לכל גיבורי העל, או לפחות לרובם, יש חיים כפולים. צד אחד בדרך כלל יותר מופנם ומעדיף להישאר הרחק מאור הזרקורים, בעוד הצד השני בולט בעל כורחו, כי הוא, ובכן, גיבור-על, והתפקיד לרוב מגיע עם תלבושת תואמת ומסכה להשלמת הלוק הכללי, שנועדה להסתיר את זהותו. את זאת שהוא לא רוצה שתתגלה. במובן מסוים, גם המוזיקאי עומר מור הוא גיבור-על. הוא אולי לא עוטה גלימה ולא תראו אותו מזנק לבניין בוער ונלחם בכוחות הרשע, אבל מתחזק במלוא מובן המילה חיים כפולים וזהות סודית, כזו שמתגלה ברגע שהוא עולה לבמה. קוראים לו גם איציק פצצתי, והשם לא משקר - הוא פצצת אנרגיה שפשוט לא עוצרת לשנייה. כל הופעה שלו היא הפתעה ואין שתיים זהות, כשאפילו הקהל לוקח חלק פעיל וחשוב בטירוף.
5 צפייה בגלריה
איציק פצצתי
איציק פצצתי
איציק פצצתי
(צילום: טל שחר)
"אני לא מרגיש שונה, זה אותו בן אדם", מספר מור בריאיון מיוחד ל-ynet. "אבל אני חושב שכשאני נכנס למרחב היצירתי אז כן מתעורר בי איזה משהו שאני מנסה ללמוד ולהכניס אותו עוד יותר לתוך החיים האישיים שלי. אשתי אומרת לי שבמיוחד כשאני על הבמה - אני פתאום נהיה משהו קצת אחר, משהו מאוד משוחרר ומשתגע, ובחיים אני הרבה פחות ככה. על הבמה אני פחות מפחד מטעויות וככה גם באולפן. בחיים זה יותר קשה".
"העיר הזאת" - טריילר
"הטעויות הן לאו דווקא דבר רע", הוא ממשיך. "בהופעות שלי אני לוקח את זה לקיצון. כלומר, באיזשהו מקום, אם אין טעויות בהופעה לפעמים אני אפילו קצת מתאכזב, כי אני מרגיש שלא אתגרתי את עצמי מספיק בשביל לטעות והלכתי יותר מדי על בטוח. באולפן זה בולט במיוחד - אתה עושה טעות ואתה לא משאיר אותה בשיר, אבל אתה יכול להרשות לעצמך לעשות טעויות כל הזמן ולגלות מתוך זה דברים חדשים. אז אני בתהליך של לנסות ללמד את עצמי לעשות את זה יותר גם בחיים. זה קשה. אבל הבנתי שזה משהו שאני צריך לעבוד עליו".
לראיונות נוספים במדור:
מור בן ה-38, יליד רחובות, חי בשש השנים האחרונות בניו יורק, שם הוא יוצר, מופיע ומפיק מוזיקלית. "אשתי ואני קיבלנו החלטה לבוא ולראות איך זה, לא חשבנו שנישאר עד עכשיו", הוא מודה. "ניו יורק זו אווירה אחרת, הכול יותר גדול. אבל כנראה שההבדל הכי גדול שם מבארץ הוא שהייתי צריך להתחיל הכול מחדש".

הסיפור הבלשי

עכשיו הוא כאן, בביקור קצר בישראל, ויש לו סיבה טובה מאוד לעשות זאת - הערב (ה') יעלה לאקרנים הסרט המצופה "העיר הזאת", שהוא שותף לו - במשחק, בתסריט ובלחנים - ואחראי להפקה המוזיקלית שלו. זאת יצירה כל כך חריגה ושונה בקולנוע המקומי, שהיה צריך עשור כדי שהיא תהפוך למציאות, אבל בשביל להבין איך כל זה קרה, צריך לחזור קצת אחורה - ללידתו של איציק פצצתי.
