בלוויה של מרתה מיטשל הוצב על קברה סידור חרציות לבנות שאיית את המילים "מרתה צדקה". זאת הייתה הכרה בדיעבד בצדקתה של מיטשל, אשתו של התובע הכללי בתקופת נשיאותו של ריצ'רד ניקסון בארצות הברית, ואולי הדבר הכי קרוב לכיתוב "אמרתי לכם" על המצבה. מיטשל הייתה אחד הקולות הראשונים והמושתקים שהתריעו על פשעיו של הממשל לפני - ובעיקר אחרי - שפרשת ווטרגייט התפוצצה. זאת בניגוד לכל אינטרס פוליטי של בעלה, ג'ון מיטשל, שגם ניהל את קמפיין הבחירות של הנשיא ב-1972. היא הייתה אישה דעתנית ובעלת קסם אישי שנטתה להביע את דעתה בפומבי ולחשוף רכילויות ומידע מהבית הלבן לעיתונאים, תכונות שהעניקו לה את הכינוי "הפה של הדרום" (The Mouth of the South).
"גזלייט" - טריילר
מיטשל שילמה מחיר על התחביב המסוכן שלה. כשפריצת ווטרגייט נכשלה ובעלה נקרא לוושינגטון כדי לטפל בדחיפות בהשלכות, היא נכלאה ובודדה בידיעתו בחדר במלון בקליפורניה כדי שלא תדליף את הפרטים לעיתונאים. בהמשך היא גם סוממה לאחר ניסיונות כושלים להיחלץ וליצור קשר עם העולם שבחוץ. כשסיפרה על כך בהמשך איש לא האמין לה, זה נשמע מטורף. רק מאוחר יותר, כשהתבררו ממדי הפרשה, היא זכתה להכרה.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
בריאיון המפורסם של ניקסון לעיתונאי דייוויד פרוסט, כמה שנים לאחר שהתפטר מהנשיאות, הוא קבע כי "אם לא הייתה מרתה מיטשל, לא היה ווטרגייט". הנשיא לשעבר הסביר שאם ג'ון מיטשל לא היה צריך להפנות את תשומת ליבו ל"בעיות הרגשיות" של אשתו במקום לקמפיין שניהל, ווטרגייט לא היה מתרחש. לא היה ברור אם הוא התכוון שהפריצה למטה הבחירות של המפלגה הדמוקרטית לא הייתה מתבצעת או שהפורצים פשוט לא היו נתפסים. ככה או ככה, נדמה שהמטרה שלו הושגה, לפחות עד לא מזמן - קורותיה של מיטשל נדחקו לשוליים והדבר היחיד שרשום על שמה הוא "אפקט מרתה מיטשל", המתאר מצב שבו אדם נתפס כפרנואידי או הוזה, אבל בדיעבד מתברר שהוא צדק.
אלא שמיטשל זוכה בשנים האחרונות לתיקון. פרשת ווטרגייט היא פצע שהאומה האמריקנית נוהגת לחטט בו אחת לזמן מה לצורכי הפקת לקחים, קצת כמו הנטייה הישראלית למצוא עוד ועוד פרטים על מלחמת יום כיפור. בניסיון למצוא זוויות חדשות לסיקור הפרשה וגם בהתאמה לרוח התקופה, מיטשל בהחלט הייתה עשויה מהחומר שממנו יוצרים גיבורות. על הפרשה נעשו כבר סרטים ("אפקט מרתה מיטשל" בנטפליקס), פודקאסט ("Slow Burn") ועכשיו הגיע זמנה של הסדרה העלילתית "גזלייט", שעלתה אתמול ב-HOT וב-yes, ומעמידה במרכזה את מיטשל וחלקה בחשיפת הפרשה.
כדי ללמוד על ממדיה ועל עוצמתה של תאוות הכוח, מספיק לפתוח את הטוויטר שלכם על החשבון של אילון מאסק, אבל מי שרוצה גם לפשפש קצת בפרשת ווטרגייט וליהנות מדרמה היסטורית (השנה מלאו 50 לפרשה), ישמח למצוא את עצמו מול "גזלייט" שעושה עבודה טובה למדי בז'אנר "ערכי ויקיפדיה מומחזים". היוצרים שלה (התסריטאי רובי פיקרינג והמפיק סאם איסמאיל, שאחראים גם על "מר רובוט") בהחלט מצאו את האיזון הנכון בין היצמדות לעובדות לבין השלמת פערים עם עלילות פיקטיביות שישרתו את העלילה הראשית. מאט רוס הבמאי (גאווין בלסון מ"עמק הסיליקון" בשבילכם), מצליח לשמור על הקצב ועל החיות של הסדרה לאורכה. הסגנון שלו מסייע לצופה לבחון את ההיסטוריה בעיניים עדכניות, מבלי להכביד עליו.
3 צפייה בגלריה
עושה עבודה טובה למדי בז'אנר "ערכי ויקיפדיה מומחזים". מתוך "גזלייט"
(צילום: באדיבות yes)
מלבד קו העלילה של מרתה ובעלה ג'ון (שמגלמים בהתאמה ג'וליה רוברט ושון פן, נראה אתכם מזהים אותו מבעד לכל הסנטרים שהוסיפה לו מחלקת האביזרים), אפשר למצוא גם את ג'ון דין (דן סטיבנס הבריטי, שזכור לטובה כמתיו קרולי מ"אחוזת דאונטון"). מדובר בפרקליט זוטר בבית הלבן שמתבקש "לנקות את האשפה" הנוצרת כתוצאה מהפעילות הבלתי חוקית ונותן המחשה מצוינת להיסוס בין החשש לעבור על החוק - מסיבות אינטרסנטיות ומצפוניות - לבין הסנוור מהקירבה למוקדי הכוח והכמיהה לכבוד ולערך העצמי שמגיעה איתם.
דין הוא זה שמבין בסופו של דבר שניקסון, לצורך העניין, אינו אדם אלא רעיון שלא היה מתקיים אלמלא היו כל כך הרבה אנשים שנרתמים לטובת הגחמות הנרקיסיסטיות שלו. דין נמנה עם חבורת אומרי ההן של ניקסון והאנשים שהוציאו לפועל את תוכנית ווטרגייט (במיוחד שיי ויגהאם בתפקיד גורדון לידי, האיש שהוציא לפועל את הפריצה), והם מוצגים באופן נלעג שלרגעים מעניק ל"גזלייט" איכויות של קומדיה שחורה.
למרות שעבר מאז יובל שלם, לקחי ווטגרייט עדיין רלוונטיים עבור האמריקנים, וגם הקהל הישראלי יוכל למצוא בה נקודות הזדהות. היא עוסקת ב"תהליכים", בנרמול השקרים, בשחיתות, בהסרה הדרגתית של גבולות המוסר ובהשפעה של כל אלה על הפוליטיקה, ומשם על החיים שלנו. את כל זאת היא עושה באופן שאולי יגרום לכם להצטער, אבל לא על הזמן שהקדשתם לסדרה.
