שבוע שעבר, משרדי חברת ההיי־טק התל־אביבית Trafficpoint הופכים לבמת תיאטרון, כשהקהל פוסע בעקבות השחקניות יעל שרוני, המנהלת הקשוחה במחזה "צירים", ועינת הולנד, מפינת הקפה ועד למשרדים. שרוני אלופה בלגלם דמויות של נשים לא קלות, ביצ'יות ליתר דיוק. ב־20 שנות הקריירה שלה היא שיחקה עשרות תפקידים מצחיקים ומרגשים, אבל כולם זוכרים לה בעיקר את תפקידי הנשים המרושעות. היא הייתה לילך, גרושתו העצבנית של איצקו ב"רמזור", והקלפטע האולטימטיבית בטלנובלות "משחק החיים" ו"השיר שלנו".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"בחיים אני שלגייה, אז תן לי לשחק את המכשפה", היא אומרת. "לשחק את שלגייה זה משעמם. דמות רעה היא הרבה יותר מאתגרת ומורכבת. היא נותנת לך מקום להוציא את הצדדים האפלים שנמצאים בכולנו, שבחיים רובנו לא מוציאים אותם. בהתחלה הייתי בשוק שנותנים לי את התפקידים האלה. אמרתי, מה הם רואים בי שאני לא רואה. הייתי בטוחה שאני בצד של הטובים, שאני בת השכן הטובה, אבל חיבקתי את התפקידים האלה בשתי ידיים. מה שיפה בלשחק את הדמויות האלה זה לנסות להביא את המורכבות שלהן, עד כמה שניתן, בנוסף לרוע, ואני חושבת שהצלחתי לצקת לתוכן גם הרבה הומור".
שרוני רחוקה מאוד מהדמויות ההן. מי שראה אותה בסדרה "סרוגים", שזיכתה אותה בפרס האקדמיה לטלוויזיה ובתפקידים בתיאטרון הרפרטוארי, יודע את זה, אבל לך תתווכח עם הזיכרון הקולקטיבי, עם הנטייה לאמץ את הביצ'יות חזק ללב ולהפוך אותן למלכות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היא בת 46, נשואה לנדב סברוב ("הגבר הכי סקסי בעולם"), בעל חברת ההיי־טק שבמשרדיה מועלית ההצגה, אמא לשלוש בנות (אלונה בת 12, רונה בת תשע ואלה בת השש) ורחוקה מכל מה שמאפיין שחקנים אחרים. אין לה פייסבוק, אינסטגרם או טיקטוק, וכמעט לא תראו אותה מככבת בהשקות. "אין לי צורך בזה", היא אומרת. "באתי לעבוד. ברור שכשמזהים אותי ברחוב זה איזשהו מדד להצלחה, אבל ככה אני מרגישה שאני שומרת על עצמי. למזלי הטוב אני עובדת, והעבודה היא שחושפת אותי. יכול להיות שאם הייתי הולכת יותר לאירועים, אם היו כותבים עליי יותר ברשתות החברתיות, זה היה מניב עוד משהו. אבל אני מוכנה לשלם את המחיר הזה ללא בעיות".
אצל שחקנים אחרים האגו משחק תפקיד חשוב.
"יש לי דיאלוג ארוך עם הנושא הזה – עד כמה האגו מנהל אותי. בתחילת הדרך היה לי קשה אפילו להודות שאני שחקנית. פחדתי להודות ברצון שיאהבו אותי. שחקן שרוצה לקבל אהבה והכרה נראה לי אז כמו חולשה. אפילו בזתי לזה קצת. היו לי יחסי אהבה־שנאה כלפי הקונטקסט הזה. היום אני מבינה שאתה נותן מעצמך וחושף את עצמך באומץ כדי לספר סיפור שאנשים יוכלו להתרגש ממנו, לצחוק ולהזדהות איתו, ושיש לזה משמעות. זה לא רק תמחאו לי כפיים. היום אני חיה בשלום עם הדואליות הזאת. ימים יגידו מה יקרה לי בעוד עשר שנים".
