יש לי חיבה לסרטים העוסקים בסאונד, אותו מרכיב במבע הקולנועי שנדמה לא פעם שולי לאיכויות הוויזואליות. מבחינה זו, "קולות רקע", סרטם של יבגני רומן וזיו ברקוביץ', מציע התמקדות לא שגרתית בדיבוב, בקול התופס את מקומו של קול אחר, על-פי-רוב דומיננטי יותר. הסרט הופך את ההיבט האמנותי הזה לאלגוריה על זהות והחיפוש אחריה בקרב קהילת המהגרים מברית המועצות לשעבר שהגיעו ארצה בתחילת שנות ה-90.
"קולות רקע" - טריילר
גיבורי "קולות רקע" (שם הסרט הוא אחד ממרכיבי הסאונד) הם בעל ואישה, ויקטור (ולדימיר פרידמן) ורעיה (מריה בלקין) שמגיעים לישראל ערב מלחמת המפרץ הראשונה. הם אנשים מבוגרים, בשנות ה-60 לחייהם, שהיו במולדתם כוכבי דיבוב סרטים, בעיקר הוליוודיים, לרוסית. חברו של ויקטור אף מזכיר לו בהומור כיצד הצליח לשפר את משחקו של קירק דגלאס ב"ספרטקוס" של סטנלי קובריק מ-1960 בזכות כישורי הדיבוב שלו. בישראל, שבה דיבוב סרטים מוגבל בעיקר לסרטי ילדים (שאינם שולטים בקריאת כתוביות תרגום), נדמית האמנות הזו, ובכן, כקולות רקע, כעניין שולי; אבל במדינות כמו רוסיה, צרפת, גרמניה, איטליה וספרד – סרטים זרים כמעט ואינם מוצגים בשפת המקור, ומדבבים כרעיה וויקטור זוכים, לא פעם, לפופולריות רבה כמו זו של השחקנים שאת קולם הם מספקים.
לביקורות סרטים נוספות:
בישראל, הם מגלים שקולות הזהב (זהו שמו הלועזי של הסרט) שלהם אינם פותחים שום דלת. ויקטור, בסצנה משעשעת, מתבקש להקליט ברוסית את התרעת "נחש צפע" המשודרת בעת התקפת טילים, ומוצא עבודה כשליח בשירות העיריה. רעיה מתקבלת לעבודה במוקד טלפוני של שיחות ארוטיות, שם היא מתחזה ל"מרגריטה", צעירה בתולה בת 22. אני מודה שזהו החלק בסרט שלא אהבתי, בלשון המעטה. לא זו בלבד שיש כאן ראיה סטריאוטיפית של המהגרת הרוסייה, אלא שבחירתה של רעיה להסתיר את עבודתה במוקד מפני בן-זוגה – פשוט אינה משכנעת. נכון שעבודתה זו קשורה בסאונד, ביכולתה לחקות בטלפון קול של צעירה, כפי שעשתה מן הסתם בשנים הרבות בהן דיבבה סרטים – אבל התסריט כמעט ולא מתייחס למצוקה המובילה נשים למקום הזה, ואף מתאר את דמותה של מנהלת המוקד (אוולין הגואל) כמעין פיה טובה.
מה שכן עובד בסרט זו אהבת הקולנוע שניכרת בו. רעיה וויקטור מזכירים קצת את גיבורי סרטו של פליני, "ג'ינג'ר ופרד" (1986) – זוג אמנים מזדקנים שנודעו בעבר הרחוק כגרסה איטלקית, מעט פאתטית, של הצמד ההוליוודי המפורסם, ג'ינג'ר רוג'רס ופרד אסטר. רעיה וויקטור מעריצים את פליני, ויש להם אף תמונה משותפת עמו, מימי "שמונה וחצי". כאשר בעל בית קולנוע מקומי (אורי קלאוזנר) – ונחמד לראות סרט שמתרחש בתקופה שבה עוד היו קיימים בתי קולנוע קטנים, מקומיים – פונה לוויקטור בהצעה שידבב סרטים עבור קהל רוסי, בוחר האחרון בסרטו של פליני, "קולו של הירח" (1990). לא צפיתי בסרט הזה שנים רבות, אולי אף מאז הוצג בבתי הקולנוע, ואני גם לא זוכר מה חשבתי עליו (הסרט, בכל מקרה, נחל כישלון והיה סרטו האחרון של פליני) – אבל זה בהחלט רגע מרגש לצפות בקטע ממנו.
סיפור העלייה מברית המועצות לשעבר עמד במרכז לא מעט סרטים ישראליים בשנות ה-90, שהבולט ביניהם הוא "החברים של יאנה" (1999) בבימויו של אריק קפלון. החזרה אל הימים האלה נדמית בסרטם של רומן וברקוביץ' כמעט נוסטלגית, והצילום אכן מאפיין את הסצנות בצבעי זהוב-צהבהב יפהפיים (ברקוביץ' גם צילם). הסיפור מחזיר אותנו אל ימי ספריות הווידיאו – כאן, דרך ספריה של סרטים פירטיים מדובבים לרוסית – וכאשר ויקטור צופה שם בקטע מתוך דרמת הגירושין זוכת האוסקר של רוברט בנטון "קרמר נגד קרמר" (1979), הוא נדמה כמו בובת פיתום הנעורה לחיים כשהוא מתחיל לדקלם מהזיכרון, ברוסית, מונולוג של דסטין הופמן, אותו הוא דיבב בזמנו.
ישנן בסרט סצנות יפות. אחת מהן, בה פוגשת רעיה בגבר בן גילה (אלכסנדר סנדרוביץ' הנהדר) הממתין, זר פרחים חגיגי בידו, לפגוש לשווא את "מרגריטה" – היא כמו סרט קצר, מקסים, בפני עצמו. אכן, שחקניו של "קולות רקע" הם ההישג הגדול שלו. שחקנית התיאטרון הוותיקה מריה בלקין היא תגלית. יש בפניה משהו שמזכיר את ג'ולייטה מסינה, ודמותה, מעין אישה-ילדה נאיבית, מתייחסת אל אלה שגילמה מסינה בסרטיו המוקדמים של, ובכן – שוב הוא – פליני. ולדימיר פרידמן זכה לנוכחות רבה על מסכי הקולנוע והטלוויזיה בארץ, אך נדמה לי שזוהי הפעם הראשונה שהוא מגלם תפקיד ראשי – והופעתו נפלאה.
4 צפייה בגלריה
הופעה נפלאה. ולדימיר פרידמן ב"קולות רקע"
(צילום: אתיאל ציון, באדיבות סרטי יונייטד קינג)
"קולות רקע" הושלם כבר לפני שלוש שנים, והוא מגיע רק עתה אל בתי הקולנוע, מאותה סיבה שהביאה לדחיית הפצתם של לא מעט סרטים ישראליים. יש בו חן רב, ושחקנים שכיף להתבונן בהם. הוא נדמה קצת כשייך לעשור אחר, אבל הרי בזה בדיוק הוא עוסק.
