כבר במשפט הראשון של סינגל הבכורה שלו, זה שהפך אותו לסופרסטאר ובו זמנית איים לקבור אותו, בק סימן את מה שמייחד אותו מאז: האחרוּת. "בעידן השימפנזות אני הייתי קוף", הוא כתב ב-Loser, השיר שהגדיר הרבה יותר דברים ממה שהיוצר שלו באמת התכוון.
המהלך המדבק של השיר, שמצליח להיות גם מפורק כמו רסיסים של חלום וגם בהיר כמו שמיים בציור רנסנסי, כמו מטשטש את הגאונות של הדימוי הזה: בק, שממש נעלב כשאמרו לו שהוא סתם גוזר ומדביק מילים בלי הרבה היגיון, רצה להדגיש את תחושת הכישלון שנצרבה בו. באותם ימים, הבחור החיוור והרזה חזר ללוס אנג'לס אחרי תקופה קודרת בניו יורק, שבה התפרנס מעבודות פח ומיצה את כל החברים שאפשר להסתייע בהם בשביל מיטה ומקלחת. הוא ניגן שירי בלוז עתיקים בברים ובמקביל חלם להזריק את האדרנלין של ההיפ הופ לסצנת הפולק המחתרתית שאליה התחבר. זה לא קרה, ומכאן התסכול הטוטאלי והמלהיב - של השיר.
יותר מרבע מאה אחרי, ובשבוע שבו הוא מציין 50 להולדתו, בק הוא זהות בפני עצמה. תחילה הוא איפס את הניינטיז ויצק לתוכן חדשנות פלואידית, בלתי מחויבת לסגנון ובוודאי בלתי צפויה. במילניום החדש, כשתכונות כמו אקלקטיות ואספנות הפכו למשהו שכל ילד יודע לעשות בלחיצת כפתור, בק המציא מחדש את הפולק ואז חזר להשתעשע ולהרהר לסירוגין. בהתאם, הציפיות ממנו לא ממש ריאליות ואולי גם לא הכי הוגנות. כנראה שככה זה כשכל השימפנזות רוצות להיות קוף.
לא קול של דור
הוא נולד ב-8 ביולי 1970, בשם בק דיוויד קמפבל, בן למשפחה עם שורשים באמנות: אביו הוא מעבד ומנצח ואימו היהודייה היא אמנית חזותית, שגם בילתה תקופה קצרה בחבורה של אנדי וורהול. השניים התגרשו בילדותו של בק, שאימץ את שם הנעורים של אימו, הנסן. בניגוד לדימוי הפריבילגי שלו, שנובע לא מעט מהמיתוג השגוי של "לוזר" כהמנון בכייני של דור האיקס, השנים הראשונות שלו היו מלוות בדוחק כלכלי, מגורים בשכונה שהלכה והידרדרה, גלות אצל סבא וסבתא בקנזס וגם נשירה מבית הספר אחרי שחשש לשלומו הפיזי. בריאיון נדיר שהעניק ל"ידיעות אחרונות" ב-2014, סיפר שהמצב הכספי לא איפשר לו לחגוג בר מצווה.
- עוד בערוץ המוזיקה:
בגיל 19 בק עלה על אוטובוס לניו יורק. לפי גרסה אחת היו לו 8 דולר בכיס, לפי אחרת – 200. בכל מקרה, לא תקציב מנופח. הוא חלם למצוא שם את ההזדמנות להפוך מעוד נגן ברים למוזיקאי מקצועי והתפרנס מעבודות כמו סדרן בתיאטרון. כשהבין שהפנטזיה מתעכבת, החליט למנוע מעצמו עוד חורף מקפיא וחתך הביתה. גם שם לא חיכו לו ציידי הטאלנטים של חברות התקליטים, אלא עבודה בספריית וידאו ומשימות כמו לסדר סרטי פורנו לפי ה-ABC.
בסוף הוא עלה על הרדאר של לייבל זעיר שהוציא את החומרים הראשונים והמאוד ראשוניים שלו. את Loser הוא כתב כבר אז, אבל זמנו הגיע רק במרץ 1993, כשיצא כסינגל על גבי 500 עותקים בלבד. זה התחיל כגשם מקומי שהתפשט הלאה. זה נגמר בהסכם ייחודי למדי עם חברת התקליטים הענקית של דיוויד גפן, שהעניקה לו חופש פעולה חריג. ופתאום, האיש שיש לו שיר בשם "MTV גורמת לי לרצות לעשן קראק", מצא את עצמו שם. שוב ושוב.
