כשניר ברעם היה בתיכון המציאות סביבו החלה להשתנות. רבין נבחר לראשות הממשלה, ערוץ שתיים עלה לאוויר, לישראל החלו להגיע הופעות של להקות אמיתיות כמו גאנז אנד רוזס ומטאליקה, מקדונלדס הצניחה קציצות בשר בארץ הקודש ונדמה היה שאנחנו מצטרפים אל משפחת העמים המערבית. הסכמי אוסלו נחתמו ובתיכון ליד"ה הירושלמי הוציאו טלוויזיות החוצה והתיישבו לצפות במה ששווק לציבור כהסכם השלום המיוחל עם הפלסטינים. העתיד נראה מבטיח. אבל האופוריה לא האריכה ימים. כשברעם היה בן 18 וחצי רבין נרצח, אמא שלו נפטרה מסרטן ושלושה חודשים לאחר מכן אביו, איש מפלגת העבודה, עוזי ברעם, עבר צנתור באמצע קמפיין הבחירות של 96'. לא פלא שתקופת התיכון היא מוטיב חוזר בחלומות של ברעם עד היום.
7 צפייה בגלריה
"אני אוהב כיוונים פוזיטיביים, עכשיו זה לא קיים. אז התחלתי לחפש איך הגענו למצב הזה". ניר ברעם
(צילום: מוטי קמחי)
"לאן נעלם השמאל" סרט הדוקו החדש של ברעם, שיושדר הערב (ב') ב-HOT8, הוא הגרסה האישית והרגשית שלו לחשבון הנפש של השמאל, זה שאחרי הבחירות האחרונות התבטא בעיקר בטינוף הדדי. כדי למצוא את התשובה לשאלה הזו ברעם שם את נפשו בכפו וחזר עד לתיכון כדי לחפש את השמאל במקום האחרון שבו הוא זוכר שהוא ראה אותו, כמו שאומרים. למרות שגדל בבית שבו נושא השיחה העיקרי סביב שולחן הארוחות המשפחתיות היה פוליטיקה ואידיאולוגיה, הוא בחר לחפש את השמאל האבוד דווקא תחת הפנס הרגשי. הוא לקח איתו כמה חברי ילדות שחלקו איתו השקפת עולם, פוגש גם כמה כאלה שדווקא לא, נעזר באנשי שמאל מהדור הקודם ובאופן כללי מנסה להבין איפה הכול השתבש, ומה קרה לשמאל שבשנת 92' עוד החזיק ב-56 מנדטים ובבחירות האחרונות התרסק לארבעה.
הרעיון ליצור את הסרט נולד לפני כשלוש שנים מתוך תחושת מצוקה. ברעם ואשתו, תמר, נפרדו כשילדם, דניאל, היה בן ארבע. מהפרידה הוא גלש ישירות אל סגרי הקורונה החונקים. הפוליטיקה, שתמיד העסיקה אותו ברמה מסוימת והיוותה עבורו סוג של בית, כבר לא העניקה לו את היציבות האידיאולוגית שהוא הכיר. "זה התחיל מייאוש פוליטי, מתחושה שאין לי בית", הוא אומר בריאיון ל-ynet, "שמתי לב שאני לא מוצא את עצמי ב'רק לא ביבי' הזה, לא מבין לאן זה מוביל. מה הרעיון פה. אני אוהב כיוונים פוזיטיביים, מה אפשר לתקן, והבנתי שאין את זה עכשיו. זה לא קיים. אז התחלתי לחפש איך קרה שהגענו למצב הזה ומה קורה עכשיו".