5 צפייה בגלריה
איציק פצצתי
איציק פצצתי
"אם אני לא טועה בהופעה, אני מתאכזב כי לא אתגרתי את עצמי מספיק"
(צילום: טל שחר)
"השם נולד בעצם בהשראת משפחת תאקט של סאבלימינל, שהיו להם אז כל מיני שמות כאלו, אז הלכנו על שמות מאוד מטופשים", הוא מסביר. "כשהיינו בתיכון, עמית המציא לי את איציק פצצתי וזה פשוט נשאר מאז". עמית שהוא מדבר עליו הוא עמית אולמן - שחקן, במאי, מחזאי, משורר ומוזיקאי - וגם אחד מחבריו הטובים של מור, שאחראי על העיבוד הקולנועי ל"העיר הזאת".
השניים, יחד עם עומר הברון - הידוע גם כראפר ג'ימבו ג'יי ("היינו יחד בגן") - חברו יחד לפני כ-20 שנים והקימו את המופע של ויקטור ג'קסון. ההרכב של השלושה החל להופיע וצבר עדת מעריצים והצלחה בסצנה, אך ניתן לומר שהרגע שבו הכול השתנה עבורם אירע כמה שנים אחר כך ב-2008, כשאולמן נכנס אליהם עם רעיון מהפכני לקטע שיתווסף להופעה.
"זו הייתה סצנה שעמית רצה שנרוץ איתה בהופעות. ניגנתי איזה שלושה אקורדים שנשמעו לי הגיוניים, שעד היום הם בדיוק האקורדים של השיר", מספר מור. לאותו השיר נוספו שני קטעים שיצרו סיפור אחד שלם. "קראנו לו 'הסיפור הבלשי', 12 דקות בסך הכול באורך שלו. ובאיזשהו שלב עמית אמר, 'אוקיי, אני רוצה לעשות מזה משהו באורך מלא'".
השלושה החלו לעבוד כשאולמן וג'ימבו ג'יי היו אמונים על הכתיבה, ומור תרם מניסיונו המוזיקלי כדי לייצר לחנים מתאימים. בעזרתם של שני שחקנים נוספים הם העלו הופעת פיילוט ואריק אשד, מנהל תיאטרון האינקובטור בירושלים שהגיע לצפות, סידר להם מקום להעלות בו את ההצגה. "חמישה אנשים שיחקו, ניגנו ושרו הכול, כשעמית ביים, והיא התחילה לרוץ. אני חושב שמהרגע הראשון היה ברור לעמית שזה הולך להיות סרט".
5 צפייה בגלריה
איציק בפצצתי ב"העיר הזאת"
איציק בפצצתי ב"העיר הזאת"
הכול החל בתור קטע קטן בהופעה. איציק פצצתי ב"העיר הזאת"
(צילום: מישה פלטינסקי)
"העיר הזאת" מוגדר כאופרת ראפ בלשית, ואם זה נשמע לכם כמו פורמט שלא צפיתם בו מעולם, כנראה שזה באמת נכון. אולמן כאמור הוא הבמאי, היוצר וגם גיבור הסרט - הבלש ג'ו חלפון, שנקרא לעזרתה של שרה בנט (מוריה אקונס) בחקירת רצח אחותה. מהר מאוד העלילה מסתבכת וג'ו מוצא את עצמו מול הפושע המסוכן ביותר בעיר - אדם בשם מנשה, שזהותו מעולם לא נחשפה.
זה חתיכת ויז'ן. זה לא משהו שעושים בארץ, זה לא קורה פה. "אני חושב שהז'אנר נורא קולנועי. עמית עשה הרבה מחקר - גם ספרות בלשית, גם קולנוע בלשי, היה לו את הדבר הזה בראש בשלב די מוקדם, והוא החליט ללכת על זה ויצא לדרך".