כצפוי, בק פיתח אמביוולנטיות כלפי השיר ובמיוחד כלפי הפרשנות שלו. "סלאקר בתחת שלי" אמר ל"רולינג סטון" על כך שהשיר הפך להמנון של הדור שכונה כך. "עבדתי בג'ובים של ארבע דולר בשעה כדי להישאר בחיים. סלאקר זה קטע של אנשים שיש להם זמן להיות מדוכאים כלפי הכול".
באמת לא היה לו זמן: Mellow Gold, האלבום הראשון של בק בחברה של גפן (1994), פתח לו את הדלת לארצות הברית ולעולם. יותר מכל תכונה אחרת, הייתה זו הרעננות האינסופית שמשכה אליו קהלים שחיפשו את הדבר הבא אחרי הייסורים והסבל של הגראנג'. בק, עם פני התינוק והיכולת לנוע בין הזיות פולק להיפ הופ שנון, היה שם בשביל אנשים שצעקו "אני לוזר, בייבי, למה שלא תהרגי אותי" מבלי שהכובד של הטקסט אכן יוציא את החשק לחיות.
האיש מאחורי ההגה
מכאן נפתח רצף יצירתי שרק מעטים הצליחו להרים. ההתפוצצות של Loser לא מנעה מבק לממש את החירות האמנותית שלו ולהוציא בקטן את One Foot in The Grave היפהפה. מנגד, הלחץ שהופעל עליו שלא ליפול למעמד המשפיל של וואן היט וונדר, הפך ב-1996 ל-Odelay, תצוגת תכלית מושלמת של הבשורה על פי בק: רוק-פופ-היפ-הופ שיש בו שנינות, ממזריות, תחכום וטריות. מהפתיחה המעיפה של Devil's Haircut דרך הגרוביות של New Pollution ועד החיתוכים הנהדרים של Where's It At, "אודליי" הציג את בק באופן הרבה יותר מקיף, עגול ומבריק מאשר האלבום הגדול הקודם שלו. הבוסריות נשרה ותחתיה התגלה מוח שחושב אחרת, תוך שיתוף פעולה אידיאלי עם הדאסט בראדרז, שהפיקו את Paul's Boutique החלוצי של ביסטי בויז. זה הספיק לבק כדי לגבור על טורי איימוס, REM וסמאשינג פאמפקינס בתחרות על פרס הגראמי לאלבום האלטרנטיבי הטוב ביותר. Where's It At גם הביא לו את הגראמי על ביצוע הרוק הטוב ביותר לגבר, תוך ניצחון על ברוס ספרינגסטין, אריק קלפטון ובריאן אדמס.
כשאתה בא מלוס אנג'לס ומפציץ עם להיט מצפים ממך מיד לסרט המשך. אבל בק שוב הפתיע והוציא ב-1998 את Mutations, שנחשב בעיני רבים לגדול אלבומיו. דווקא אחרי שחבש את הכתר של מלך הפופ-ארט, בק שב והתכנס בתוך עצמו, עם גיטרה, קלידים וכמה עיבודים לכלי מיתר. מאחורי הקונסולה ניצב נייג'ל גודריץ', שנחשף בתור מפיק מוזיקלי מבריק בזכות OK Computer של רדיוהד. שיתוף הפעולה שלהם עוד יחזור ובגרסה דרמטית לא פחות. אבל בינתיים, עם מאסטרפיס כמו Nobody's Fault But My Own והמחווה הנהדרת למוזיקה הברזילאית ב-Tropicalla, בק הוכיח שהוא האיש שמסובב את ההגה של הקריירה שלו.
