ב"היום השלישי" (1996), סרט הפלישה החייזרית של רולנד אמריך, המתקפה על המין האנושי נפתחת באופן סימולטני בניו-יורק, לוס אנג'לס ו-וושינגטון. לאחר שוטים שבהם מתפוצצים ונשרפים אזורים נרחבים מהערים, מכוניות מועפות לכל עבר ומאות אלפי בני אדם מתים, יש רגע פארודי למחצה שבו הכלב בומר מצליח לזנק ולהינצל בשניה מהאחרונה מהלהבות המכלות. מאות אלפים מאוינים ונשרפים אבל העיקר שבומר שרד.
זו דוגמא לאופן בו הזוועה של חורבן אפוקליפטי יכולה להיות מוסטת לאספקט נקודתי מבחינה רגשית. אינפנטיליזציה של חורבן האנושות הנובעת מניצול הסיטואציה האיומה ביותר ליצירת רגע של מתח, הומור - או, כמו במקרה של "פינץ'" (Finch), ניסיון נחוש לפרוט על מיתרי הרגש.
"פינץ'" – טריילר
העלילה מתרחשת בעתיד הקרוב, בעולם פוסט-אפוקליפטי, עשור לאחר התפרצות אנרגיה סולרית ששרפה את כל שכבת האוזון. הטמפרטורות נעות מ-65 מעלות ומעלה, הקרינה האולטרה סגולה הרסה את הצמחים, הכחידה את חיות הבר, וללא חליפת הגנה היא חורכת את העור אנושי ומסרטנת את גופו. קטסטרופה אקולוגית אבל, תודה לאל, לא מעשה ידי אדם – לכן לא צריך לעסוק באסון שהמין האנושי מקדם במרץ בעולם האמיתי. מה שלא נהרס באסון הושמד ע"י בני האדם שנלחמו על המעט שנותר. הערים חרבות וגופות מפוזרות בהן. את בני האדם המועטים שנותרו כנראה שממש לא כדאי לפגוש.
בעולם קודר זה יש התמקדות בשלוש דמויות: מהנדס, כלב ורובוט. המהנדס הוא פינץ' ויינברג המגולם ע"י טום הנקס - "האבא האולטימטיבי" של הקולנוע האמריקני. בדומה לתפקידים רבים שלו, החל מ"להציל את טוראי ראיין" (1998), הנקס מגלם את הדמות מעוררת האמפתיה, זו שניתן לסמוך עליה שלא תסטה מהכיוון שאליו מנחה אותו המצפן המוסרי, גם אם זה יגבה ממנו מחיר פיזי או אפילו את חייו. להנקס יש ניסיון בגילום הדמות האנושית היחידה - כשניהל מערכת יחסים עם ווילסון הכדורעף ב"להתחיל מחדש" (2000) של רוברט זמקיס (שהוא גם מפיק הסרט הנוכחי).
"פינץ'" נראה כמו טריאנגולציה רגשית של חברות ההפקה שעמדו מאחוריו: "מישר" של זמקיס, "אמבלין" של סטיבן ספילברג (שותף ללא מעט פרויקטים מרכזיים של הנקס) ו"וולדן מדיה", חברת ההפקה השמרנית שמתמחה בסרטי ילדים. תכליתו של הסרט איננה לבחון את הסיטואציה הפוסט-אפוקליפטית, אלא להשתמש בה כבסיס להנעה רגשית. התסריט נכתב ע"י איבור פאוול, שבעברו הרחוק הפיק את סרטיו המוקדמים של רידלי סקוט, ועל ידי קרייג לאק, תסריטאי שזו עבודת הביכורים שלו. הבמאי הוא מיגל ספוצ'ניק, הזכור בעיקר כבמאי המוכשר של כמה מפרקי הקרבות הגדולים ב"משחקי הכס". הסרט היה אמור לצאת לפני שנה להקרנות בבתי הקולנוע, אבל בגלל הקורונה הוא נדחה ולבסוף נמכר וכעת מוקרן בפלטפורמת הסטרימינג אפל TV פלוס.
