אין לדעת במוחו של מי עלה הרעיון ללהק את סופיה לורן לתפקיד ניצולת שואה, אבל העובדה היא שזה קרה, ולורן הגיעה ארצה בקיץ 1964 כדי להצטלם לסרט "יהודית" בבימויו של דניאל מאן שיצא לאקרנים ב-1966. הסרט, הפקה בינלאומית שכיכבו בה גם פיטר פינץ' וג'ק הוקינס (לצדם של שרגא פרידמן וזהרירה חריפאי), מעמיד במרכזו את ניצולת השואה הזוהרת ביותר בתולדות הקולנוע, שמוברחת במכולה לישראל המנדטורית כדי לסייע לאנשי ההגנה לאתר פושע מלחמה נאצי שהוא גם בעלה לשעבר. התוצאה הייתה סרט נלעג שנחל כישלון קופתי וביקורתי, וספק אם לורן, שבספטמבר השנה ימלאו לה 90, תזכור אותו לטובה. ובכל זאת, לרגע קט, סופיה לורן הייתה אחת משלנו, וזה לגמרי לא מעט.
משמעותית הרבה יותר היא העובדה שלורן הפכה לשחקנית הזרה הראשונה בהיסטוריה שזכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר. היא קטפה את הפרס עבור הופעתה ב"שתי נשים" שביים ויטוריו דה סיקה ב-1960, ובו היא גילמה אלמנה הנמלטת עם בתה הצעירה מרומא המופגזת בימי מלחמת העולם השנייה. הסרט (שמבוסס על ספר מאת אלברטו מורביה) כלל סצנה פרובוקטיבית לזמנה שבה השתיים נאנסות בכנסייה על ידי חיילי בעלות הברית. במקור, אנה מניאני אמורה הייתה לגלם את האם וסופיה לורן את הבת (כמובן, בגיל מבוגר הרבה יותר מזה של בתה בסרט), וג'ורג' קיוקור נשכר לביים. אך אחרי פרישתם של קיוקור ומניאני נערכו השינויים המתבקשים בתסריט, ולורן זכתה בתפקיד שהוכיח שהיא לא רק סמל מין אלא גם שחקנית רצינית ומצוינת. בטקס האוסקר שנערך בשנה שלאחר מכן, ובו כאמור היא זכתה, שכח למרבה המבוכה מגיש הפרס ברט לנקסטר לציין את שמה ברשימת המועמדות שהקריא, ורק לאחר רחשים מהקהל הוא נזכר בה. לורן עצמה, אגב, לא נכחה בטקס.
"שתי נשים" הוא אחד משבעה סרטים שיוקרנו במסגרת מחווה לסופיה לורן (ששמה המקורי הוא סופיה שיקולונה) במסגרת "צ'ינמה איטליה", פסטיבל הסרטים האיטלקי, שהמהדורה ה-11 שלו מתקיימת בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ. רבות מדובר על לורן כעל סמל מין בקולנוע האיטלקי של שנות ה-50 – התפקיד המשמעותי הראשון שלה היה בגרסה הקולנועית של האופרה "אאידה" ב-1953, שבו היא הניעה את שפתיה לקולה של רנטה טבלדי – אך המחווה מתמקדת דווקא ביכולותיה כשחקנית, וליתר דיוק כשחקנית קומית לצדו של מרצ'לו מסטרויאני שהיה בן הזוג הקולנועי שלה בלא פחות מ-17 סרטים. בכך, הם היו אחד הזוגות הקולנועיים הפוריים ביותר, אף יותר מפרד אסטר וג'ינג'ר רוג'רס (10 סרטים).
5 צפייה בגלריה
מהזוגות הקולנועיים הפוריים ביותר. לורן ומסטרויאני, מתוך "נישואים נוסח איטליה"
(צילום: באדיבות yes)
המפורסם שבהם הוא "אתמול, היום ומחר" (1963) שביים דה סיקה, ומורכב משלוש אפיזודות שבהן היא מגלמת דמויות ממעמדות שונים בדרכה מלאת החיים. זכורה במיוחד מהסרט סצנת הסטריפטיז שלורן מבצעת מול עיניו של מסטרויאני באפיזודה שבה היא מגלמת זונה רומאית. 30 שנה מאוחר יותר השניים ישחזרו את הסצנה הזו בסרטו של רוברט אלטמן "משהו ללבוש" (1994). זוהי סצנה מושלמת: לורן מפתה ואלגנטית כאחת, ומסטרויאני מגיב לה כמו ילד קטן ומיילל כזאב. דה סיקה, שהעניק ללורן כמה מתפקידיה הטובים ביותר (כולל בסרט שזיכה אותה באוסקר כאמור), לקח אותה לצרכי התפקיד לשיעורי סטריפטיז אצל ז'אק רואה, הכוריאוגרף של מועדון החשפנות הפריזאי המפורסם "קרייזי הורס". הסרט זכה בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.