שנה לאחר מכן הוא גם ביצע פנייה חלקה ואלגנטית למחוזות מסחריים יותר. Midnight Vultures, שיצא ב-1999, הדגים צד נוסף באישיות המוזיקלית המרובדת של בק, שהגיש הפעם עיבודים ברוח ה-Fאנק והסול של ג'ורג' קלינטון, ג'יימס בראון וכמובן פרינס. להיטים כמו Sex Laws ו-Debra החזירו לפרונט את בק המוחצן, הקוּל וגם המיני. ולמרות שהאלבום לא הפגיז כמו Odelay, בק נעל את המילניום בסטייל ועם חיוך. באלבום הבא הוא כבר ייעלם.
חשוף ומרוסק
הכתב של ה"רולינג סטון" שליווה את בק בלונדון ב-1997 הבחין שהוא לא זז לשום מקום בלי בת הזוג שלו, ליי לימון. "היא הכירה אותי כשהייתי כלומניק בלי אגורה", אמר בק. "היא חיבבה אותי הרבה לפני כל אחד אחר. וזה חשוב. כמו בכל מערכת יחסים, יש לך את העבודה שלך ואתה מדבר על עבודה ואם משהו נדפק, השותף שלך ינחם אותך". אבל בראשית המאה ה-21, מה שנדפק היה היחסים של בק ולימון. השניים נפרדו אחרי תשע שנים ומה שנשאר לבק היה לדבר על זה – בעבודה. הוא חבר שוב לגודריץ' והשניים עמלו על מה שיהפוך ליצירת מופת.
ב-Sea Change, שיצא ב-2002, בק כמו סגר מעגל עם המורשת של אביו כמתזמר ומעבד (אגב, הוא משתתף ברוב האלבומים שלו). לצד הכתיבה החשופה והמרסקת, בק וגודריץ' מילאו את החלל בדרמה. גם כמבצע, תכונה שאף פעם לא הייתה מהבולטות אצלו, בק המציא את עצמו מחדש: נדמה שהוא פשוט העלה את השבר מהלב לגרון, כמו הרגע שבו הוא מיילל ב-The Golden Age, תחילת המסע שהציב רף חדש עבור הקונספט של "אלבום פרידה".
על רקע התמורות במגמות המוזיקליות באותם זמנים, Sea Change פתח את תור הזהב של הז'אנר הניאו-אקוסטי, עם השפעות של לו ריד והוולווט אנדרגראונד, אבל גם ניק דרייק ופסקולים של סרטי מערבונים. Lost Cause, הדבר הכי קרוב באלבום ללהיט, התקבע בתור סטנדרט לשיר מתוק-מריר, שבלתי ניתן לעמוד בפניו. שנתיים אחרי, בק יבצר את מעמדו בתור אייקון לענייני מערכות יחסים מתפוררות, עם ביצוע חורך ל-Everybody's Gotta Learn Sometimes, עבור פסקול הסרט "שמש נצחית בראש צלול". כידוע, הסרט לא עסק במזג האוויר.
משחקים במחבואים
המשך העשור הציג היטב את מלכודת הדבש שמסכנת כל גאון. האלבומים Guero ו-The Information היו לא רעים, אבל הרזומה של בק כפה עליהם אכזבה. ב-Modern Guilt, שיצא ב-2008, בק חבר למפיק החם של הרגע, דיינג'ר מאוס והעמיד אלבום כיפי וחכם לא פחות מקודמיו, עם השפעות של סרף וגאראג' כמו בשיר המדבק Gamma Ray (שקיבל חידוש נהדר של ג'יי ריטארד המוכשר, שמת בנסיבות טראגיות בגיל 29 בלבד). הקטע המסיים, Volcano, הוא מהיפים ביותר של בק: הכלאה מושלמת של Mutations ו-Sea Change, עם טקסט לופת שנכתב אחרי שבק קרא על נערה יפנית שהתאבדה בקפיצה לתוך הר געש. "נמאס לי מאנשים", הוא שר, "שכל מה שהם רוצים זה לרַצוֹת, אבל אני עדיין רוצה לרצות אותך". בדיעבד, תחושת הלאות בשיר מתכתבת עם האתגר הבלתי אפשרי של בק מול הציפיות ממנו.