עד כדי כך לא האמנת בעצמך כשהתחלת לשחק?
"לא שלא האמנתי אז שאני יכולה להיות שחקנית. הרגשתי שאני עוד כלום ושום דבר כדי לקרוא לעצמי שחקנית. ידעתי שאני צריכה עוד ניסיון וזמן לזה. רק אחרי חמש־שש שנים במקצוע הבנתי שאני פה כדי להישאר. אבל עדיין קורה לי אחת לכמה זמן שאני שוקלת לעזוב את המקצוע".
הילדות שלך ראו את "השיר שלנו"?
"הבת הגדולה שלי, בת ה־12, ראתה את זה בשידורים החוזרים ואמרה: 'אמא את נורא יפה ורעה', ואנחנו צוחקות מזה".
בחודש הבא תעלה לשידור העונה החמישית של "היהודים באים", תוכנית הסאטירה של התאגיד, שבה שרוני מככבת לצד מוני מושונוב, יוסי מרשק, עידו מוסרי, יניב ביטון, שירה נאור ומעיין בלום. "כשהציעו לי להשתתף בתוכנית, שאלתי מי משתתף בה", היא אומרת, "כשאמרו לי שמוני מושונוב משתתף, אמרתי, מי את שתגידי 'לא' למשהו שמוני הגדול אמר כן. הוא מוכשר פחד. כל הצוות מוכשרים אחד־אחד, כשחקנים וכקומיקאים. האמת, הכוכבים האמיתיים של הסדרה הם הכותבים. אני מסירה בפניהם את הכובע".
העונה הקודמת של "היהודים באים" עוררה סערה גדולה והפכה את כוכביה לאויבי העם. מספר הטלפון של שרוני, כמו של האחרים, פורסם, והיא הוצפה בשיחות והודעות - שילוב בלתי נסבל בין קללות, נאצות ואיומים מה נעשה לך ולמשפחה שלך. חברי כנסת ואנשי ציבור דתיים הצטרפו למתקפה, דרשו לפתוח בחקירה נגד יוצרי התוכנית והמשתתפים על פגיעה ברגשות הציבור הדתי ותבעו להוריד אותה מהמסך.
נלחצת?
"זה לא היה נעים, אבל אפילו לא החלפתי את מספר הטלפון. החלטתי לצלול רגע עד שהגל הזה יחלוף, ובסוף זה באמת נרגע. הבנתי גם את הכאב שלהם. היו הודעות שהרגשת כמה הנושא הזה כואב למי שכתב אותן, והכאב הזה נגע לליבי, לא הפחיד אותי. היו הודעות שכמעט התפתיתי להגיב להן ולהגיד שזה לא נעשה כדי לפגוע ושהתנ"ך הוא של כולם, ושיש לו עוד פרשנויות. אני מרגישה שהיו כמה שרצו לעשות הון פוליטי מהדבר הזה. אותנו זה לא הרתיע. המשכנו באותו קו. אם יש משהו שהוא מספיק שווה לדבר ולהגיב עליו, אנחנו עושים אותו".
יש גבול שאותו לא תעברו?
"אם אתה לא מוצא את הדרך הראויה לדבר על נושא מסוים, אתה לא עושה את זה. צריך שתהיה אמירה שחשוב להגיד אותה ושזה יהיה מצחיק - הומור שיעזור לך לעכל את זה. היה מערכון אחד שהיה לי קשה עם התוכן שלו, ובהפקה התעקשו לעשות את זה. אחרי שצילמנו אותו הם הסתכלו עליו ואמרו שזה לא מספיק שווה את זה. זה היה מערכון שבו ירדנה ארזי יושבת להתאפר, המאפר שלה מספר לה על מות עפרה חזה, והחיוך נתקע לה על הפרצוף. היא מנסה לבכות וכל הזמן בורח לה חיוך. זה היה מצחיק, אבל זה לא מצדיק שנצחק על הנושא. אחר כך הלכתי וקראתי קצת ראיונות עם ירדנה. באחד הראיונות היא אמרה שהיא הרגישה שהסיפור סביבה וסביב עפרה גדול ממה שהוא היה באמת, ושהלבישו עליהן את המלחמה בין אשכנזים למזרחים. נורא שמחתי שבסוף הם הבינו שהבדיחה לא מספיק מצחיקה.
