עבור הבמאי הצרפתי רומן גברס הקולנוע פוליטי הוא ייעוד וגורל. אביו קוסטה גברס הוא במאי מוערך הזכור בזכות המותחנים הפוליטיים שלו ובראשם Z מ-1969. אימו מישל ריי הייתה עיתונאית שדיווחה לפני חצי מאה ממדינות כמו וייטנאם ובוליביה תוך סיכון עצמי לא מבוטל. כשפגשה את גברס האב היא החלה להפיק את סרטיו. האח והאחות הגדולים של רומן הפכו לבמאים, והוא הקים בגיל 13 את "קולקטיב הקולנוע" Kourtrajmé יחד עם חבריו, מסגרת שקיימת עד היום ומונעת מאוריינטציה חברתית-פוליטית של עיסוק בבני מהגרים וייצוגם. "אתנה" (Athena), סרטו השלישי של גברס, עלה השבוע לפלטפורמת נטפליקס, והוא מדגים היטב את הערכים האמנותיים והפוליטיים בהם הוא דוגל מנעוריו.
"אתנה" - טריילר
הסרט הבולט ביותר שהופק עד כה במסגרת קולקטיב הקולנוע היה "עלובי החיים" (2019) של לאדג' לי. עלילתו מתרחשת ברובע המהגרים מונפרמיי במהלך יום שמתחיל בפעולות שיטור לא-זהירות ומסתיים בהתפרצות של אלימות. לי הוא תסריטאי שותף (יחד עם גברס ואליאס בלקאדר) ב"אתנה", סרט שבדקותיו הראשונות כבר פורץ העימות האלים בין שוטרים ובני מהגרים. למרות שאין קשר עלילתי ישיר בין הסרטים, הם ללא ספק יצאו מאותו בית יוצר.
לפני שגברס החל לביים פיצ'רים (זהו סרטו השלישי) הוא כבר היה אחד מבמאי הווידאו-קליפים המוערכים ביותר. בקליפ ל-Stress מ-2007 חבורת נערים ממוצא אפריקאי זורעת הרס אלים בפרבר מהגרים לצלילי המוזיקה של ג'סטיס. ב-No Church in the Wild של קניה ווסט וג'יי-זי יש התנגשות אלימה ומסוגננת בין צעירים ומשטרת מהומות, המתחילה, כמו ב"אתנה", בזריקת בקבוק מולוטוב לעבר השוטרים. ב-Gosh של Jamie xx נערים לבקנים בבגדי התעמלות פושטים על "מגדל אייפל" ב"פריז" (הקליפ צולם, באופן סוריאליסטי למדי, בפרויקט מגורים בעיר הסינית האנגג'ואו, שבה יש העתקות של מבני פריז). לגברס יש משיכה עקבית לאנרגיית הזעם של אנשים צעירים, שאותה הוא לוכד ומעצב ביכולות טכניות מרשימות במיוחד. לא מעט בחירות שנעשו בעבודות מוקדמות אלו חוזרות גם בסרטו הנוכחי.
"אתנה" מתחיל In medias res ("באמצע הדברים") לאחר אירוע אלים המביא את המשטרה ותושבי שכונת מהגרים פיקטיבית לסף פיצוץ. נער בן 13 בשם אידיר הוכה למוות ע"י אנשים במדי שוטרים, וצעירי השכונה הזועמים מצטופפים במסיבת העיתונאים מחוץ לתחנת המשטרה. עבדל (דאלי בן סלאח), אחיו של הנער שנרצח וצנחן בצבא הצרפתי, הובא בבהילות מיחידתו באפריקה כדי לנסות ולעצור את התפרצות האלימות. בעודו מדבר אחיו קארים (סאמי סלימן), הצעיר ממנו בשנים ספורות, משליך בקבוק מולוטוב לעבר פתח התחנה. במהומה המתחוללת הצעירים פורצים לתוך התחנה, הורסים, בוזזים, וגונבים כספת נשקים. הם מעמיסים אותה על כלי רכב משטרתי גנוב ויוצאים למסע ניצחון לעבר השכונה.