אולי בשל כך השנים הבאות של בק נראו כמו משחק מחבואים. כשהוא משוחרר מהחוזה עם "גפן", בק השיק פרויקטים מחויבים פחות מסחרית, שהצטיירו כמו מאמץ להחזיר את הכיף לחייו. הוא השיק את "מועדון התקליט", פרויקט שבו ביצע עם חברים תקליטי מופת של וולווט אנדרגראונד, לאונרד כהן ו-Inxs. אחר כך פרסם תווים של שירים כדי לעודד מוזיקאים אחרים להקליט אותם.
בין לבין גם הפיק אלבומים מצוינים, כגון Demolished Thoughts של ת'רסטון מור מסוניק יות' וגם Mirror Traffic של סטיבן מלקמוס מפייבמנט, שיצאו באותה שנה. אבל את העבודה הטובה ביותר שלו בתחום הוא עשה עם שרלוט גינזבורג: השניים שיתפו פעולה ב-IRM מ-2009, שבו בק הפליא לכתוב, להפיק ולנגן בכל השירים.
בין לבין כבר הצטברו שש שנים בלי אלבום אולפן רגיל שלו. ואז, כשכבר מוצו כל העיסוקים הצדדיים והחלטורות שהעסיקו אותו, הוא חזר.
שובו של בק
בשלב זה נדמה היה שבק כבר לא צריך להוכיח הרבה. בחייו נרשמה יציבות, עם נישואים ושני ילדים. מדי פעם היה צריך להגיב לשאלה על השתייכותו לכנסייה הסיינטולוגית: משפחתו הייתה מעורבת שם כמה שנים וגם רעייתו, מרתה ריביסי, לא הייתה זרה לכת הבעייתית. בק עצמו זגזג בנושא, אבל בשנים האחרונות דבק בטענה שזה אף פעם לא באמת עניין אותו. "הייתה תקופה, אולי בתחילת שנות ה-2000, שהמשפחה שלי המליצה לי לקבל טיפול", הסביר, "מעבר לזה, זה לא משהו שעסקתי בו אקטיבית".
אבל מוזיקלית, היה ברור שהעולם עדיין ממתין להברקה. ובתחילת 2014 היא הגיעה: Blue Moon, הסינגל הראשון מהאלבום החדש, Morning Phase, סתם אלפי פיות במכה. עם לחן ועיבוד שמזכיר את השיאים של Sea Change, זה היה בק במיטבו: רעב, רגיש, מדויק. גם שאר האלבום, אותו הפיק לבדו, היה מלא ברגעים של יופי. פרס "אלבום השנה" בגראמי, היוקרתי מכולם, סגר את הסיפור: אפשר בהחלט לקרוא לזה קאמבק.
Morning Phase נראה בדיעבד כמו טקס להסרת העול מעל הכתפיים, שאיפשר לבק לחזור למוד יותר קליל. הוא גם נפתר מבעיות גב, מה שהחזיר אותו למקום שבו תמיד ידע להרשים: הבמה. הופעה שלו שראיתי ב-2015, בפסטיבל בשבדיה, הייתה הגרסה הכי איכותית להפעלה על שפת בריכה במלון אילתי: מתחילים הכי חזק, עם Devil's Haircut ו-Loser ברצף. משם רק מגבירים.
הגירושים מריביסי ב-2019 אולי עוררו ציפייה ל-"Sea Change: החגיגה נמשכת", אבל בק הגשים תשוקה ישנה וחבר לפארל וויליאמס וסטארים אחרים בתחום ההפקה, כמו גרג קרסטין ופול אפוורת'. Hyperspace, האלבום האחרון שלו נכון לעכשיו, לא ייחרת בפנתיאון רחב הידיים שלו. אבל את העבודה הוא עשה. ואלמלא האסון שהמיטה הקורונה על תעשיית המופעים והפסטיבלים, זה היה צריך להיות גם הקיץ שלו.
אחרי שהשברים יפונו מהרצפה, בק, סביר להניח יהיה שם. "הייתה נקודה שבה הייתי, כאילו, 'זה נגמר?", סיפר ל"ניו יורקר" לפני שנה. "אבל אני מתעורר עם שירים, מלודיות הרמוניות, ליין בס. זה כאילו שיש תחנת רדיו בראש שלי שמנגנת כל הזמן". אם יש סיבה טובה לחכות לסוף הסרט המזעזע הזה, היא כדי לשמוע מה עוד יש לפלייליסט של בק להציע.