מתוך "לאן נעלם השמאל"
(באדיבות HOT8)
מכונת הזמן של ברעם, סופר פורה ופובליציסט שינק פוליטיקה מהבית, לקחה אותו אחורה, אל הסכמי אוסלו והשבר שהגיע אחריהם. בדיונים הפוליטיים השכלתניים הוא שחה כבר בארוחות הערב המשפחתיות, אבל בשנים האחרונות מעסיק אותו הקשר בין פוליטיקה ורגש, בעיקר בחוויה האישית של הדור שלו. "התגובה הרגשית שלנו להסכם-שלום הזה ולקריסה שלו לא נלקחה מספיק בחשבון בשנים שעברו מאז", הוא מאבחן, "על התהליכים הגדולים דיברו כבר הרבה אבל אנשים לא מבינים מה הדור שלנו עבר כשתהליך השלום קרס ואיך זה שינה את המודעות הפוליטית שלנו, את התקוות שלנו לעתיד. רציתי לחזור לשם ולהראות צעד אחרי צעד איך הדור הזה הופך יותר ויותר אפתי פוליטית. איך הוא מחליף רעיונות טובים במשהו קצת ריק מתוכן. 'רק לא ביבי' זאת אג'נדה שאומרת 'אתה לא תשלוט, אבל אין לנו שום דבר אחר להציע במקומך'".
אתה חושב ש"רק לא ביבי" היה טעות?
"אני לא חושב שזאת הייתה טעות אבל זאת הייתה התרכזות יתר. במובן מסוים זה היה כורח המציאות כי ביבי היה ראש ממשלה פלגן ומסוכן ואני מתנגד לו כמובן, וזה נתן לכל המחנה הזה חמצן אידיאולוגי שלא באמת היה שם. אני חושב שזה מילא ואקום - של השלום שנעלם אחרי שרבין נרצח והסכמי אוסלו נכשלו. וגם את הוואקום החברתי, זה שעמיר פרץ ניסה להפיח בו חיים ב-2005 ונכשל. היו שני רעיונות מרכזיים - השלום והשוויון החברתי-כלכלי ושניהם נכשלו.
7 צפייה בגלריה
"קמפיין 'רק לא ביבי' נתן חמצן אידאולוגי שלא באמת היה שם למחנה". בנימין נתניהו
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"אחר כך היה גם ניסיון לבדוק מודל חברתי-ירוק-דמוקרטי, שוחר דברים שמעניינים באירופה, ואני חושב שאתה לא יכול לבוא ולהגיד לצבור שכל האג'נדה שהאמנתי בה על שלום ושוויון זה שטויות. שמה שאמרתי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמרעיל את ישראל ואת החיילים והמדינה זה שטויות. אי אפשר להעלים את זה. היה ניסיון להעלים את זה והוא נכשל. וא.ב יהושע צודק לגמרי, אי אפשר להגיד יום אחד הסכם אוסלו נכשל אז אני כבר לא עוסק בזה ולא מדבר על זה יותר. זה הלב הפועם של השמאל, זה מה שהגדיר אותו אחרי המהפך ב-77, הרצון בשינוי מדיני גדול".
"מדאיג אותי באיזו מדינה הבן שלי יגדל ובאיזו חברה הוא יחיה"
מאז ומתמיד העיסוק בפוליטיקה של ברעם (46), יליד שכונת בית הכרם בירושלים, הקביל ולא פעם נשק לעשייה הספרותית שלו. לצד ספרים כמו "אנשים טובים", "מחזיר חלומות" ו"צל עולם", ברעם היה מעורב בהקמת תנועת השמאל "התנועה החדשה", נמנה על יוזמי עצומות בעלות אופי פוליטי ונואם מידי פעם בעצרות של השמאל. בסדרת טורים עיתונאיים שכתב על ביקורים בישובים יהודים וערבים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, מהתנחלויות ועד מחנות פליטים, הוא מנסה לפרוט את הסכסוך הערבי-ישראלי למפגשים אישיים ולברר איזה אופק הוא מציע. הטורים האלה אוגדו ב-2015 לספר "הארץ שמעבר להרים", ובהמשך גם לסרט דוקומנטרי עם אותו השם. ב"לאן נעלם השמאל" הוא מפנה את הזרקור פנימה, אל המחנה הפוליטי שלו, ותוהה אם הפרטנר לשלום, שאהוד ברק טען שלא קיים אצל הצד השני, נעלם גם מהמערכת הפוליטית הישראלית.