כ-600 הופעות רצה ההצגה "העיר הזאת", ובדרך סחפה איתה קהל מעריצים הדוק ואוהב, שמדקלם כל מילה בעל פה. לכן היה זה רק הגיוני שגיוס הכספים לטובת הסרט ייעשה בעזרתם, בקמפיין מימון המונים. הוא הצליח מעל ומעבר למצופה ומעל 300 אלף שקלים גויסו, כשגם קרן הקולנוע, האינקובטור ודרומה הפקות נתנו יד כדי להרים את הפרויקט השאפתני.
תיאטרון וקולנוע אלו פורמטים מאוד שונים. איך מעבירים הצגה כזו אל המסך הגדול? "היינו חמישה אנשים ששרים עם גיטרה, והרגשנו שזו תזמורת ענקית עם מקהלה ענקית - הקהל יצר את האנרגיה ונוצר משהו ביחד של כולם. ובסרט מן הסתם אתה שומע כינורות, כלי נשיפה ותופים, ומקהלה של 100 איש. אז את זה היה צריך לתרגם. המדיום שבו אתה מספר את הסיפור משנה דברים. בהצגה יש גם אלמנט של וירטואוזיות - הרבה אנשים עושים הרבה דמויות, כשאני מנגן את המוזיקה עם ביט-בוקס וגיטרה".
5 צפייה בגלריה
מתוך "העיר הזאת"
מתוך "העיר הזאת"
היה ברור שייצא מזה סרט. מתוך "העיר הזאת"
(צילום: מישה פלטינסקי)
זה נשמע מסובך. כמה זמן לקח לכם לעשות את כל העיבוד הזה? "כמעט שנה וחצי. ישבנו שלושתנו ובנינו מעין שלד של כל הסרט. קודם כל היינו צריכים לבחור את המהירות של כל קטע, כי בהצגה המהירות יכולה להשתנות - כל הצגה אחרת בהתאם לתחושה, ובסרט אתה צריך לבחור. היה לנו מזל שיש לנו כל כך הרבה ניסיון עם זה, אז ידענו מה מרגיש לנו הכי נכון. ניגנתי את כל הקטעים על גיטרה, הם הקליטו את כל הדמויות ואז הייתה לנו סקיצה. השחקנים הקליטו המון טייקים באולפן, ובסוף ערכנו את זה לטייק אחד, הטייק הכי טוב - ואותו הם למדו. על הסט זה הכול ליפסינק, אולי מלבד שני מונולוגים, ואי אפשר לדעת את זה".

החומרים שמהם טיקטוק עשוי

מהפקה של חמישה שחקנים, הגרסה הקולנועית של "העיר הזאת" השתדרגה לא רק בקאסט חדש ומתוגבר שכולל את אלון נוימן ועידן אלתרמן, אלא בעיקר בהתגייסות מרשימה במיוחד של כל עולם ההיפ-הופ הישראלי לדורותיו; פלד, טונה, רביד פלוטניק, טדרוס, ג'רמאיה וקוואמי הם רק רשימה חלקית, וקשה שלא לראות קשר בין הפריחה האחרונה של הז'אנר בזירה המקומית ומועד יציאת הסרט.
"זה מעניין שבאמת הכול קורה באותו זמן. כלומר, ההיפ-הופ מגיע לשיאים מטורפים ומרגשים ומדהימים, וגם כמות הראפרים הצעירים והרמה שלהם היא בלתי נתפסת, זה ממש מטורף", מסכים מור. "אנחנו התחלנו בימים יחסית צעירים של הסצנה, אחרי השיאים של שב"ק ס' והדג נחש. ואז סאבלימינל, ואז קצת ירד והכול בעבע מתחת לפני השטח וצף מחדש. והיום זה כבר התפוצץ ביחד עם העולם, ששם ההיפ-הופ זה הדבר הכי משפיע, אז גם בארץ אתה שם לב לזה. יש בזה משהו קצת קוסמי שהכול קורה ביחד, כי שום דבר לא היה מתואם. ההיפ-הופ כל הזמן מאתגר את עצמו. אמנים הצליחו לשמור על הסטנדרטים האמנותיים שלהם, כי זה ז'אנר שמאוד חשוב בו To keep it real - ללכת עם האמנות עד הסוף, והקהל ראה את זה. גם אצלנו עשינו את מה שאנחנו מאמינים בו - וזה התחבר".
