כשאלאניס מוריסט הביטה ביומן שלה בתחילת השנה התמונה שעלתה ממנו הייתה מעודדת למדי: המחזמר החדש המבוסס על שירי אלבום הפריצה שלה, Jagged Little Pill, בדיוק עלה בברודווי. היא עמדה לצאת בקיץ לסיבוב הופעות לציון יום הולדת 25 לאותו אלבום אייקוני, ולקינוח - לחזור עם אלבום אולפן חדש, אחרי שמונה שנות שתיקה. ואז הנגיף דפק לה את רוב התוכניות - האלבום יצא אחרי כמה חודשי דחייה.
אבל מוריסט של 2020 לא יכולה להאשים רק את הקורונה. הרבה לפני הופעת הנגיף, הקריירה שלה התנהלה תחת הצל הכבד של אלבום ההוא. זה שנמכר ב-33 מיליון עותקים, שהקליפים ממנו שטפו את MTV, שמילא את הארון שלה בפרסים והכתיר אותה בין לילה לקולו החדש של הדור. ההצלחה ההיא החניפה והרימה, מאוד. בדיעבד היא הולידה את תסמונת "האלבום השני", שמלווה את מרבית היצירה של מוריסט מאז, ומאפיינת גם חלקים גדולים מדי מאלבומה החדש והמאכזב, Such Pretty Forks in the Road.
עוד ביקורות מוזיקה:
אפשר להניח שגם מוריסט מודעת לפער שבין הטור דה פורס שהיא הציגה באמצע הניינטיז (וקצת אחריהן) לבין השיממון היחסי שהגיע מכיוונה בהמשך. אבל כשיש לך כזה אס ביד את נכנעת ושולפת אותו שוב ושוב ושוב. ב-2005 היא הקליטה מחדש גרסה אקוסטית לאלבום עם המפיק המקורי, גלן באלארד, לאחר מספר שנות נתק. עשר שנים אחרי הוא יצא שוב, במהדורה מרובעת שכללה גם הופעות ודמואים מימי ההקלטות ולאחרונה שוחררה גרסה נוספת שלו לשירותי הסטרימינג. כשמאזינים ל-Jagged Little Pill ממרחק הזמן אפשר להבין למה. חוץ מהתקף נוסטלגיה נעים הוא עדיין מציע אסופת שירים נהדרת שמייצרת תחושה של תנועה במרחב. את אלו קצת קשה לאתר בחדש שלה, שלא בדיוק יגרום לכם לצאת מהבית, ולא רק בגלל ההוראות האחרונות של הממשלה.
בעוד מוריסט של 1995 נהנתה מאנרגיית נעורים כובשת והציגה רוק גיטרות במעטפת פופית כובשת, הפאזה הנוכחית שלה מזכירה קצת הופעה בזום. אולי זו הסיבה שלמהדורת האספנים של האלבום החדש מצורף ספל לבן שכמו מסמל את הטרגדיה של חובבי המוזיקה בעת הזאת: במקום לשתות בירה בכוס חד-פעמית בהופעה, הם תקועים בבית בטרנינג, ונאלצים להסתפק בהופעות ברשת ובהעלאת פוסטים על הימים שבהם חגגו בחוץ. אפשר היה להתנחם בהתכנסות הזאת לו Such Pretty Forks in the Road היה אלבום משכנע יותר. אבל הוא לא. Smiling הפותח דווקא מעודד. גיטרה פשוטה ותיפוף מדוד שמוציאים את הקול הנהדר של מוריסט. הוא מאוד מזכיר את הזמרת שאהבתם פעם, וזה לא במקרה: היא כתבה אותו ביחד עם מייקל פארל השותף להפקת המחזמר המבוסס על שירי האלבום המיתולוגי ההוא. אם סיבוב ההופעות המתוכנן שלה היה מתקיים - הוא היה יכול להשתלב בו יפה. גם Reasons I Drink – אולי השיר הכי טוב כאן - שב ומדגים שמוריסט לא שכחה איך לכתוב שירי פופ חכמים ופשוטים.
מוריסט של 2020 נאבקת במשבר אמצע החיים שלה. למרות שהיא מגייסת את כל כוחותיה וכשרונה כדי להתמודד עם האתגרים, היא לא באמת יכולה להם והדרמה הנלווית לתהליך גדולה מדי. אבל אם בתחילת האלבום עוד נדמה שיש תקווה, בהמשך היא הולכת ומאבדת גובה, עם יותר מדי שירים חלשים. ב-Diagnosis, המוגש על רקע פסנתר דרמטי וקצת כלי קשת, היא שרה על הסטיגמות הנלוות לאלו המתמודדים עם דיכאון ומחלות נפש אחרות ("לא התקדמתי הרבה / מאז שחזרתי מהמלחמה"), ולא מצליחה באמת לשכנע. ב-Losing the Plot היא נלחמת באינסומניה אך נשמעת ישנונית למדי. המלודרמטיות עולה עוד כמה מדרגות ב-Reckoning האפל. מוריסט שואלת שם "מדוע האלים והגיבורים לא מסביבי? / וכולם מפנים את העיניים לאדמה", אלא שהרוח המתאמצת הנושבת ממנו מזכירה יותר שיר של אניה ששודך לסדרת פנטזיה שהאלגוריתם של נטפליקס שלף במפתיע, מאשר מניפסט מוזיקלי ששווה לעצור למענו את היום. וזה ממשיך: ב-Her היא כבר נמצאת על הרצפה במטבח שלה ומבקשת רחמים, אך עוד לפני שמגיע כוח החילוץ היא כבר טובעת בקיטש. יוצרים שעברו משברים הולידו בעקבותיהם לא מעט יצירות מופת, למוריסט זה לא קרה הפעם.
יום אחד כשהקורונה תיעלם ושוב יהיו כאן הופעות כמו פעם, יש סיכוי שגם מוריסט תחזור לבקר. הקהל שלה שוב יצרח בשירים הקלאסיים ויהנהן בהבנה כשישלפו החומרים מהמשך הדרך. כרגע, כשההווה כל כך מבאס, נדמה שאין תחליף לנוסטלגיה – בטח כשמדובר במוריסט.
