי הכיסאות היתה אופיינית גם לאופן שבו היא ניהלה את הקבוצות שלה. מריאנה לא היתה רשמית, אפילו לא קונבנציונלית, בגישתה.
טיפול, במיוחד טיפול קבוצתי, היה בחירה מקצועית אירונית של מריאנה. תמיד היו לה רגשות מעורבים לגבי הקבוצות — ואפילו היתה חשדנית לגביהן — מאז היותה ילדה.
היא גדלה ביוון, בפרוורי אתונה. הם גרו בבית גדול ורעוע, על ראש גבעה שהיתה מכוסה במעטה שחור-ירוק של עצי זית. בהיותה ילדה, נהגה מריאנה לשבת על הנדנדה החלודה בגינה, ולהרהר בעיר העתיקה שמתחתיה, המשתרעת עד לעמודי הפרתנון שניצב הרחק על ראש גבעה אחרת. העיר נראתה רחבת ידיים כל כך, אינסופית. היא הרגישה קטנה כל כך וחסרת חשיבות, והיא התבוננה בה באמונה הטפלה של חשש מהבאות.
היא תמיד היתה מוטרדת כאשר התלוותה למנהלת משק הבית בהליכה לקניות בשוק הצפוף וההומה שבמרכז אתונה. והיא הרגישה הקלה, וגם הופתעה מעט, כששבה הביתה ללא פגע. קבוצות גדולות המשיכו לאיים עליה, גם כשהתבגרה. בבית הספר היא היתה מחוץ לעניינים; היא הרגישה שאינה משתלבת עם בני כיתתה. והיה קשה להשתחרר מהתחושה הזאת של אי-שייכות. בטיפול, שנים אחר כך היא הבינה שחצר בית הספר היתה פשוט מיקרוקוסמוס של היחידה המשפחתית: זאת אומרת שאי-הנוחות שלה נובעת פחות מהכאן ועכשיו — פחות מחצר בית הספר עצמה או מהשוק באתונה, או מכל קבוצה אחרת שבה היא עלולה למצוא את עצמה — ויותר מהמשפחה שבה גדלה, והבית הבודד שבו גדלה.
ביתם תמיד היה קר, אפילו ביוון שטופת השמש. והיתה בו ריקות — מחסור בחום, פיזי ורגשי. בחלקו הגדול נבע הדבר מאביה של מריאנה, שלמרות היותו אדם יוצא מן הכלל במובנים רבים — נאה, עוצמתי, חד כתער — הוא היה גם מאוד מורכב. מריאנה חשדה שהוא ניזוק ללא תקנה בילדותו. היא מעולם לא פגשה את הורי אביה, והוא הזכיר אותם לעתים רחוקות. אביו היה מלח, ובאשר לאמו, עדיף היה לדבר עליה כמה שפחות. היא עבדה על הרציפים, הוא אמר, בכזאת הבעת בושה, שמריאנה חשבה שהיא בוודאי היתה זונה.
אביה גדל בשכונות העוני של אתונה ובסביבות נמל פיראוס. הוא התחיל לעבוד על האוניות עוד בהיותו נער, ועד מהרה היה מעורב במסחר ויבוא של קפה וחיטה, ומריאנה דמיינה שגם פריטים פחות מקובלים. כשהיה בן עשרים וחמש הוא רכש לו ספינה משלו, והחל לבנות את עסקי התובלה שלו. באמצעות שילוב של אכזריות, זיעה ודם, הוא יצר לעצמו אימפריה קטנה.
מריאנה חשבה שהוא קצת כמו מלך — או רודן. מאוחר יותר היא תגלה שהוא היה עשיר בצורה קיצונית — לא שהיה אפשר לנחש זאת לפי אורח החיים הספרטני, המחמיר, שלהם. ייתכן שאמה — אמה האנגלייה העדינה, השברירית — היתה מרככת אותו, אילו היתה בחיים. אבל היא מתה צעירה באופן טרגי, מיד לאחר שנולדה מריאנה.
מריאנה גדלה עם מודעות גדולה לאבידה הזאת. כמטפלת, היא ידעה שתחושת העצמי של תינוק נובעת ממבטם של הוריו. כשאנחנו נולדים עוקבים אחרינו — ההבעות של הורינו, מה שמשתקף אלינו מהמראָה של עיניהם, קובעים כיצד נראה את עצמנו. מריאנה איבדה את המבט של אמה — ואביה; היה לו קשה להביט בה ישירות — הוא בדרך כלל הביט מעבר לכתפה כאשר פנה אליה. מריאנה התאימה שוב ושוב את תנוחתה, מדשדשת, ניסתה למקם את עצמה מול קו ראייתו, מתוך תקווה להיראות, אבל איכשהו ראייתו נשארה תמיד היקפית.
בהזדמנויות נדירות היא הצליחה להציץ בעיניו. היה בהן כזה בוז, כזאת אכזבה בוערת. עיניו סיפרו לה את האמת: היא לא היתה מספיק טובה. לא משנה כמה היא ניסתה, מריאנה תמיד הרגישה שהיא מאכזבת. איכשהו עושה או אומרת את הדבר הלא נכון. היא הצליחה לעצבן אותו רק בעצם נוכחותה. הוא חלק עליה ללא סוף, על כל דבר. כמו פטרוקיו וקתרינה של שייקספיר — כשהיא אמרה שקָר, הוא אמר שחם; כשהיא אמרה שהשמש זורחת, הוא התעקש שיורד גשם. אבל למרות הביקורת וההתנגדות שלו, מריאנה אהבה אותו. הוא כל מה שהיה לה, והיא השתוקקה להיות ראויה לאהבתו.
בילדותה היתה לה אהבה קטנה יקרת ערך. היתה לה אחות גדולה, אבל הן לא היו קרובות. אֶליסה היתה מבוגרת ממנה בשבע שנים, ולא גילתה עניין באחותה הצעירה הביישנית. וכך מריאנה היתה מבלה לבד את חודשי הקיץ הארוכים, משחקת לבדה בגינה תחת עינה הקפדנית של מנהלת משק הבית. אם כך, אין זה פלא שהיא גדלה קצת מבודדת וחשה לא בנוח בסביבת אנשים.
מריאנה הבינה את האירוניה בכך שבסופו של דבר היא נעשתה פסיכולוגית קבוצתית. אבל באופן פרדוקסלי, האמביוולנטיות הזאת בקשר לאחרים שירתה אותה היטב. בטיפול קבוצתי, הקבוצה, לא היחיד, היא במוקד הטיפול: להיות מטפלת קבוצתית מצליחה זה, במידה מסוימת, להיות בלתי-נראית.
מריאנה היתה טובה בזה.
במפגשים שלה היא הקפידה ככל האפשר להיות מחוץ לקבוצה. היא התערבה רק כשהתקשורת התנתקה, או כשהיה צורך בפרשנות, או כשמשהו השתבש.
ביום חמישי הזה, כמעט מיד התגלע סלע מחלוקת שדרש התערבות נדירה. הבעיה, כרגיל, היתה הנרי.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
מתוך "הבתולות", אלכס מיכאלידס, תרגום: רחל פן, הוצאת פן וידיעות ספרים, 352 עמודים
