העיבוד הקולנועי של "קוויר" (Queer), הנובלה של ויליאם ס. בורוז משנת 1985, הוא Passion Project במובן המלא ביותר – גם בחשיבותו האישית עבור המעבד וגם בתכניו. הבמאי לוקה גואדנינו קרא את הספר בנעוריו והוא עיצב את מחשבותיו המתגבשות אודות תשוקה והזדקקות לקשר. כבר בגיל 20 הוא עשה ניסיון ראשון לכתוב תסריט המבוסס על הספר - אבל התוצאה הייתה, על פי הודאתו, איומה. כעת, בסרטו התשיעי, הוא השלים את מלאכת העיבוד.
"קוויר" - טריילר
(באדיבות A24)
זהו שיתוף הפעולה השני של גואדנינו עם התסריטאי ג'סטין קוריצקס. סרטם הקודם "מתחרים" (2024) עסק בדרך שנונה ואנרגטית במערכת יחסים משולשת בין שלושה טניסאים, כשהיצרים התחרותיים והמיניים התגבשו לקומבינציות מחוץ ועל המגרש. "מתחרים" היה התסריט הראשון של קוריצקס שהפך לסרט, ו"קוויר" הוא השני. הנכונות של גואדנינו להפקיד בידיו את מלאכת העיבוד המאתגרת מעידה על מידה יוצאת-דופן של הערכה וביטחון בכישוריו של התסריטאי הצעיר.
בורוז היה אומן אוונגרדיסט רב-תחומי ודמות מפתח ביוצרי "דור הביט" של שנות ה-50. כמו עבודותיהם של בני דורו - הסופר והמשורר ג'ק קרואק ("בדרכים") והמשורר אלן גינסברג ("יללה") – הוא מזוהה עם כתיבה אישית ואסוציאטיבית, עם נדודים פיזיים ומנטליים, ופריצת גבולות של תודעה ומיניות מקובלת לתקופתה. למרות שלבורוז יש גוף יצירה נרחב ומוערך, עד כה רק במאי אחד העז לנסות לעבד אותו לקולנוע. ספר הפולחן "ארוחה עירומה" (1959) עובד ב-1991 לסרט בבימוי של דייויד קרוננברג. הספר רווי תיאורים סוריאליסטיים של מיניות קיצונית והזיות נרקוטיות פרועות שהפכו את הניסיון ליצור עיבוד נאמן לבלתי-אפשרי. קרוננברג טען שעיבוד נאמן "היה עולה חצי מיליארד דולר ונאסר להקרנה בכל מדינה בעולם". במקום זאת הוא בחר להתייחס לאלמנטים נקודתיים בספר, לשלב אותם עם מרכיבים בביוגרפיה של בורוז, ובדימויים יצירי דמיונו של הבמאי הנופלים תחת ההגדרה של "אימת-גוף" (Body horror).
4 צפייה בגלריה
אם אין ג'וק ענקי בפריים, זה כנראה לא "ארוחה עירומה". מתוך "קוויר"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
הספר "קוויר" אינו קיצוני כמו "ארוחה עירומה", אבל גם עיבודו חייב שינויים מהותיים ביחס למקור. למרות שהוא פורסם ב-1985, הוא נכתב ב-1951, בתקופה שבה בורוז היה במעצר לקראת משפט בעוון ירי למוות בבת זוגו ג'ואן וולמר. זהו המשך לספרו האוטוביוגרפי הראשון "ג'אנקי" (1953), שבו תוארו קורותיו של האלטר-אגו "וויליאם לי" בניו-יורק של שנות ה-40. הגיבור מתמכר לסמים וחייו סובבים סביב השגת כסף למימון ההתמכרות, מכירת סמים וצריכתם. "ג'אנקי" כולל גם תיאורים של ההתנסויות המיניות ההומוסקסואליות של הסופר, והנדודים שלו מניו-יורק, למדינות שונות בארצות הברית. בחלקו האחרון וויליאם לי הוא תושב-זר במקסיקו, טריטוריה שבה יש מידה רבה יותר של חופש לאמריקאי בעל אמצעים שעוסק במימוש תאוותיו.
"קוויר" ממשיך מנקודה זו, ומתרחש במקסיקו סיטי של סוף שנות ה-40. בתקופה המתוארת בספר בורוז (יליד 1914) היה עדיין במחצית הראשונה של שנות ה-30 לחייו. בסרט, לעומת זאת, "וויליאם לי" מגולם על ידי דניאל קרייג שבגיל 52 הוא בערך בן גילו של הבמאי. בגלל שמדובר בגיבור שחלק ניכר מזמנו מוקדש ל"קרוזינג" אחר גברים צעירים, להבדל של 20 שנה בין גיל הדמות בספר ובסרט יש משמעות. ייתכן שהפרשי הגיל ביחס לדמות במקור הספרותי הם חלק מהדרכים שבהם ספרו של בורוז הופך להבעה אישית של הבמאי.
הסרט מחולק לשלושה חלקים ואפילוג המתרחש בנקודת זמן מאוחרת. בשני החלקים הראשונים העיבוד נותר נאמן במידה רבה לעלילת הספר, תוך הצגה מרוככת של אלמנטים פרובוקטיביים בדמות הגיבור. רוטינת החיזור של וויליאם לי כוללת הצגה של דעות בוטות, לעיתים עם יותר מקמצוץ של גזענות. עמדות שקשה לתת להן פיתחון פה בקולנוע העכשווי, גם אם היה ניסיון למסגר אותן כאמירות אירוניות או למצוא הנמקה פסיכולוגית כזו או אחרת להשמעתן.
