חצי שנה לפני שנהרג בעזה, סמ"ר לביא ליפשיץ כתב הספד לעצמו. הפלוגה שלו, עורב גבעתי, נכנסה לתעסוקה ביהודה ושומרון וליפשיץ חשד שמדובר בתחילתה של מלחמת לבנון השלישית. הטקסט נפתח במילים "חשבתי שיהיה כדאי להשאיר קצת הסברים. למקרה שאני מת, כדאי שאשאיר הוראות הפעלה או הספד כלשהו על עצמי. הרי מה שווה לחיות אם לא אזכה להספיד אף אחד". הוא שמר את המכתב בתיקיה בשם "צה"ל", וביקש מאחותו, אנפה, לפתוח אותה אם קורה לו משהו.
המשהו קרה בסוף אוקטובר השנה. ליפשיץ (20) וחברו לצוות, סמ"ר רועי וולף, נהרגו בצפון רצועת עזה בעקבות פגיעה של טיל RPG במבנה שבו שהו. ליפשיץ, שהיה חובב צילום והסתובב עם מצלמה גם בזמן שירותו הצבאי, תחזק בחודשים שקדמו לכניסת הפלוגה לעזה עמוד אינסטגרם. הוא נתן לו את השם Till When - Photo Diary ("עד מתי - יומן תמונות"), ובכיתוב פירט "אני לוחם מסכן ואמן מיוסר שמעלה כל יום תמונה שצולמה על ידי בצה"ל. עורב גבעתי, תהנו!". העמוד מכיל כ-140 צילומים, האחרונה מתוכן עלתה ב-6 באוקטובר. אחרי פרוץ מלחמת חרבות ברזל המשיך ליפשיץ לצלם, המצלמה שליוותה אותו נעלמה במהלך השהות שלו בעזה, ולא נמצאה מאז.
"אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי ולפלוגה ג' אשר נמצאתי בה", ממשיך וכותב ליפשיץ במכתב. "זה דבר אשר אני אסיר תודה עליו. היכולת לפגוש חברים כמו אלו שמצאתי בצבא היא יוצאת דופן. תודה למדינה אשר נתנה לי את ההזדמנות הזאת ותודה לחבריי שנתנו לי את הצ'אנס לחיבור יוצא דופן... לסיום, אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו - אין היא מתישה - אלא בונה. אין דבר שהקשה עליי יותר מהבטלה", הוא מבהיר וחותם בבקשה "לכן אני מבקש מכל הסובבים אותי - תעשו תמיד".
שלומית וניצן ליפשיץ, הוריו של לביא, לקחו לתשומת ליבם את צוואתו הרוחנית של בנם. תערוכה המורכבת מהתמונות שצילם לביא עלתה השבוע במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, בסמוך לתערוכת "עדות מקומית" לצילום עיתונות ותיעוד, שהייתה אהובה על לביא. היא מורכבת מ-11 תצלומים שנבחרו על ידי הוריו של ליפשיץ ואוצרת התערוכה, עינת עריף-גלנטי, שהכירה את המשפחה. "האמת שזאת תחושה דואלית", מנתח ניצן ליפשיץ, אביו של לביא, את התחושות שליוו את פתיחת התערוכה. "מצד אחד זה סוג של חגיגה ומצד שני ישנו החוסר של לביא וזה שלו, לא שלנו. הגיעו הרבה אנשים ואנחנו שמחים על המיקום. רגשות מעורבים".
"אני חושבת שהתהליך כולו היה ללמוד רגע את לביא יותר לעומק ובו זמנית להבין עוד יותר את גודל האובדן", מוסיפה שלומית, אימו. "ההתבוננות המעמיקה בתמונות, הבחירה ב-11 צילומים מתוך 120, זאת הייתה חוויה מטלטלת ומאתגרת, וגם משמחת בו זמנית".
