מאז סוף העשור הקודם, הקריירה של ניל יאנג מתנהלת בשני כיוונים מנוגדים: לא רק על הציר שבין החשמלי לאקוסטי, או בין יצירת הסולו לשיתוף הפעולה ארוך השנים שלו עם להקת קרייזי הורס, אלא גם בערבוב העבר עם ההווה. מחד, הוא ממשיך להוציא אלבומי אולפן חדשים בקצב מעורר השתאות כמעט כמו בשנות ה-70 - האחרון והנהדר שבהם יצא רק בשנה שעברה. מאידך, הוא משחרר כל העת חומרים מארכיון ההקלטות העצום שלו. מאלבומים גנוזים שהיו בגדר שמועות ועד הופעות בלתי נשכחות שבמשך שנים לא היה ניתן להאזין להן, לפחות לא באופן חוקי או באיכות צליל משביעת רצון.
יאנג הוא לא המוזיקאי הוותיק היחיד שפועל באופן הזה, אך איכשהו נדמה שכוכב הרוק הקנדי, שחגג בשבוע שעבר את יום הולדתו ה-75, מתנהל כמו במירוץ נגד הזמן וכמו מפעל המוגדר כחיוני, ואפילו העלה את קצב הייצור שלו בשנים האחרונות. בתחילת החודש הוא שיחרר את גרסת ההופעה החיה עם קרייזי הורס לאלבום Greendale מראשית המילניום, בחודש הבא תצא מהדורה חדשה לרגל חגיגות היובל לאלבום המופת שלו After the Gold Rush ועכשיו מגיעה המנה העיקרית: מארז שני ומקיף של הארכיון שלו, המורכב מ-10 דיסקים ומתמקד בשנים 1976-1972, שנחשבות בעיני רבים לתור הזהב שלו.
מסתבר שהקורונה לא רק שלא האטה את קצב העבודה של יאנג – היא אפילו לא פוגעת לו בעסקים. הופעות אמנם אין לו כרגע, אבל האנשים שתקועים בבית נהנים לשוב לפסקול עלומיהם, וליאנג כנראה יש מרכיב מרכזי בו. לראייה - על אף המחיר הגבוה (כ-250 דולר), כל העותקים של המארז החדש שיצאו במכירה המוקדמת אזלו זה מכבר. כשצוללים לתוכו באמצעות שירותי הסטרימינג או באפליקציה הייעודית של יאנג (עותקים פיזיים אין להשיג כרגע), אפשר בהחלט להבין למה המעריצים שעטו עליו. אם בכל זאת נשאר לכם כסף פנוי תוכלו לשמור אותו לחודש מרץ הבא, אז תראה אור מהדורה נוספת של המארז, לצד גרסה מצומצמת יותר, שתעלה 160 דולר.
יאנג אמנם קצת מבלבל את אלו שמבקשים לעקוב אחרי הדיסקוגרפיה שלו ב-10 השנים האחרונות, אבל במארז הארכיון החדש הוא מקפיד על סדר מופתי. הוא נפתח בימים שלאחר ההצלחה העצומה של Harvest, האלבום בעל הקו הפולקי-קאנטרי הרך שהוליד להיטים מוזהבים כמו Old Man ו-Heart of Gold, והיה לאחד האלבומים הנמכרים בשנת 1972, ונחשב עד היום למצליח ביותר של יאנג. ההצלחה של Harvest תפסה אותו קצת בהפתעה. הוא אולי נהנה מהכסף שהחל לזרום פתאום ומהעובדה ששיריו זכו להכרה הולכת וגדלה, אך הצרות החלו לתקוף אותו מכל עבר. לאחר צאת האלבום הוא אסף את חברי קרייזי הורס במטרה לצאת למסע הופעות, אך עם תחילת החזרות, דני וויטן, גיטריסט הלהקה, מת ממנת יתר של סמים. וכאילו שזה לא היה מספיק, ברוס בארי, אחד מעובדי הבמה של הלהקה, נהרג בתאונת דרכים. יאנג, שלפני רגע היה בפסגת העולם עם אלבום מבוקש, התרסק.
המוות הכפול של חבריו טלטל את יאנג, שהחליט שבאלבום הבא שלו הוא יישמע אחרת לגמרי. הוא הצליח ונכשל בו זמנית. האלבום Times Fade Away (שחלק משיריו פותחים את הפרק הראשון במארז), הוקלט בהופעה חיה עם להקת The Stray Gators והתקבל בשעתו בתגובות קשות מצד הקהל והמבקרים, ואפילו יאנג הודה כעבור שנים שזה היה אחד הפרקים היותר חלשים בקריירה שלו. אולם בהאזנה מחודשת לקטעים שנכנסו למארז ניתן לסלוח לו. חלק מהגרסאות שנחשפות עכשיו מחמיאות מעט יותר מאשר הביצועים המקוריים, כמו למשל Come Along and Say You Will.
בעוד שהפרק הראשון במארז נפתח בחשש מסוים, השני, Tuscaloosa, כבר מציג את אחת הפסגות היאנגיות של תחילת הסבנטיז. מדובר בהופעה שהוקלטה ב-1973 (וכבר ראתה אור לפני כשנתיים), המציגה לא מעט ביצועים מרהיבים ללהיטים של יאנג, ביניהם After the Gold Rush, Heart of Gold ו-Out on the Weekend. ההופעה הזאת - מהטובות שיאנג נתן בקריירה הארוכה שלו - היא רק מתאבן לסשנים של Tonight's the Night המהווים את הפרק השלישי במארז.