לפני האסון ויינברג היה מהנדס מבריק שעבר בפיתוח מערכת הפעלה. כנראה שהוא היה כה מבריק עד שהצליח לפתח, בתנאי אפוקליפסה ובכוחות עצמו, לוחות סולאריים הממוקמים על גג רכב RV, ומספיקים להטענת הרכב גדל הממדים לנסיעה מתמדת. מרשים? זה עוד כלום. הוא גם בנה "רובר" - קומבינציית רובוט גשש בחלל ורובוט חבלן משטרתי. עוד לא התרשמתם? הוא גם בנה את דמות המשנה של הסרט – ג'ף, רובוט דמוי אדם, בעל אינטליגנציה מלאכותית וידע מקיף של כל העולם האנושי, כאילו שהוא מחובר באופן תמידי לרשת (אין יותר אינטרנט, כמובן). ג'ף ניחן גם ביכולת לבצע פעולות שגוף האדם לא מסוגל לבצע בגלל הקרינה ובגלל חולשת גופו, ומנעד רגשי ממשי, גם אם ילדותי. כשהישגים אלו שייכים לאדם בודד, בעתיד לא רחוק משלנו ובסיטואציה פוסט-אפוקליפטית, הבניה של ג'ף היא יותר אגדה נוסח פינוקיו מאשר מד"ב. כך גם בעלילה עצמה – הסבירות היא משנית לטון הרגשי שאליו מכוון הסרט.
לג'ף יש גוף ארוך וגמלוני (הופעת לכידת גוף של קיילב לנדרי ג'ונס), ממנו בוקע קול שהוא קומבינציה של עיוות אלקטרוני ומבטא מזרח אירופאי (כמו סינטוז קולו של בוראט). ג'ף, שנוצר בתחילת הסרט, הוא ילד-רובוט סקרן, מבולבל ומגושם. למרות שהוא יכול לשלוף כל פרט מידע, הוא לוקה בתמימותו בהבנה של סיטואציות והאופן בו הוא אמור לפעול בהן. הוא נזקק להנחיה ולסיפורים של סבא ג'פטו, כלומר פינץ', כדי לרכוש הבנה של העולם וסכנותיו. הוא אפילו מתעקש שאת סיפוריו פינץ' יתחיל ב"היו היה מזמן....". בקיצור, זו דמות שמאופיינת בתמימות רובוטית-ילדותית קסומה, אבל יש לה פוטנציאל רציני לעלות על העצבים.
פינץ' הוא זאב בודד הנמנע מחברתם המסוכנת של בני אדם אחרים. עד יצירתו של ג'ף היה לו רק את הכלב החמוד והמדובלל "גודייר". ב"להתחיל מחדש" הכדור ווילסון נקרא ע"ש החברה שיצרה אותו, והכלב "גודייר" על שם חברת הצמיגים שבאחד ממוצריה הוא נמצא. אני מזהה מוטיב חוזר. האדם והכלב היו יכולים להמשיך להתנהל לבדם במעין "אומברטו דה" (1952) פוסט-אפוקליפטי, אבל פינץ' גונח דם מהרעלת קרינה, וברור לאן זה הולך. צריך שמישהו יגדל להיות המטפל של גודייר, זה התפקיד שעבורו ג'ף נוצר - והוא יצטרך ללמוד למלא אותו תוך ימים ספורים.
להיבטים בעלי הפוטנציאל הרגשי, מצטרף גם מסע מסנט לואיס המוכה ע"י סערה מסוכנת לכיוון סן פרנסיסקו. ג'ף הרובוט הוא תוצר מרשים של אנימציית מחשב, והנקס הוא לא דבר אם לא שחקן מיומן ביצירת דמויות מעוררות אהדה. אבל מגבלת האופי האינטימי מקשה על יצירת סיטואציות מספיק מעניינות לאורך המסע. ולכך מתווספת התחושה המתמדת של מניפולציה סנטימנטלית על חשבון העומק.
נזכרתי בעיבוד הקולנועי לנובלת המד"ב של הרלן אליסון "נער וכלבו" (1975) שבו נער נע בעולם פוסט-אפוקליפטי יחד עם כלבו הטלפתי, והדרך המעוותת-סאטירית שבה הוצג בו הצורך לשוב ולהגדיל את האוכלוסייה האנושית. והיה גם עיבודו של ג'ון הילקוט ל"הדרך" (2009), יצירתו המפעימה והברוטלית של קורמאק מקארתי. שתי גישות מאוד שונות, אך ללא ספק עדיפות למסע בעולם פוסט-אפוקליפטי המכוון לקהל בוגר. או אולי, מלכתחילה, לא לכך הייתה כאן הכוונה?