ב-7 באוקטובר, מוקדם בבוקר, הוקפץ לביא מבית הוריו במודיעין-מכבים-רעות, ונסע לבסיס. הפלוגה שלו ירדה לקיבוץ נחל עוז ולחמה שם שלושה ימים. שלושה שבועות לאחר מכן הם היו בין הראשונים שנכנסו לרצועה. "הבוקר של 7 באוקטובר היה הפעם האחרונה שהוא היה בבית", אומרת שלומית. "ידענו שסיירת גבעתי תהיה בפנים", מבהיר ניצן. "הוא היה מודע לזה, דיברנו על זה".
7 צפייה בגלריה
"הבחירה בצילומים הייתה חוויה מטלטלת ומאתגרת". מתוך התערוכה ב"עדות מקומית"
(צילום: לביא ליפשיץ)
אתה התנסית בלחימה, במילואים או בשירות צבאי?
"אני ביליתי בעזה בתור חייל סדיר הרבה זמן, אבל במובן של הלחימה שקורית היום, אז לא. הייתי בין האירועים הקשים, בשלבים שלבנון עוד הייתה סבירה ושנות ה-80 תחילת ה-90, לפני הצרות הגדולות שם. בשטחים ביליתי בעיקר לפני הסכמי אוסלו וגם אחרי, אבל לא ברמה שדומה להיום. עזה תמיד הייתה מקום קשה וגם היום, לצערנו, הם לא הצליחו להתרומם מעבר ולהפוך את המקום הזה למקום שראוי לחיות בו, מעבר לשנאה שלהם אלינו. גם ברמה הפנימית הם היו יכולים לקחת את המקום הזה למקום טוב יותר. יש טרגדיה פנימית שלהם שלא קשורה אלינו אבל בסוף אנחנו משלמים מחיר במקום אחר".
עד הכניסה הקרקעית שמרה המשפחה על קשר טלפוני בידיעה שעזה מחכה באופק. יום אחד, מספרת שלומית, היא שלחה ללביא הודעה שהתקבלה עם "וי" אחד, והבינה שהטלפון כבר לא אצלו, מה שאומר שהכניסה לרצועה יצאה לפועל.
מתי הבנתם שמשהו קרה?
שלומית: "כשדפקו בדלת".
העובדה שהשכול הזה הוא חלק ממשהו מאוד לאומי וגדול מבחינת ההיקף, ברמה שגורמת להשכול ולכאב האישיים כמעט להיבלע בכאב של כולם מסביב, איך אתם חווים את זה?
ניצן: "קודם כל לא היינו לבד. כלומר, התחושה היא של כאב לאומי, ומי שמכיר אותנו ומי שלא, איתנו. זאת תחושה מאוד חזקה. ואת יודעת, אנחנו חיים את הכאב המשותף, אבל עצם העובדה שזה כואב לכולם לא משמחת אותנו כמובן, אתה קם בכל יום לבשורה נוראה אחרת. לפעמים הסיטואציה הזאת קצת - ואני אומר את זה ברמה האישית, כי כל הורה כנראה חווה את זה אחרת - העובדה שכולם במלחמה ממסכת חלק מהתחושות האישיות, את ההבנה. יש הבדל בין ידיעה, לדעת מה קרה לנו, לבין להבין לחלוטין מה קרה לנו, שכרגע אני עוד לא מבין. נקווה שזה יגמר מהר ואז נוכל להיכנס לעצמנו".
שלומית: "באמת יש פה משהו קולקטיבי מאוד גדול ולביא הוא סיפור אחד מתוך רבים. אני חושבת שאולי זה תפס אותי כשעלינו לבית הקברות בשלושים, והחלקה כבר מלאה. ואתה מבין שזה לביא ועוד לביא ועוד לביא ועוד, ואלה האנשים הכי טובים. זה קשה, כי המצב בחוץ גם לא מאפשר בריחה. אם החיים ממשיכים כסדרם בחוץ ואתה חווה אובדן, אולי - זאת ספקולציה - אולי אתה יכול לברוח לאנשהו, ואין לאן לברוח עכשיו, כי הכול כל כך קשה בחוץ. אז זאת באמת טלטלה בכל כך הרבה רבדים, ברמה האישית והקולקטיבית לאומית של כולנו".
