אל תתנו לביטול חובת חבישת המסכה בחוץ (א-מחייה!) להטעות אתכם, העונה החמישית של "משחקי השף", שעלתה אתמול (שבת) ברשת, נמצאת עמוק בתוך הקורונה. זה רק טבעי בהתחשב בעובדה שהיא צולמה במהלך שיאה של המגפה - סגרים, נתוני תחלואה ממריאים, מסעדות סגורות ובידודים. מושיק רוט נפרד ממסעדת המישלן שלו, החזיר את הכוכבים ליצרן ו"עלה לארץ", אסף גרניט קיבל מישלן אחד בעיצומה של הקורונה (והצליח להזכיר אותו בדקה הראשונה של הפרק!) בזמן שהמסעדות שלו בניכר היו סגורות, יוסי שטרית בדיוק בין מסעדות וארז קומרובסקי מטפח מטבח "וולט". לכולם היה פנאי נפשי להתרכז בעונה הזאת, כפי שהעיד שטרית באחד הראיונות, ומנגד עלו ושיחקו מולם נערי העילית של הקולינריה המקומית, כולם על ספקטרום החל"ת שמחשבים מסלול מחדש.
מתוך משחקי השף 2021
(באדיבות רשת)
"משחקי השף" הלכה וצמצמה את עצמה לציר מאוד מאופיין - החיבה לצילומים משוחררים של ארבעת השופטים מאחורי הקלעים, הומור עצמי, החספוס הגברי שלהם (הייתי שמחה לראות שם אישה אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שהקומבינציה הנוכחית עובדת) וההתעקשות של ההפקה על הרמה המקצועית של המתחרים - לא אנשים שחברים שלהם אמרו להם שהם מבשלים ממש טוב, אלא כאלה שצברו פז"מ כאנשי מקצוע במסעדות אמיתיות. זה סוחף, זה קצבי, זה מחכים וזה עשוי היטב.
העניין הזה מבדל את "משחקי השף" מ"מאסטר שף", הפורמט המתחרה של קשת, אבל מי שרצה קצת ביף קיבל אותו לקראת עליית העונה, בצורת ציוץ טוויטר של אייל שני. היריבות בין שתי הזכייניות והפורמטים הסלימה במהלך השנים עד שהובילה אתמול לעקיצה ישירה של שני את "משחקי השף", כשהוא מגדיר את התוכנית כ"חיקוי, רולקס ב-27 דולר" - ציוץ שהוסר בינתיים. התשובה לא איחרה לבוא בצורת הצגה מחויכת של "משחקי השף" מטעם הילה קורח, מגישת מהדורת השבת, כ"רולקס של התוכניות". אאוץ'.
האמת היא שסוגיית "מאסטר שף" מול "משחקי השף" היא עניין של טעם, תרתי משמע. התחרות הקבוצתית (שלאחרונה משתרבבת גם ל"מאסטר שף" בגרסאות שונות), הקשיחות על הסט, הידע המקצועי של המתמודדים והדומיננטיות של השופטים, כל אלה יוצרים סדרה שפונה לקהל אחר גם אם שתיהן מתבססות על הציפייה שבסוף כל פרק נמצא את עצמנו במטבח מתפייטים על חביתה מולקולרית. העריכה, הבימוי וגם סוג השיפוט תומכים בהבדלים האלה והעוינות בין שני המחנות מיותרת.
מסלול ההתנגשות בין שני הפורמטים העלה נקודה מעניינת - מה בעצם קורה לאנשים שזוכים בתוכניות האלו? הקריינות של בוהדנה מבטיחה שהזוכה יגשים את חלומו להפוך לשף או יגשים את כל החלומות הקולינריים שלו - ניסוח מעורפל למדי. יהודה עמר, זוכה העונה השביעית של "מאסטר שף", אדם שללא ספק אמור היה להגשים את כל חלומותיו הקולינריים לאחר הזכייה, מצא את עצמו מנסה להתקבל ל"משחקי השף" עם מנת הדגל שלו.
"אולי זכית עם המנה הזאת ב'מאסטר שף' אבל בשביל 'משחקי השף' זה לא מספיק טוב", גער רוט בעמר, שהזכייה לא הכינה אותו לעולם האכזר שם בחוץ וגרמה לו להבין שהוא אכן זקוק להדרכה נוספת. עמר קיבל על עצמו משרת שף במלון תל אביבי למרות שלא היה לו שום ניסיון בניהול מטבח, בטח לא בסדר גודל של מלון. בעקבות צירוף מקרים מעניין, המתמודד שפתח את הפרק ששודר אתמול, צחי מלול, שף עתיר ניסיון, סיפר בכנות שמה שהניע אותו לבוא לתוכנית הוא הצורך בחשיפה שתקל עליו לקבל עבודות בהמשך. ארבעת השופטים נזפו בו על המוטיבציה הפרקטית מדי לטעמם (בואו, האיש מבשל כבר שנים. נצא מנקודת הנחה שהוא מחובר לאוכל, כן?), אבל יהודה עמר מוכיח בדיוק את הטענה של מלול - ויותר מזה.
בעולם שבו תוכנית בישול מצליחה למרות שהצופה לא יכול לטעום, לגעת או להריח את האוכל, אין פלא שתעשיית הקולינריה הפכה לפונקציה של יחסי ציבור. אגב, אם "משחקי השף" לא תספק למלול את מבוקשו הוא תמיד מוזמן לנסות את "מאסטר שף", שם הוא יוכל לטנף על "משחקי השף" לשמחת כל הצדדים.