5 צפייה בגלריה
מתוך "העיר הזאת"
מתוך "העיר הזאת"
ההיפ הופ לדורותיו התגייס. מתוך "העיר הזאת"
(צילום: מישה פלטינסקי)
עבור מור, מוזיקה קיימת בכל מקום וכל דבר יכול להיות כלי נגינה; כפות עץ וסירים, שדכן או קופסת גלידה, מכונת ממתקים, רמזור או תמרור עצור - אין תשובה לא נכונה. ככה זה כשאתה מנגן על גיטרה, בס, תופים וקלידים, ואפילו הפה שלך הוא מאגר אינסופי של צלילים. אחד ההיילייטים של ההופעות שלו הוא קטע סולו - לא משהו חריג במיוחד - אבל הסולו הזה נעשה עם משולש. כן כן, הכלי הקטנטן ההוא שבשיעורי מוזיקה ביסודי קראנו לו שליש.
יש שיגידו שאיציק פצצתי הוא החומרים שמהם עשוי טיקטוק, אך בינתיים, לדבריו, הוא נמצא מעט מאחור וצריך להדביק את הפער עם המילניאלים. הוא יוצר במשך לא מעט שנים וב-2020 הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "שירים". כעת הוא עובד על אלבומו השני שייקרא "אלבום עירוני", ושבו ישתתפו הראפרים כהן ואורית טשומה, כשבמרץ האחרון הוא אף הספיק להוציא סינגל ראשון ("שלום הקוסם") מתוכו. "הוא עוסק בחוויות ובמחשבות שלי מערים שונות שגרתי בהן, ויש בו כל מיני צבעים מוזיקליים שעוד לא קיבלו ביטוי ביצירה שלי עד היום".
נדמה לי שאני יודע את התשובה, אבל אשאל בכל זאת - ג'ו וג'ק, שני החברים הבלשים בסרט, הפוכים לגמרי באופי שלהם. הראשון ממש אימפולסיבי והשני מאוד מחושב. מי אתה מהם? "אני חושב שביצירה ובחיים זה שונה. אני חושב שבחיים אני יותר ג'ק וביצירה אני שילוב של שניהם, כי כשאני עובד על מוזיקה, מקליט ומנגן, אני מאוד אימפולסיבי והרבה פעמים עובד מתוך אלתור, מנסה להיות קשוב לרגע ולתת למה שיוצא לצאת. מצד שני אני גם מאוד מקפיד על הרבה דברים".
(בדיוק כמו שזה נשמע - סולו עם משולש)
עכשיו, אחרי שסיימת את הפרויקט הזה, בוער בך ליצור עוד מוזיקה לסרטים? "זו שאלה טובה שאני שואל את עצמי, ואני חושב שהסרט הזה לא מייצג מוזיקה לקולנוע. באיזשהו מקום הוא דומה יותר לאלבום מאשר למוזיקה לסרטים, למרות שלא עשיתי אף פעם ממש מוזיקה לסרטים, אבל המוזיקה פה היא לא מוזיקת רקע - היא חלק אינטגרלי. הדיבור הוא מוזיקה, והמוזיקה הולכת עם המשחק ובעצם היא סוג של עוד שחקן בתוך הדבר הזה. המוזיקה מרגישה את מה שהדמויות מרגישות ומספרת את כל הסיפור. תלוי איזה פרויקט זה יהיה, אם זה משהו שיגניב אותי ואני יכול לתת לו משהו מעצמי, אז ברור".