בהספד של לביא ציינת שאת מאוד דואגת לשאר חברי הצוות שלו, שנשארו בעזה.
שלומית: "כן, במובן מסוים כולם היו בניי. לביא חבר אליהם והיה איתם במשך שנתיים ויותר, ולאט לאט, בתהליך האישי שלהם, כל אחד מהם הפך להיות אח שלו. לא סתם המונח הזה 'אחי' השתרש כל כך חזק בהוויה הישראלית, הם בשר מבשרו ואני דואגת להם באמת מעומק הלב".
"היה ברור לנו שהוא יסתובב עם מצלמה כל החיים"
האהבה של לביא לצילום החלה במסגרת לימודיו בתיכון הישראלי למדעים ולאמנויות "יאסא" - הוא התבקש לבחור מקצוע במגמת אמנות, ובחר בצילום. "היה ברור לו שהוא יסתובב עם מצלמה כל החיים", מחייך ניצן, "הוא גם רצה ללמוד בבצלאל, הוא רצה ללמוד אמנות בניו יורק. הוא היה אמור להשתחרר באפריל והיו לו הרבה חלומות. הוא החזיק מצלמה ביד כמו שאנחנו מחזיקים טלפון נייד, והוא גם השתמש בה".
הוא היה מראה לכם צילומים שהוא צילם? חולק אתכם התלבטויות?
שלומית: "הוא היה משתף, כן. באופן כללי היו לי ולו לא מעט שיחות על אמנות. היה נורא כיף לשמוע ולחוש את הפאשן שלו לעולם הזה. הוא אפילו ארגן לעצמו חדר חושך בחדר שלו, עם כל החומרים, הוא פיתח שם פילם. יש לי פריזר מלא בפילמים ריקים שלו שהוא שמר. זה ריגש אותו מאוד ואחת לכמה זמן הוא הצליח לגרור אותי לתוך החדר הזה ולהראות לי שתי אופציות, זה בחשיפה כזאת וזה אחרת, הוא שלט בכל הפרטים הטכניים ואני בעיקר הנהנתי בראש, אבל זה נתן לי הזדמנות להיות חלק מההתרגשות שלו מהדבר הזה".
איך היה לו זמן לצלם בצבא?
שלומית: "אני חושבת שללביא תמיד היה זמן להכול. הוא פשוט ויתר על זמן שינה ועל ללכת לחדר האוכל כדי לעשות דברים שחשובים לו, שזה לצלם ולקרוא ולעזור לאנשים, שלושה דברים שעלו פה כל הזמן מאנשים גם בזמן השבעה וגם מהצוות שלו, שביקר אותנו כשיצא לכמה ימים מעזה וחזר. אלו היו סדרי העדיפויות שלו. ותמיד הייתה לו מצלמה והוא שלף אותה המון, אחד הדברים שמצאתי בפנקס שלו, שליווה אותו בזמן המלחמה, כנראה, ועוד קודם, זו רשימה של כל מיני משימות שהוא עשה לעצמו, ואחת מהן הייתה לצלם 100 תמונות בשבוע בצבא. אני חושבת שזה פשוט היה עניין של סדרי עדיפויות".
ואתם ישבתם בבית וקיבלתם מעין יומן צבאי שלו.
ניצן: "הסיבה שפתחתי אינסטגרם הייתה כדי לעקוב אחריו, הוא הדבר היחיד שהייתי נכנס אליו. אבל הוא גם היה משתף אותנו. האינסטגרם היה עוד זווית ראיה של איך הוא חווה את הדברים, אבל היה לנו גם טקס בימי שישי, היינו יושבים שעה כדי לדבר. כלומר ידענו מה הוא עובר וחווה, וכשנפתח את הכוננים האחרים שיש לנו נראה גם את שאר התמונות שהוא צילם".