שנה מאוחר יותר הופיעו לורן ומסטרויאני ב"נישואים נוסח איטליה", שיוקרן אף הוא במסגרת המחווה וגם אותו ביים דה סיקה. הפעם מדובר בעיבוד לקומדיה מאת אדוארדו דה פיליפו, "פילומנה", שבו לורן מגלמת יצאנית הנחושה לגרום למאהבה הוותיק, מאז ימי המלחמה, סופסוף להינשא לה. גם כאן הכימיה בין השניים מושלמת, והשילוב בין קומדיה עממית, מצוקה כלכלית ופער מעמדי מזכיר את תכני סרטי הבורקס שיפציעו בקולנוע הישראלי פחות מעשור לאחר מכן. דה סיקה גם ביים את השניים ב"שדה החמניות" (1970) הזכור, בין היתר, בזכות נעימת הנושא שהלחין הנרי מנציני. הפעם מדובר במלודרמה שבה לורן מגלמת אישה התרה נואשות אחר בעלה הנעדר בשדה המערכה, שוב בימי מלחמת העולם השנייה, הפעם ברוסיה. קשה לצפות בה בסרט זה מבלי להיזכר בשחקנית איטלקייה גדולה אחרת, אנה מניאני, שלורן נחשבה במידה רבה ליורשתה. גם הסרט הזה יוצג בפסטיבל הקולנוע האיטלקי.
אבל מי שרוצה להיזכר בתקופתה של לורן כסמל מין, יוכל לצפות במסגרת המחווה בשני סרטים נדירים יחסית שלה, שאת שניהם ביים אלסנדרו בלאסטי. הראשון הוא "כמה חבל שהיא רעה" (1954), גם הוא לפי ספר מאת מורביה, שבו היא מופיעה בתפקיד צעירה פתיינית החוברת לשני גברים מפוקפקים במטרה לגנוב את המונית ואת כספו של מרצ'לו מסטרויאני. דה סיקה עצמו מגלם בסרט את אביה. הסרט כולל סצנה שבה לורן, כמצופה ממנה, מסירה את בגד הים שלה מאחורי שיח ולובשת במקומו שמלה. באותה שנה, אגב, היא הופיעה בלא פחות מעשרה סרטים, רובם קומדיות שהדגישו את חוצפתה ומיניותה (הטובה שבהן היא דווקא סרט האפיזודות "זהב נפולי" שביים דה סיקה, ובסגמנט בהשתתפותה לורן היא מוכרת בפיצרייה שמאבדת את טבעת הנישואים שלה).
הסרט השני נקרא "איזו אישה" (1956), ולצדם של לורן ומסטרויאני מככב בו גם השחקן הצרפתי שארל בואייה. לורן בסרט היא אישה שמצולמת בניגוד לידיעתה ולרצונה בתנוחה חושפנית משהו, וכשהיא מגלה שהתמונה הזו, שצולמה על ידי מסטרויאני, מופיעה על שער מגזין – היא מחליטה לתבוע אותו. רק שאז מתברר לה שקשריו, לפחות אלה שהוא מתרברב בהם, עשויים לפתוח בפניה שערים לעולם הדוגמנות והקולנוע, והעניינים מסתבכים. בואייה, אגב, מגלם בסרט מפיק סרטים שאי אפשר שלא לזהות בו את קרלו פונטי, המפיק האיטלקי שהעניק ללורן את שם המסך שלה, ושעמו פרצה הקריירה שלה. פונטי ולורן הפכו, כידוע, לזוג. הוא היה מבוגר ממנה ב-22 שנה, והשניים היו נשואים עד מותו ב-2007. נישואי השניים נתקלו בהתחלה בקושי משום שהשלטונות באיטליה לא הכירו בגירושיו מאשתו הראשונה, ואיימו להאשימו בביגמיה. בואיה היה מבוגר מלורן ב-35 שנה, וקצת כמו במקרה של פונטי – גם הוא מתברר כנשוי.
שני הסרטים האלה אינם מהפסגות הקולנועיות אליהן העפילה לורן, וגם לא מהטובים שבהופעותיה המשותפות עם מסטרויאני. את הפסגה הזו אפשר לאתר ב"יום מיוחד" מ-1977, יצירת המופת המרגשת של אטורה סקולה שמוקרנת בפסטיבל, ושבה מגלמים השניים עקרת בית ושדרן רדיו הומוסקסואל הגרים בשכנות, ונפגשים לראשונה ביום שבכותרת, 6 במאי 1938, שבו הגיע היטלר לבקר את בן בריתו מוסוליני ברומא. דמותה של לורן בסרט היא עוד אחת מאותן דמויות נשיות-אימהיות רומאיות, מאמא רומא, שלורן התפתחה אליהן, והצפייה בסרטי המחווה מאפשרת לחזות בשינוי שחל בה מצעירה פתיינית, לעיתים נאיבית, למי שמסמלת את הנשיות האיטלקית החמה והאימהית.
