בימים אלה מוקרן בבתי הקולנוע סרטו של עידן חגואל, "אזרח מודאג", שמתאר בהצלחה את המתח שמתקיים בין זוג הומוסקסואלים בורגנים המתגורר בדרום תל אביב ובין הסביבה המזוהה עם עובדים זרים. המתח הזה, שבין הומוסקסואל צעיר והמרחב שמחוץ לבית, נמצא גם במרכז סרטו החדש של ניצן גלעדי, "כאילו אין מחר".
כאילו אין מחר - טריילר
הסרט נפתח באירוע טרור המתרחש בעיצומו של מצעד הגאווה בתל אביב. צעיר בבגדים כהים ומסכה פותח באש על החוגגים, הורג אחד מהם ופוצע רבים אחרים. הסיטואציה הטרגית הזו מזכירה את מה שהתרחש במצעד הגאווה בירושלים ב-2015, אלא שהרוצח כאן מצליח להימלט, וסרטו של גלעדי מעביר היטב את רגעי הפחד והתדהמה שבעקבות הפיגוע. מכאן והלאה הוא עוקב אחר תגובותיהן לטראומה של שלוש דמויות: אמן קעקועים הומוסקסואל (ישראל אוגלבו), חברתו הטובה (מורן רוזנבלט) שהיא גם ספקית הסמים שלו, וגבר זר אפוף מסתורין שהוא מכניס לדירתו בדרום תל אביב (דין מירושניקוב) לאחר שהוא מוצא אותו מסתתר בחדר המדרגות. כל העת עולה בזיכרונו דמותו של גבר עוטה שחורים בעל מבט חודר ומאיים, שהוא משוכנע כי הוא הרוצח.
לביקורות קולנוע נוספות:
רוב הסרט מתרחש בדירה שדימויה נע מהנהנתני אל המסויט. רגעיו החלשים של "כאילו אין מחר" קשורים לדינמיקה בין גיבור הסרט וחברתו, מיד לאחר הפיגוע. הזעזוע שעל פניהם נראה מאולץ, הבריחה שלהם לעולם הסמים והכימיקלים נדמית מופרכת, ונוכח תגובתם לדיווח הישיר מהזירה המועבר בטלוויזיה - קצת קשה להאמין שזמן קצר לפני כן הם היו שם וחוו אותו. בעיקר נדמה כאילו הסיטואציה הטראומטית אינה אלא רקע ליצירה שמבקשת בעיקר להיות פרובוקטיבית ומאתגרת, ופחות בחינה מעמיקה של דמות ברגע אלים המאיים לא רק עליה אלא על הקהילה שהיא שייכת אליה בכלל.
בריאיון של גלעדי, שב-2012 ביים את הסרט היפה "חתונה מנייר", ל-ynet, הוא התייחס לסצנת ה-Chemsex בקרב הקהילה הגאה. צריכה של סמים מעוררים, בעיקר קריסטל מת' (המכונה "טינה"), במהלך פעילות מינית אינטנסיבית. במהלך הצפייה בסרט קשה שלא להיזכר בסרטו התיעודי המצוין של תומר היימן, "יונתן אגסי הציל את חיי" (2018), שעוקב אחר אורח חייו הקשוח של כוכב סרטי פורנו הומוסקסואלים והתמכרותו לסמים הרסניים. בשני הסרטים, התחושה היא של קיום גברי על סף קריסה, של חיים המתנהלים בצל אובדן, ושל הווה דקדנטי שאחריו, כמתבקש משם הסרט הנוכחי - אין שום מחר.
מבחינה זו, כותרת סרטו של גלעדי מתעתעת. "כאילו אין מחר" מתייחס, על פניו, למצב של נהנתנות מוחלטת, התנתקות טוטלית ממקום ומזמן, שקיעה בתוך חוויה אקסטטית. זה גם מה שקורה לגיבורו של הסרט, אבל כאן זה נובע בתגובה לחוויה טראומטית, שבעקבותיה הוא ואנחנו מאבדים תחושה של זמן. ההתבוננות בדינמיקה הזוגית והמינית שבין שני הגברים הזרים - דמותה של הצעירה נעלמת כמעט לחלוטין בחלקו השני של הסרט - נושאת עימה ממד פרובוקטיבי בוטה. אחרי "אזרח מודאג" ו-"15 שנה", סרטו של יובל הדדי מ-2020, שתיארו זוגיות הומוסקסואלית בורגנית, סרטו של גלעדי שב לכאורה ומעצב סטיגמה אפלה ודקדנטית.
לכאורה, מודגש כאן, משום שאני מתקשה לקבוע זאת בוודאות. האומנם הסטיגמה מכוננת כאן, או שגלעדי דווקא מבקש לבקר את מי שאוחזים בה (ודאי בימים האפלים האלה שהופכים את יציאת הסרט לרלוונטית במיוחד)? זוהי שאלה שחברי הקהילה כמו גם סטרייטים צריכים לתהות עליה ולהתמודד עימה. גם העובדה שאוגלבו ומירושניקוב הם סטרייטים מוסיפה לממד הפרובוקטיבי של הסרט - ממש כמו סצנת הסקס הלסבית, בכיכובן של שתי שחקניות סטרייטיות, שנמצאת במרכז סרטו זוכה דקל הזהב של עבדלטיף קשיש, "כחול הוא הצבע החם ביותר" מ-2013.
סרטו של גלעדי כושל דווקא בחלק המותחני שלו, כאשר גיבורו מתחיל לתהות שמא הגבר הזר והמסתורי שהכניס למיטתו הוא הרוצח. הדברים הופכים מופרכים יותר ויותר בחלקו האחרון, שכבר מקבל צביון של סרט אימה או פילם נואר הזוי. קשה גם לומר שגיבוריו מעוררים איזושהי הזדהות, בהינתן הדיאלוגים הבסיסיים שמונחים בפיהם, והתחושה של הניתוק בו הם חיים שהולכת ונהיית רפטטיבית יותר ויותר. התסריט, במילים אחרות, נמצא קצת אחרי עבודת הצילום (מתן רדין) והמוזיקה (עופר נסים). עם זאת, גלעדי, כך נדמה, מבקש יותר להעביר איזו חוויה חושית שמתעצמת בעקבות הטראומה ותחושת האיום שבחוץ - משהו שממקם את סרטו יותר בטריטוריה של סרטים מכוננים כ"רקוויאם לחלום" ו"טריינספוטינג".
"כאילו אין מחר" הוא סרט שמצהיר על נוכחותו. הוא בוטה ומתריס, ומנסה לעורר הכול חוץ מאדישות. וזו אולי גם הבעיה שלו. בסופו של דבר, זהו סרט שמה שמניע אותו היא הומופוביה - הפיגוע שפותח אותו אבל גם גילוי שמגיע בהמשך - והחרדה מפני מה שנמצא שם בחוץ האלים. אבל התחושה היא לעיתים שלפנינו יצירה בעלת אופי סטודנטיאלי. אדישות היא בדיוק הדבר הזה שאתה חש רוב הזמן כלפי הדמויות פה, והיא מתפוגגת רק בסצנת הסיום שהיא אחת העוצמתיות והיפות שנראו בקולנוע המקומי בזמן האחרון.