"היה לנו בעונה הנוכחית מערכון על גולדה מאיר שהולכת לטיפול שיגמול אותה מרגשות האשם על מלחמת יום כיפור. היא אומרת למטפל, 'לא, אל תגמול אותי מסיגריות, זה הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים. אני רוצה להיגמל מרגשות אשם'. בסוף הוא גומל אותה מרגשות אשם והיא יוצאת בריקודים. אמרתי שאני לא מבינה למה היא יוצאת בריקודים, והם שינו את הסוף. יש גם מקרים שקשה לנו עם החומר, אבל הם לא מוותרים ובסוף אנחנו מתרצים".
אתם מתחרים ב"ארץ נהדרת?"
"זה לא אותו פורמט. אין אצלנו אקטואליה. אנחנו עוסקים בהיסטוריה שמתכתבת עם אקטואליה".
ואם יציעו לך להצטרף ל"ארץ נהדרת?"
"אם יקראו לי ל'ארץ', אני לא אגיד חלילה לא. יש שם כרגע נבחרת חלומות. נבחרת מהסרטים. אני לא יודעת כמה אני עשויה מהחומרים האלה. בכל מה שקשור לחיקויים הם עושים את זה הרבה יותר טוב ממני. יניב ביטון נהדר שם והוא חקיין יוצא מן הכלל. לדעתי גם עידו מוסרי יכול להיות שם בשקט. הוא חקיין־על".
שרוני מברכת על מהפכת מי־טו שעוברת על התעשייה והחברה בכלל, לצערה בגלל התנסות אישית. "באזור גיל 18 חוויתי הטרדה מינית שזכורה לי היטב עד היום", היא אומרת. "לא עשיתי עם זה שום דבר למעט לנתק קשר עם הנוגעים בדבר ולשתף בזה את הקרובים אליי. במקצוע עצמו לא יצא לי למזלי להיתקל ברמה האישית בהטרדות מיניות. שמעתי על אחרים.
"אני חושבת שהמהפכה הזאת היא ממש טיפול שורש בתפיסה עגומה ומעוותת של חברה ששנים איפשרה לתופעות האלה לקרות. בגלל שהיא כזו עמוקה, ושנולדה בתקופה של רשתות חברתיות, שבה כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה, לטוב ולרע, אנשים משלמים מחיר כבד על כך. לעיתים זה גם יוצא מפרופורציות, וראשים נערפים ללא הפעלת שיקול דעת. אבל זה מחיר שכנראה חייבים לשלם אותו כדי שהמהפכה הזאת תשתרש. אני מאמינה, ואני כולי תקווה שעם הזמן זה יתאזן. התקופה הזאת גם שמה זרקור על כל מיני נורות אזהרה שאנחנו צריכות לשים לב אליהן כאשר דברים נעשים באופן מניפולטיבי, כשלפעמים אנחנו לא ממש ערות לכך שאנחנו מהוות טרף לגברים טורפים".
את תקופת הקורונה שרוני צלחה לא רע. "זה התחיל אצלי באיזושהי אופוריה", היא אומרת. "אמרתי, איזה כיף, אפשר לעצור את הרכבת לגמרי, וזה היה מאוד נעים. פתאום אף אחד לא רודף אחריך ואתה לא רודף אחרי שום דבר. אתה עוצר לרגע את מרוץ החיים. פתאום המילה 'צריך' יצאה מהלקסיקון. אתה לא צריך לקנות, לא צריך לנסוע ולא צריך לפגוש אף אחד, וזה הלהיב אותי מאוד. אבל לאט־לאט זה כבר התחיל לקבל צורות אחרות. ברגע שחוסר הוודאות הפך להיות פקטור נורא גדול בחיים של כולנו, זה פתאום התחיל לערער את שלוות הנפש שלי".