7 צפייה בגלריה
"מצאנו מקום שהוא בין תקווה מסויגת ויאוש גדול". מתוך "לאן נעלם השמאל"
(צילום: באדיבות HOT8)
הפסקות הצילומים שנכפו על "לאן נעלם השמאל", בין היתר עקב הקורונה, גרמו לדוקו להתפרש על פני שלוש שנים והפכו אותו בסופו של דבר לרחב יריעה מהמתוכנן, "הוא נותן פרספקטיבה רחבה יותר מאשר רק מערכת הבחירות האחרונה. במובן מסוים הוא סוקר שלוש שנים של מערכות בחירות, והיו הרבה", אומר ברעם. את הבימוי בסרט הוא חולק עם במאי הדוקו הוותיק, עדו בהט, "היה לנו דיאלוג ער לאורך כל עשיית הסרט והיו לנו גם מחלוקות. בימי הקורונה והסגרים, למשל, רבנו הרבה בנוגע לבידודי הילדים - אותי זה קומם ואותו פחות. אני רציתי שהקורונה תהיה יותר נוכחת בסרט והוא חשב שזה כבר לא מעניין. גם הגענו ממקומות שונים. אני אחרי הסרט הקודם והמסע בגדה המערבית הייתי די מיואש ועדו דווקא היה קצת יותר אופטימי פוליטית. במהלך הסרט מצאנו יחד איזה מקום שהוא בין תקווה מסויגת ויאוש גדול".
לכתבות נוספות במדור טלוויזיה:
יש משהו נאיבי ועם זאת מרענן ב"לאן נעלם השמאל". ברעם משוטט בין חבריו לספסל הלימודים ובין אנשים מספסלי לימודים במקומות אחרים, וכל אחד מהם מציע את תפיסת עולמו על אירועי העשור האחרון באלף הקודם. מנתחים את הסכם אוסלו, את התגובה הציבורית להסכם, את רצח רבין, את המהפך שעברו החרדים שהפכו לשותפים טבעיים של הימין אחרי הברית הוותיקה עם השמאל. המסקנות שלו מציעות לא רק את סיבת הפטירה אלא גם את האמצעי שעשוי להחיות את המחנה מחדש. אנשי שמאל, זה הזמן להוציא מחברות ולרשום.
"השמאל נעלם בתוך 'רק לא ביבי' בשנים האחרונות, אבל הוא צולע עוד מ-2001, כשהוציאו לו את הלב, באינתיפאדה השנייה ובהסכם קמפ דיוויד עם ברק, שם היה ניסיון מצד אחד מרתק ומצד שני מסוכן, לפתור את כל הסוגיות בבת אחת. סוגיות שאנחנו רבים עליהן עם הפלסטינים עשרות שנים. סוגיית הפליטים של 48' למשל, וירושלים. אין לזה פתרון קל ופשוט, וקשה לפתור את זה גם אחרי 30 שנה. ולכן המאמץ בקמפ דיוויד היה מוטעה. תהליך הדרגתי היה יותר נכון, והסכם אוסלו היה כזה, אבל הוא היה הסכם ביניים ששווק כהסכם שלום. הסכם מלא פערים ששום דבר מהותי בו לא נפתר, הכול נדחה לאחר כך חוץ מהכרה הדדית. אנחנו לא הבנו את זה. אני לא שאלתי את עצמי מה נחתם ועם מי - חשבתי שיש הסכם שלום.
7 צפייה בגלריה
"אנחנו הדור האחרון שזוכר את הבטחת השלום כהבטחה שרירה וקיימת". מתוך "לאן נעלם השמאל"
(צילום: באדיבות HOT8)
"כבני נוער חווינו הבטחה מאוד גדולה וכאנשים צעירים חווינו את הקריסה שלה. אף אחד לא מדבר על מה זה עשה לנו נפשית וזה שאני חוזר למקומות אישיים בסרט מאפשר, אני מקווה, משהו חוויתי ורגשי שחסר מאוד בדיון הפוליטי הרציונלי. יש פה דור שנתקל במבוי סתום. לכן אני חושב שהדור הזה, שגדל באינתיפאדה הראשונה ועבר כנערים או כצעירים את תקופת השלום ואז את האינתיפאדה השנייה, זה דור מאוד משמעותי. זה הדור האחרון שזוכר את הבטחת השלום כהבטחה שרירה וקיימת למשהו שיכול לקרות עכשיו, ומיד. הדורות הצעירים ממנו לא יכירו תמונת עולם של שלום ואחווה ופיוס אלא רק מלחמה ושנאה וסבל".