אמנם מצב רוחו של יאנג היה בשפל אחרי הכישלון של Times Fade Away, אך השירים המשיכו לזרום. עוד באותה שנה הוא השלים את Tonight's the Night, אפל אפילו יותר מקודמו, אך טוב בהרבה ממנו. אנשי חברת התקליטים שלו, שחיפשו נואשות חומרים קלים לעיכול שייקרצו לקהל שהחל לנטוש, נבהלו כשהם שמעו לראשונה את השירים עם ההפקה הבסיסית שיאנג הגיש להם, וסירבו להוציא אותו. במשך שנתיים הוא נאבק איתם עד שהאלבום שוחרר והפך, בדיעבד, לאחד הרגעים המרשימים בגוף העבודות שלו. אלבום המופת הזה ו-On The Beach שבא אחריו ב-1974 ואף התעלה עליו אמנותית, הם למעשה ליבת המארז החדש. ברבות השנים הפך On the Beach לאחד מאלבומיו האייקוניים של יאנג, ואולי לטוב ביותר שלו. בשעתו, האלבום התקבל באכזבה. אפילו הידיעה שניגנו בו חברי דה בנד שעבדו עם בוב דילן באותם ימים, לא סייעה במיוחד למכירות.
המורל השפוף של יאנג באמצע שנות ה-70 דחף אותו להמשיך ולכתוב, אך נדמה שעל כל אלבום שהוא שיחרר - הוא גם גנז אחד. הפרק השביעי במארז מתמקד באלבום האקוסטי Homegrown שהוקלט ב-1974 ויצא באיחור אופנתי רק בקיץ האחרון. אם מתעלמים לרגע מהבלגן שיאנג יצר סביבו בעשור הפורה בקריירה שלו ומתרכזים רק במוזיקה, ניתן לראות ב-Homegrown את התאום הפרוע והגולמי של Harvest: קצת פחות נגיש, אך לבטח אחד מרגעי השיא של יאנג בעשור בו נדמה שהוא לא הצליח לכתוב שיר אחד רע. אלו שמחזיקים בבית את הקלאסיקות של יאנג בוודאי יזהו כי כמה מהשירים שכאן הופיעו בעיבודים אחרים באלבומים שהוציא בהמשך. אם אתם לא נמנים עם הגרעין האדוק של מעריצי יאנג זה לא אמור להפריע לכם במיוחד, ובתמורה תקבלו 35 רגעים של אושר.
אבל יאנג של אמצע הסבנטיז לא רק גנז אלבומים או התווכח עם חברת התקליטים שלו, הוא גם חזר והתאחד עם דיוויד קרוסבי, סטיבן סטילס וגרהאם נאש למסע הופעות בו התארחה גם ג'וני מיטשל - שניהלה רומנים עם השלושה, אך לא במקביל. הסיבוב ההוא היה הצלחה כלכלית, אך הוא הציף את המתחים הישנים בין החברים, ויאנג מיהר לחתוך משם. הוא שב ואיחד את קרייזי הורס לאלבום גדול נוסף, Zuma, שהוקלט חרף הסמים שזרמו בגופם של חברי הלהקה באולפן. בהמשך הוא חבר לסטילס לאלבום Long May You Run שהבטיח הרבה אך בפועל קיים מעט, ובזמן העבודה עם סטילס, הגיעו גם שני החברים הנותרים ברביעייה והפרק התשיעי במארז חושף כמה רגעים יפים שלהם באולפן, דוגמת Human Highway ו-Ocean Girl.
המארז החגיגי מסתיים עם אלבום מהופעה שקיים ב-1976, ומורכב ברובו מלהיטים מוקדמים דוגמת The Old Laughing Lady ו-Cowgirl in the Sand, לצד הלהיט החדש שהיה לו אז, Cortez the Killer. באותה השנה הוא החזיר טובה לחברי הבנד והופיע בסרט "הוואלס האחרון" שביים מרטין סקורסזה ותיעד את הופעתה האחרונה של הלהקה, שהייתה למעשה משתה רווי אלכוהול וסמים, וכלל את מרבית גיבורי הרוק של העשור ובהם מיטשל, דילן, אריק קלפטון, ואן מוריסון ורינגו סטאר.
השיר שחותם את מארז הארכיון החדש הוא הביצוע המוקדם ל-Like a Hurricane, הלהיט שהחזיר את יאנג למסלול ההצלחה, אחרי חמש שנים עמוסות ולא פשוטות. המארז מצליח לעשות סדר בתקופה שבה יוצרה היה שרוי בבלבול עמוק ונע בעיקר בין דיכאון לתוגה.131 השירים שנמצאים בו, כמחציתם לא נחשפו עד היום, הם אוצר שכל חובב רוק קלאסי ישמח לבלות עמו כמה שעות טובות. הם משרטטים מסע מרשים, אישי ומוזיקלי, של אמן בשיאו שמתעקש לסלול בעצמו את הנתיב שלו, ומקפיד שלא למחזר את מה שעבד לו בעבר. גם בשנים שיבואו – ולמעשה עד היום – יאנג עובד כך. זה בטח לא הופך את החיים של המאזין היאנגי לקלים יותר, אך בשביל מוזיקה טובה שווה להתאמץ.