אתם יכולים לתת דוגמה לאחת התמונות מהתערוכה שדיברה אליכם במיוחד?
שלומית: "עבורי זאת התמונה של הקרטוניה שמצולמת בחושך, ויש בה אור בוהק ממש על הקרטוניה עצמה. כשהיא הוגדלה עינת הסבה את תשומת ליבי לזה שרואים בשמיים גם כוכבים, כלומר היה משהו באקט ההגדלה של התמונות שאפשר לנו לראות עוד פרטים. יש משהו בשקט של התמונה הזאת ובמירכוז והמיקוד שלה שהוא מאוד לביא, אני מרגישה את לביא בתוך התמונה הזאת. בשקט שלה, בחושך והאור שהיא מאפשרת. זאת באמת תמונה שמרטיטה את ליבי בכל פעם שאני מסתכלת עליה.
7 צפייה בגלריה
"אני מרגישה את לביא בתוך התמונה הזאת". מתוך התערוכה ב"עדות מקומית"
(צילום: לביא ליפשיץ)
"אני חושבת שהייחוד של לביא היה שהוא לא חיפש דברים הרואיים או אתוס צבאי ישראלי שאנחנו רגילים אליו, אלא התמקד בפרטים הקטנים, הרגילים. רואים את זה בניואנסים, הדיוק, האסתטיקה, הקומפוזיציה, החפצים היומיומיים בשונה מצילומי הצבא שאנחנו רגילים לראות. ואני חושבת שהוא הצליח להביא המון רגש וגם הומור לצילומים האלה".
ניצן: "תפיסת העולם שלו הייתה 'תעשו כל הזמן'. וכשאת רואה את התמונה של החיילים שישנים באוטובוס, את מבינה שבזמן הזה הוא בחר לצלם. אני חושב שהתפיסה שלו הייתה 'תפזול ימינה ושמאלה ושם תראה את מה שמיוחד ברגע הזה'. הרגע של החייל שעובר בין המבנים, למשל, כדי לתפוס אותו אתה חייב להיות על זה, זה לא היה מבוים. ואת רואה את החדות, את המיקוד שלו מבחינת יכולת לקלוט את הרגע ולממש אותו בשנייה".
שלומית: "אני חושבת שזה שהוא היה חייל קרבי וגם אמן בנפשו, זה כאילו לא מסתדר יחד, אבל זה כל כך לביא. והוא הביא את הרגישות הזאת לצבא והאמין שאם חיילים יהיו רגישים יותר הצבא שלנו יהיה איכותי יותר, שזה חייב להיות נוכח שם. אני חושבת שזה עבר דרך החברים שלו לצוות שביקרו אותנו, ושאמרו שהרגישות שלו לאנשים הייתה בכל דבר".
ניצן: "הוא לא פחד להביע את דעתו ולהעביר ביקורת. כמו שאנפה אומרת 'הוא חי את הקונפליקט, הוא לא ברח ממנו'. הוא ידע איך לנהל אותו. הקונפליקט של להיות חיל מצד אחד ואמן מצד שני, של להתמודד עם אנשים שמאוד שונים ממנו בצבא. והוא בחר לחיות את הקונפליקט ולא לברוח ממנו, בניגוד להרבה אנשים אחרים. הוא לא שש אלי מלחמה, היא נכפתה אליו והוא אמר שהם הולכים לעשות את הטוב ביותר".
"הוא הבין שלהיות חייל זה לא רק הירואיקה, אלא גם סכנה"
ב-1 בנובמבר העלתה צייצנית בשם נועם סרטון קצר שלביא ליפשיץ יצר וכיכב בו, בו הוא נראה ישוב על כלי רכב צבאי, מעיין בחוברת בשם "איך להציע לה לצאת?", ובסופו הוא מציע לה לצאת איתו לדייט. "פגשתי את לביא רק פעם אחת", היא כותבת, "הוא התיישב לידי בהמתנה לצילום בחר"פ צריפין, דיברנו כמה שעות טובות על קולנוע צילום וסתם על החיים, הבנתי שעומד מולי בנאדם מדהים ומוכשר בטירוף. נפרדו דרכינו ואחרי כמה ימים הוא שלח לי את את הסרטון הזה".