עבדת בקורונה?
"דווקא עבדתי. צילמתי סרט באוקראינה – סרט ביכורים של יונתן דקל, ששמו 'צ'ק אאוט' ומשחקים בו גם נורמן עיסא, עוז זהבי, אקי אבני ודר זוזובסקי. הילדות נשארו עם נדב. גם כשצילמתי בזמנו את 'בשבילה גיבורים עפים', ונסעתי לשלושה שבועות לקולומביה, נדב נשאר איתן. היה לי רק עצוב כל כך שלא היה כמעט תיאטרון בתקופת הקורונה".
בימים אלה היא מככבת, כאמור, במחזה "צירים" שתירגם יהלי סובול, מביימת אשתו השחקנית עדי גילת, ומפיק תיאטרון גבעתיים בניהול אוהד קנולר. הוא עוסק בשאלות מה המחיר שנאלצים כיום לשלם עובדים עבור החדירה לפרטיות שלהם, האם יש צורך בהצבת גבולות, ומה צופן העתיד בתחום.
את משחקת לפני קהל של 40 איש. לא חסרים לך אולמות התיאטרון הגדולים?
"שיחקתי הרבה פעמים בהצגות באולמות גדולים, אבל אני יותר אוהבת את הבוטיק, את הפרינג'. אני מרגישה שיש שם יותר חופש ושיש לך באמת הזדמנות לעשות משהו יותר ניסיוני ומרתק. כשאתה על הבמה מול מאות אנשים, הם נשארים נורא רחוקים ממך ואתה מנותק מהם באיזשהו אופן".
תחזרי לתיאטרון רפרטוארי?
"נבר סיי נבר. מה שהפחיד אותי תמיד בתיאטראות הגדולים זה שלאגרים. כי זה אומר לעשות עכשיו את אותה הצגה המון פעמים, לפעמים מאות, ולהסתובב איתה ברחבי הארץ. באיזשהו שלב החוויה הזאת הופכת להיות עבורי אוטומטית. הקסם הולך לאיבוד. מתפוגג. גם ההתרגשות. יש אנשים שמתים על זה, שרק מחכים להיכנס לוואן ולנסוע ברחבי הארץ. לא אני. אם יהיה מחזה טוב ושחקנים טובים, אני לא פוסלת את האופציה הזאת. יש לי תשוקה לעבוד. כשאתה בוחר במשחק, אתה לא יכול ללכת נגד הלב שלך".
ועכשיו לשאלת מיליון הדולר: מה עם איחוד של "רמזור"?
"את זה צריך לשאול את אדיר. כמו שעשו איחוד של 'חברים', אפשר בהחלט לעשות גם איחוד של רמזור".
עם העובדה שהיא בשנות ה־40 שלה, שרוני מתמודדת בהצלחה. "ה־50 אורב לי שם מעבר לפינה וזה יהיה פחות פשוט, בינתיים אני בסדר", היא מחייכת. "יש יותר ויותר אנשים בני 50 סביבי, ואני מרגישה שה־50 יהיה אחרת. ההורים שלי כבר בני 87, ויש לי אחות שעברה את ה־60. אני בת הזקונים. אבל יש במקצוע שלנו גם משהו ששומר אותנו אינפנטיליים וצעירים לנצח, וטוב שכך. זה עוזר להתמודד עם הגיל. הבגרות הזאת שבאה לי בעל כורחי, גם עוזרת לי להגיד 'אני שחקנית', לעמוד מאחורי העסק הזה בגאווה. הגיל עוזר לי לא להתחבא, לא להתנצל, לראות את ההצלחות, ולקבל הכול בהשלמה. אתה כבר לא יכול להיות אנדרדוג בן 20. תשכח מזה. אבל תעשה לי טובה, רק אל תשאל אותי על גיל 60. זה כבר מפחיד אותי", היא צוחקת.