הסיקוונס הפותח את הסרט מהווה את נקודת השיא הטכנית והאסתטית שלו, גם ביחס ללא מעט שוטים מרשימים שיופיעו בהמשך. זוהי הצהרה של גברס והצלם מתיאס בוקאר על העדפתם התמקדות בחוויה הדינאמית והאינטנסיבית של תנועה במרחב, בדרך המעניקה לצופים את הריגוש הפיזי של אנרגיה מרדנית. המצלמה נעה במהירות בין חדרי תחנת המשטרה, לוכדת כוריאוגרפיה מורכבת של צעירים משתוללים, פורצת עם הפורעים מתוך התחנה, נכנסת ויוצאת מכלי רכב בזמן נסיעתם במסע הניצחון, הכל במה שנראה כשוט ללא קיטוע. זה מזכיר עבודות של צלמים מחוננים מהשנים האחרונות: עמנואל לובצקי בסרטים כמו "הילדים של מחר" (2006) ו"האיש שנולד מחדש" (2015), מטיאס ארדײ ב"הבן של שאול" (2015), ורוג'ר דיקינס ב"1917" (2019). אין ספק שהסיקוונס הפותח את "אתנה" צולם כמספר שוטים שאוחדו יחד באמצעים הדיגיטליים - ועדיין, זו עבודה מעוררת השתאות.
שאר אירועי הסרט מתרחשים במתחם הבניינים של "אתנה" שהופך למתחם מבוצר (הסרט צולם בעיירה אוורי, בפרברי פריז). תחת הפיקוד של קארים, צעירי המתחם מתכוננים לעימות עם כוחות השיטור שעומדים לפרוץ. בקבוקי מולוטוב, זיקוקים, מחסומים שנערמים, נשק קר וחם, ופינוי של "האזרחים" תושבי השכונה ממה שעומד להפוך לאזור מלחמה.
הצגת כרוניקת ההתפתחויות מזכירה את סרטו פורץ הדרך של ג'ילו פונטקורבו "הקרב על אלג'יר" (1966). האופן בו הוא הציג את התפתחות העימות בין החיילים של הצבא הקולוניאליסטי הצרפתי ומחתרת ה-FLN הפך לאמצעי ללימוד עבור צבאות, כמו הצבא האמריקני, שנכנסו לסביבות עויינות בערי המזרח התיכון. העימות הקולוניאליסטי הפך כעת למלחמה בתוך צרפת עצמה. בגלל היותו ממוקד בהצגת אירוע רב עוצמה, "אתנה" יכול להיחוות בדרכים שונות: כמקור השראה לבני מהגרים מנוכרים וזועמים, כאמצעי לימוד עבור משטרת צרפת לקראת המהומות העתידיות, וכסרט אימה שיעודד הצבעה עבור מרין לה פן.
גברס מתמקד במתבצרים – כולם דור ראשון או שני למהגרים מצפון ומרכז אפריקה. למעט שוטר צעיר ומפוחד בשם ז'רום (אנתוני באז'ון) שנלקח כבן ערובה ומתפקד באופן פאסיבי למדי, שאר השוטרים מוסתרים מאחורי הציוד והקסדות. לא רואים אותם עסוקים בתכנון, לא נחשפים ללבטים או היסוס בפעולה, ללא רגש מופגן, או התמקדות בכאב שלהם בזמן שהם נפגעים.
הקונפליקט הדרמטי קיים בין האחים של הנער שנרצח. מלבד עבדל המנסה למנוע את העימות האלים, וקארים המוביל אותו, ישנו גם אח מבוגר יותר (מאב אחר) בשם מוקטר (קאסיני אמברק), סוחר סמים הדואג רק לאינטרסים של עצמו, ומנסה להחביא את הסטוק שלו לפני שהעימות יתחיל. בגלל ש"אתנה" ממוקד בפעולה ותנועה, הדמויות עצמן מעוצבות באופן בסיסי מבחינה פסיכולוגית (מי שירצה להתייחס לכך במינוח חיובי יותר ישתמש במושג "ארכיטיפי"). גברס שואף לבטא עוצמות טרגיות-מיתיות, הן באופן שבו הוא לוכד את המורדים בדימויים מיתיים (עשן, זוויות נמוכות, אלמנטים טעונים מבחינה וויזואלית כמו דגלים, שימוש במוזיקה ליטורגית וכו'), והן בממד "הטרגדיה היוונית" שבה כל אחד מהאחים מייצג עמדה ברורה ונבדלת, למרות שגורל שלושתם כרוך זה בזה.
יכולת הבימוי של גברס מרשימה, אך "אתנה" לא מספק ניתוח סוציו-פוליטי מעניין או דמויות מורכבות. רעיון ה"אסתטיזציה של הפוליטי" עלה בשנות ה-30 בקונטקסט של האסתטיקה הנאצית של כוח וסדר המשווה לפוליטי ממד מיתי. "אתנה" הוא הדגמה מרשימה ומאוד שוני של אסתטיזציה פוליטית של העוצמה המצויה בכאוס דינאמי. כסרט שזו תכליתו הוא בהחלט מצדיק צפייה, גם אם הוא ויתר על "עומק" בכדי להשיג זאת.
