רוג'ר ווטרס הוא איש מרגיז כבר הרבה מאוד שנים, ולא היינו צריכים את תשעת החודשים הארוכים של המלחמה הנוכחית כדי לדעת את זה. הדברים המקוממים שהוא אמר בשבוע שעבר בריאיון המייגע והמבולבל שהוא נתן לעיתונאי הבריטי פירס מורגן, הם עוד לבנה בחומת השנאה שהוא ממשיך להגביה נגדנו. ווטרס ממש לא חייב לאהוב אותנו, ולא כל ביקורת על ההתנהלות הישראלית היא עדות לאנטישמיות גלויה, אך מופע האימים שהוא ערך מול בן שיחו הנדהם, על כך שישראל בדתה סיפורים על מקרי אונס ושרפת תינוקות שהתרחשו בבוקר האיום של 7 באוקטובר, כולל שרבוב תיאורית קונספירציה מופרכת במיוחד על התגובה הצבאית הישראלית שאיחרה לבוא, חצו קו אדום בוהק. לא פלא שבשלב מסוים בריאיון המנהיג לשעבר של פינק פלויד החל לדבר לעצמו, אפילו לעיתונאי המנומס שישב מולו כבר נמאס להקשיב לשטויות שלו.
ולמרות שטמפרטורת הדם רותחת למשמע השקרים שווטרס הדהד שם, לא בטוח שהקריאה של חלק מתחנות הרדיו בארץ להחרים את שיריו היא ריאלית. פינק פלויד - ולא האיש שנזרק ממנה לפני כ-40 שנה - היא להקה שהרבה מאוד ישראלים ממשיכים לאהוב. אפילו אם יחליטו שלשירים שלה אין כבר זכות לקבל זמן אוויר פומבי, אנשים פה ימשיכו להקשיב לאלבומים שלה בבית וברכב, לרוץ למופעי המחווה המקומיים המוקדשים לקלאסיקות שלה, ולטוס לראות את דייויד גילמור - פעם השותף של ווטרס ללהקה, וכבר הרבה מאוד שנים הצ'ילבה שלו - שיוצא תיכף לסיבוב הופעות קצר באירופה, שבמהלכו הוא הבטיח לשיר לא מעט מהשירים הישנים האלו שעכשיו קוראים להחרימם.
מאות מחו עם דגלי ישראל מחוץ להופעתו של רוג'ר ווטרס
(צילום: חגי דקל)
הישראלים האלו שכבר הצליחו להשיג כרטיס לגילמור (עניין של מזל וכמה מאות יורו, לא כולל טיסה ומלון), הם לא פחות פטריוטים מאלו שמיהרו לאחל לווטרס דברים שאי-אפשר להעלות על הכתב. אבל הם מבינים, עד כמה שהדבר קשה - והוא קשה, מאוד - שצריך להפריד בין האיש לבין המוזיקה שהוא יצר. לבטל מישהו שלא היה חלק מהחיים שלך עוד לפני שגילית מה הוא עשה פעם או אומר עכשיו, זו חוכמה קטנה מאוד. להחליט לוותר על חלק מהפסקול שעיצב אותך כאדם והעניק לך אינספור שעות של הנאה לאורך השנים, זהו מחיר כבד מדי. מדוע לסבול פעמיים, גם מהרוע של האיש היום וגם מהוויתור על הטוב שהוא יצר פעם?
תחנות הרדיו האלו יכולות לוותר בשמחה על חומרי הסולו של ווטרס. בלאו הכי מעט האלבומים שהוא הוציא כסולן לא התקרבו לפסגות שלהן הוא הגיע במסגרת שירותו בלהקת האם. גם ככה, ספק רב אם משהו מהם בכלל זכה להשמעה בפרופיל גבוה ברדיו המקומי, עוד לפני שדעתו של ווטרס השתבשה. אבל פינק פלויד לא הייתה מופע יחיד של הבסיסט שלה. לווטרס היה בהחלט חלק מכריע בה, בטח באלבומים Animals ,The Wall ו-The Final Cut, אבל לאורך כמעט 30 שנה להקת העל הבריטית הציגה מפגן כוח מרשים ומרתק שנבע מהסינרגיה שבין חבריה: הפסיכדליה של סיד בארט בראשית ימיה, הקלידים המכשפים של ריצ'רד רייט, התיפוף החכם של ניק מייסון, והסולואים שגילמור הפיק מהגיטרה שלו מאז שתפס את המקום של בארט.
מי שאלבומים דוגמת The Dark Side of the Moon, Wish You Were Here ו-Meddle הם חלק מחייו, לא באמת יכול (או צריך) לוותר עליהם. מי שיחזור לבקר בהם - ועשיתי זאת בימים האחרונים - ימצא בהם בדיוק את אותן תועפות אושר שהם העניקו לו בפעם הראשונה שהוא נחשף להם. ואפילו אם הזמן שחק במעט את חלקם (והוא לא), הזיכרון מההאזנה הבתולית ההיא בחטיבה עדיין חי ובועט בלוח האם.