אתה עדיין מדבר עם אבא שלך על פוליטיקה?
"כן, הרבה. יש ביננו גם הרבה חוסר הסכמה, כמו שאפשר לראות בסרט. אבל במצב הנוכחי נכפה על כולנו להתנגד לאותו הדבר. אבא שלי חשב ש'רק לא ביבי' זאת אידיאולוגיה, אני חשבתי שהוא טועה טעות גדולה ושזה יתנקם בנו. בסופו של דבר אנשים אמרו 'בשביל 'רק לא ביבי' אפשר להצביע למרכז, ללפיד ולגנץ או לליברמן. מה מייחד אתכם? מה הסיפור שלכם? מה אתם מוכרים לנו?'".
אחרי שנולד לך ילד משהו בתפיסה הפוליטית שלך השתנה? ברמת העיסוק שלך בתחום?
"כן, ברור. נהייתי קצת פחות פוליטי במובן שזמן שיכולתי להקדיש לעיסוק בפוליטיקה או בצריכה שלה - אני מעדיף להעביר אותו עם דניאל. ושמתי לב שהרבה מאבקים שהייתי קשור אליהם הפכו לחסרי משמעות כעבור זמן קצר, ואז הבנתי איזה מאבקים מעניינים אותי באמת. פעם הייתי מסתער על כל מאבק פוליטי, והיה לי מה להגיד ודרך לחבר אותו לדברים שאני מאמין בהם. אחרי שדניאל נולד, הבנתי שהזמן עם איתו ועם המשפחה חשוב יותר מפוליטיקה.
7 צפייה בגלריה
"במצב הנוכחי נכפה על כולנו להתנגד לאותו הדבר". מתוך "לאן נעלם השמאל"
(צילום: באדיבות HOT8)
"מצד שני את הסרט הזה עשיתי אחרי שהוא נולד, כי מדאיג אותי באיזו מדינה הוא יגדל ובאיזו חברה הוא יחיה. ולכן הוא נבע מדאגה לעתיד של דניאל וגם מהמחשבה שאתה יכול להסתגר בדלת אמותיך וליצור עבורו בועה, אבל אי אפשר ליצור את הבועה הזאת באמת - בשלב מסוים היא תפקע. הבנתי שאני רוצה לחזור לבדוק את הפרספקטיבה הפוליטית שלי מנקודת מבט אחרת, איך אירועים פוליטיים משפיעים עלי רגשית ואישית".
בן כמה דניאל?
"שבע וחצי".
הוא מבין פוליטיקה?
"לפעמים הוא חוזר מבית ספר עם 'רק לא ביבי' כזה, עם דברים שילדים אמרו לפני הבחירות, אבל הוא לא ילד פוליטי, זה לא כזה מעניין אותו. זאת לא הייתה בחירה שלי. אנחנו כן מתווכחים על פוליטיקה לידו אבל בשלב הזה זה לא מעניין אותו. אני לא בטוח שכשהייתי בגילו התעסקתי בפוליטיקה. אולי קצת".
אולי זה היה ערוץ התקשורת שלך עם אבא שלך.
"כן, זה תמיד היה ככה. יש לנו תקשורת טובה גם ברמה האישית אבל חלק גדול מהתקשורת ביני ובין אבא שלי הייתה סביב הפוליטיקה, ולא רק זה - הייתה תחושה שלדבר על פוליטיקה זה משהו שיש לו ערך. ברומו של עולם. וזה מעניין. בארוחות ערב במקום לדבר על החיים האישיים דיברו על פוליטיקה. לא כל המשפחות הפוליטיות הן כאלה. ראיתי משפחות כאלה שהשיחות מסביב לארוחות הערב היו יותר אישיות".
7 צפייה בגלריה
"הייתה תחושה שלדבר על פוליטיקה זה משהו שיש לו ערך". מתוך "לאן נעלם השמאל"
(צילום: באדיבות HOT8)
איך אתה תופס את המפה הפוליטית כרגע?
