כשטוקיו נבחרה, לפני שמונה שנים, לארח את המשחקים האולימפייים של 2020, איש לא ידע איזו אולימפיאדה מוזרה זאת עומדת להיות. אבל הנה, המציאות - בצורת טקס הפתיחה של האולימפיאדה ה-32 שנערך אמש (שישי) - מוכיחה שאין מתאימה מיפן למשימה. אחד האירועים הטלוויזיוניים האחרונים שמצדיקים צפייה בשידור חי, והופכים את העולם – או לפחות את החלק ממנו שמחזיק בבית מסך – לכפר גלובלי, הפך בצל הקורונה לאירוע טלוויזיוני אפילו יותר מתמיד. מול יציעים כמעט ריקים, עם מופע שרובו צולם מראש, כשמחוץ לאיצטדיון מפגינים האזרחים היפנים נגד האולימפיאדה שעולה להם כסף אבל לא מייצרת להם הכנסות, העניקה יפן לעולם טקס מינימליסטי ועדין ובו זמנית גם מרהיב ומרגש, וזה עוד לפני שדיברנו על דקת הדומיה לזכר חללי אולימפיאדת מינכן ב- 1972 (בניגוד לשדרנית הטקס, מירי נבו, שדיברה עליה תרתי משמע. איזה חלק בביטוי 'דקה דומיה' לא היה מובן?).
אם האירוויזיון מכונה האולימפיאדה של הגייז, אז כנראה שטקס הפתיחה של האולימפיאדה היא האירוויזיון של הספורטאים. משלחות מכל המדינות ומופע של המדינה המארחת על שלל מסורותיה ואטרקציותיה. זאת הפעם הרביעית שיפן מארחת את המשחקים האולימפיים, אבל הפעם הראשונה בהיסטוריה שהטקס מתקיים ללא צופים ביציעים, מול עיתונאים וחברי הוועד האולימפי ועם רוחות רפאים של קהל שואג ופלאשים של מצלמות (אירוע ביפן בלי פלאשים של מצלמות! זה לא העולם שהכרנו).
לא רק הנהלים הבירוקרטיים סביב האירועים נאלצו להתאים את עצמם לנגיף שהרים את ראשו לאחרונה שוב ביפן, אלא גם המסר של הטקס עצמו. למזלם של כל הנוגעים בדבר, המינימליזם היפני כאילו הומצא עבור אירוע מהסוג הזה – קידמה ומסורת. גרנדיוזיות וצניעות. המסר היה כנה ונוגע ללב. נכון, נפלה עלינו אולימפיאדה באמצע מגיפה, לא ממש רצינו אותה – הוועד האולימפי לא השאיר לנו ברירה – אבל אם אנחנו כבר שם, ננצל את ההזדמנות לאופטימיות זהירה, נחגוג את הספורט וכשנצא מזה נקנה מתנות לכולם (חוץ מלטויוטה, שהחליטה ברגע האחרון שבעצם היא לא רוצה לקנות זמן פרסום במהלך 16 הימים של המשחקים).
המופע עצמו אולי אכזב את מי שציפה לגימיקים המתוחכמים של לונדון 2012 או לעליצות השיכורה של ריו דה ז'ניירו 2016, אבל היפנים עיצבו את הטקס הזה כמו הייקו נאיבי ומעורר תקווה, במובן החיובי של המילה. החלקים בהם הופיעו רקדנים בודדים במרכז האצטדיון העצום, אפקט שהועצם נוכח המושבים הריקים שהקיפו אותו, היו מהממים. אפשר היה ממש להרגיש את הבדידות של הספורטאים וחוסר הוודאות נוכח קיומה או אי קיומה של אולימפיאדת 2020 שהתקיימה ב- 2021. את המתח הסמלי בין הקידמה הטכנולוגית והיצירתיות המדהימה של כדור הרחפנים שהתנשא מעל האצטדיון לקול שירת אימג'ן ובין הכבוד למסורת היפנית במופע הקבוקי או בתלבושות המסורתיות בריקוד שתיאר את בניית מתקני הספורט. הדיוק היפני השתכלל לכדי שלמות בקטע שבו המחיש אמן פנטומימה את הסמלילים של הענפים השונים בתחרויות, אחד הקטעים היפים והרב פעמיים, מהסוג שמתעלה על כל צניחה של המלכה אליזבת' מהליקופטר את הדשא.
יתכן שזה לא מקרה שזאת האולימיפאדה הראשונה מאז אסון מינכן, שבו נעשתה מחווה לזכרם של הנרצחים (ולזכרם של מתי הקורונה), הודות למאמצים מרובי השנים של אלמנות שניים מהנרצחים, אנקי שפיצר ואילנה רומנו. ממד של ענווה ושאיפה אמיתית לעולם טוב יותר היו חלק בלתי נפרד מהטקס הזה. מספר הפעמים שהמילה 'אחדות' הוזכרה בנאומים השונים היתה משחק השתיה המאתגר ביותר בהיסטוריה של הטקס. הקורונה, לטוב ולרע, ממש כמו האולימפיאדה, מאחדת את העולם למטרה משותפת – להגיע הכי רחוק, הכי גבוה, הכי חזק, הכי בריא, ולעבור את זה יחד עם מינימום נזקים. מי שעשוי לפקפק במסר הזה הם המפגינים ברחובות טוקיו שמוחים על העובדה שמי שירוויח מהאולימפיאדה הזאת הם אנשי הכסף הגדול שמאחורי החוזים הטלוויזיונים בעולם, ולא העסקים הקטנים שהיו משלשלים קצת כסף לכיס מתיירות הספורט בימים נטולי קורונה.
הבטן הרכה והארוכה של הטקס היה כמובן מצעד המשלחות, שהפעם היה ארוך במיוחד כדי לאפשר לכל הספורטאים את הספייס, ובהיעדר קהל גם היתה סימבולית מחד ומשעממת במיוחד מאידך. מי שדילג בין השידור בערוץ הספורט לזה של יורוספורט יכל ליהנות במקביל מההתלהבות של מאיה רונן, השדרנית שכיכבה לצידה של מירי נבו, ומהפרשנות המאופקת והאינפורמטיבית של הערוץ האירופי. האולימפיאדה הזאת, כמו הטקס הזה, אולי לא יסעירו את העולם אבל בהחלט ישאירו חותם בספר דברי הימים של המפעל ובטווח הקרוב יעניקו לעולם 16 ימים של המיטב האנושי, כשהוא מתמודד עם אתגרים שאינם נגיף קטלני, הפוגה מבורכת לכל הדעות.