טהרני בורוז עשויים להתאכזב מהשינוי, אך מומלץ להכיר בכך שהעיבוד חותר לעסוק לא רק בעלילה לכשעצמה, אלא לבטא את האימפקט של הספר על הבמאי. בתור שכזה הסרט מתייחס, באופן ישיר יותר ופחות, לאלמנטים נוספים בחייו ועבודותיו של בורוז (תקרית הירי בבת הזוג, דימוי הנדלים ב"ארוחה עירומה" וכו') שיוותרו סתומים לנטולי-היכרות עם חייו ועבודותיו של בורוז.
באופן משלים ומהותי יותר גואדנינו וקוריצקס מתרחקים מהמקור בניסיונם לבטא באופן עמוק יותר פגיעות רגשית אנושית, ולעצב דמות ועלילה עם ממד רומנטי יותר. אם קרוננברג (ההטרו-נורמטיבי שאינו משתמש בסמים) התמקד במטאפורה של מיזוג פרוורטי בין גוף הכותב ומכונת הכתיבה, הרי שאצל גואדנינו הקוויר זו השאיפה להתלכדות פיזית של גוף בגוף שהיא גם מנטלית ורגשית. לא בכדי הדימוי החוזר שבו הוא משתמש הוא של השתרגות רגלי נאהבים.
שני החלקים הראשונים עוסקים במפגש והחיזור של וויליאם לי אחרי יוג'ין אלרטון (דרו סטארקי), עיתונאי צעיר ממושקף ונאה. הזירה היא מקסיקו סיטי של שנות ה-40 שגרסה מעוצבת שלה נוצרה באולפני צ'ינהצ'יטה ברומא – ולכן יש בה ממד של טריטוריה מלאכותית. יש לגיבור הכנסה פאסיבית, כך שהוא יכול להקדיש את עתותיו לכתיבה. אך במקום זאת הוא מעדיף לשתות, לספק את התמכרותו לסמים ולחזר אחר גברים צעירים. אלרטון הוא מושא תשוקה חמקמק ומתסכל. האם הוא קוויר? האם הוא חושק בגיבור? באחד מרגעי התסכול לי מתאר את אלרטון כקינוח "אלסקה אפויה" - שכבה חיצונית של מאפה חם, וגלידה קרה בפנים.
אין משמעותה של חמקמקות זו שהסרט נטול אקטים מיניים מפורשים למדי (בניגוד לאופן המעודן שבו הוצג הרומן בין צעיר ומבוגר ב"קרא לי בשמך" של גואדנינו מ-2017). למרות קיומם של רגעי מגע פיזי הדבר לא משכך את אי-הוודאות של העורג. בהקשר זה קשה שלא להתרשם מעבודת המשחק הנועזת של קרייג בסרט. נכונותו לעצב דמות מורכבת ופגיעה יותר מכפי שהיא מוכנה להראות, עם חליפה לבנה שהולכת ומזדהמת במהלך הסרט, היא הכרזה ברורה על שהשאיר הרחק מאחור את דמותו של ג'יימס בונד, וכעת הוא פנוי לתפקידים מאתגרים.
לי אומר על זהותו המינית "אני לא קוויר, אני נטול-גוף (Disembodied)". והמגע - האיחוד הפיזי, הרגשי והתודעתי, הוא הכמיהה של להיות בתוך גוף – של האחר שהופך גם לגוף שהיה חסר לך. ב"מתחרים" היה זה מגרש הטניס שתפקד כזירה המאפשרת התמזגות פיזית ומנטלית זו. לבורוז היה עניין ואמונה ממשית בכוחה של טלפתיה. הוא מאמין שמה שיאפשר התמזגות הוא סם מסתורי שנקרא יא-ג'ה (yagé), שהיום מוכר לנו יותר בשם "איוואסקה".
בחציו השני של הסרט לי ואלרטון עוזבים את מקסיקו סיטי לעבר יערות הגשם של אקוודור, בחיפוש אחר ד"ר קוטר (לסלי מנוויל – הבלתי ניתנת לזיהוי בהופעה משוגעת למדי), מומחית לסם. בספרו הפסימי יותר של בורוז, המסע מתחיל אך אחריתו לא נודעת. בסרט זהו החלק השלישי, שבו גואדנינו ממשיך לעבר המחוזות שבפתחם בורוז נעצר. יש שיבינו את הדימויים המוזרים בחלק זה כממשיכים את הדימויים שהופיעו ב"סוספיריה" (2018), העיבוד של גואדנינו לסרט האימה של דריו ארג'נטו. אבל כוונתו של הבמאי אינה אימת-גוף אלא בדיוק ההפך: חיפוש שפה וויזואלית שבה יהיה ניתן לבטא רגע של התמזגות. כדי להמחיש עד כמה רחוק הולך גואדנינו אציין שהיו רגעים שהזכירו לי את הסיום של "2001: אודיסאה בחלל". לא אסוציאציה שנדמית כהגיונית בסרט כמו "קוויר", שעוסק בכמיהה פיזית ורגשית.
4 צפייה בגלריה
השם אינו בונד, ובמרטיני הלא-מעורבב יש הרואין. מתוך "קוויר"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
שאלת היכולת לחוות התפעמות, או התחושה של ריחוק ובוז כלפי הסרט, תלויה במידה בה כל צופה נעתר לדרך בה הוביל אותו הבמאי עד נקודה זו. אין ספק ש"קוויר" הוא קולנוע שאפתני שיתקשה למצוא היענות בקרב הקהל הרחב. אם יש קמצוץ של סיכוי שאתם מאלו שעשויים להפיק עניין והנאה מהסרט – אולי זו תהפוך לאחת החוויות המשמעותיות שתחוו השנה בקולנוע. לדעתי זה סיכון ששווה לקחת.