"היום מתברר שביבי הוא הבעיה אבל שהשותפים שלו הרבה יותר מסוכנים ממנו. והוכח שלימין, בניגוד לשמאל, יש תוכנית. תמיד אמרתי שלימין אין שום תוכנית לגבי הפלסטינים, אין שום רעיון. סיפוח לא, סטטוס קוו זה לא רעיון. אבל פתאום אתה רואה שדווקא בנושאי הפנים - משילות, דמוקרטיה, בג"צ, יש להם פתאום אג'נדה מאוד ברורה ומסודרת שמתפרשת על פני הרבה תחומים, יש הרבה רעיונות שפתאום קורמים עור וגידים.
"בעצם זאת הפעם הראשונה שביבי מקים ממשלה שיש לה אג'נדה כל כך ברורה, לעומת כל הממשלות הקודמות שהיו שרדניות כאלו, והאופוזיציה שמולו מפורדת, חלשה, כי אין בתוכה אחדות רעיונית אמיתית. בזמן שלפיד היה ראש ממשלה, הימין כל הזמן הציג את מה שהוא יעשה כשהוא יחזור לשלטון. אנחנו לא עושים את זה וזה משהו שחשוב לעשות, להראות איך נשנה את החיים לטובה. השמאל לא עושה את זה מספיק".
7 צפייה בגלריה
""בבית הספר שלי רוב התלמידים האמינו בשלום ורצו אותו, ולא שמנו לב לקולות האחרים". מתוך "לאן נעלם השמאל"
(צילום: באדיבות HOT8)
במובן מסוים ה"כוונו את האש אליי" של ביבי עבד לטובתו. זה הפך לאג'נדה נגדית וקירב אליו את הקהל הטבעי שלו.
"קודם כל, קל מאוד לשנוא את ביבי, כי יש לו היסטוריה ארוכה של להסית נגד השמאל ולהפוך אותו ללא לגיטימי. אבל זה נכון שביבי השתמש בדמוניזציה שעשו לו בשמאל ובשנאה כלפיו כדלק לאוהדים שלו. וגם אם את מסתכלת על זה עכשיו, השמאל רואה את ביבי ואומר 'רגע, לעומת בן גביר וסמוטריץ' הוא לא כזה גרוע'. זה אומר שתמיד הייתה שם הגזמה בווליום, בתיאור של ביבי כדמון, וההגזמה הזאת גרמה לזה שתהיה לו אהדה גדולה ושרק המרכז ירוויח מזה - השמאל נסחף אחרי מהלך פוליטי שלא תרם לו כלום".
איך היה לחזור אל עצמך כנער?
"זה היה משונה לחזור לתקופה הזאת, שמבחינה אישית הייתה מוזרה בשבילי. מצד אחד לחזור לבית ספר היה לא קל, זה מקום שיש לי הרבה חוויות קשות ממנו. אבל מבחינה אחרת היה בזה משהו משחרר, לחזור להתמודד עם השדים האלה מהעבר, ויש שם שדים במובן האישי והפוליטי".
איך היה הדיאלוג עם חברי הילדות שלך מהצד הימני של המפה?
"בבית הספר שלי רוב התלמידים האמינו בשלום ורצו אותו, ולא שמנו לב לקולות האחרים. פתאום פה אתה שומע איך אנשים הרגישו בזמן אמיתי מול הסכמי אוסלו, את הפחד מחלוקת הארץ, את אי ההסכמה הכמעט דתית, את הפחד מערפאת ואש"ף, התחושה של הבגידה של השמאל שהולך להסכם שלום שהם לא צפו. תחושות קשות שמה שרלוונטי בהן הוא שהן שיקפו קהל מאוד רחב שכבר אז עמד על הגדרות ואמר שזה אסון לישראל, וזאת תמונת המראה שלנו".
ההתנשאות השמאלנית המפורסמת?
"יש סגמנט מסוים בשמאל שחש עליונות מוסרית על הימין, ויש אחד כזה הפוך גם בימין. סמוטריץ' הוא בעיניי בן-אדם מאוד מתנשא, יש לך תחושה עמוקה שהוא חושב שהוא יותר טוב ממך. בכל מקרה השמאל היום נמצא בעמדה מאוד קטנה של מגננה ופחד, מה גם שעם ארבעה מנדטים קשה מאוד להתנשא על מישהו".