"לביא נפצע בג'נין לפני כמה חודשים", מפרט ניצן, "הוא הלך לעשות צילום בכתף ואמר לי 'אבא, אני הולך לעשות צילום, נוסע לים לשעתיים-שלוש ומשם לבסיס'. בסביבות 12 הוא התקשר ואמר אני בדרך הביתה, שאלתי איך היה בים, אז הוא אמר 'לא הייתי בים, פגשתי בחורה בחר"פ, ישבנו, שתינו קפה, התקשקשנו ואני חוזר'. שאלתי אותו אם יצא מזה משהו, והוא אמר שלא יצא שום דבר. אחרי שלביא נהרג הבחורה העלתה פוסט ואמרה שהיא פגשה אותו לשעתיים, ושאחרי שלושה ימים היא קיבלה ממנו את הסרטון הזה. הם לא יצאו".
"איך להציע לה לצאת?". סרטו הקצר של לביא ליפשיץ
(צילום: באדיבות המשפחה)
שלומית: "התוודענו לסרטון הזה רק בשבעה, זה לא הפתיע אותנו כי הוא מאוד אהב קולנוע, וגם זה סוג ההומור והאלגנטיות שלו, הוא תמיד עשה דברים בדרך קצת אחרת, וזה היה מרענן לראות כזה דבר בהשראת ווס אנדרסון שהוא ממש אהב".
המכתב-הספד שהוא השאיר אחריו, באילו נסיבות הוא נכתב?
ניצן: "לביא הבין את המציאות. הוא הבין שהשירות שלו ביהודה ושומרון מסוכן ושהוא עלול להיפגע ממפגע בודד, מסתם קפריזה, הוא לא בנה על מלחמה. והוא כתב כי הוא הבין שלהיות חייל זה לא רק הירואיקה, אלא גם סכנה, שהתממשה בתעסוקה הקודמת של הגדוד שלהם, כשנהרג חייל אחר מהפלוגה שלו. לכן הוא כתב 'לא לשקוע באבל, לעשות תמיד' וביקש שנהיה משפחה שמחה".
בשבילכם זה סוג של צוואה, משהו שאתם מנסים למלא אחריו?
שלומית: "התחלנו, כן. הנה התערוכה זאת התחלה. היא גדולה, אדירה, גם הצופים, שלביא מאוד אהב, הגיעו במהלך השבעה והרימו שלט ענק עם המילים האלו, 'תעשו תמיד'. צמד המילים הזה לא מאפשר לך לשקוע באבל".
ניצן: "כמו שאמרתי, אנחנו לא מבינים עוד מה קרה לנו. לפעמים אני אומר לעצמי איך אני מרשה לעצמי לצחוק או לחייך. אז אנחנו לאט לאט מבינים אבל העשייה היא חלק מחיי היומיום שלנו. גם לביא וגם אנחנו, אנשים שמשתדלים לעשות כל הזמן. נכון, היה מאוד קשה להתרומם בימים הראשונים. אבל אנחנו נעשה עכשיו. עוד לא ברור באיזו עשייה, אבל היא תהיה לאורו ולדרכו. אין לנו מטרה שהפרצוף שלו יופיע בכל מקום, אלא שדברים שהוא רצה שיתקדמו ויקרו, באמת יקרו. לביא היה יזם. למשל, פעם הוא רצה לעשות בוקינג לאנשים, לאסוף כסף ולקנות מצלמות לילדים שאין להם כסף להרשות לעצמם, לדוגמה. מה שלא נעשה, זה צריך להיות בסטנדרטים שלו וזה לא קל, הוא העמיד לנו רף גבוה".
