כל תסריטאי מתחיל בהוליווד יודע מה עליו לעשות כדי לעצב דמויות מוצלחות בטלוויזיה האמריקנית הנוכחית: יש להעניק להן סיפור רקע מורכב אך אמין כדי לסגל הסברים רציונליים להתנהלות אמוציונלית. בנוסף כדאי, אם כי לא הכרחי, שהדמויות תהיינה נאות ומרשימות, אבל במידה, כדי שהצופים יוכלו להזדהות איתן. אפשר ורצוי גם לסגל להן כריזמה מינית כובשת מתוך ידיעה כי פתיחות האולפנים לסצנות סקס על המסך הולכת ומצטמצמת. כל התכונות הללו עשויות לתרום רבות לגיבוש ישויות בדיוניות שיסחפו את הקהל לעולמן הדמיוני דרך צג המחשב או הטלוויזיה. אבל מעבר למורכבות, מראה, פתיינות, ואלמנטים אחרים, כדי ליצור סדרה מצליחה ומדוברת בימינו נדרשת דמות של פסיכופת. רוצח קר מזג, חסר רגשות ונטול אמפתיה לחיי אדם. גבר או אישה - זה פחות משנה. העיקר שלא תהיה להם אנושיות, או מצפון. אלו הם הטיפוסים המעניינים והמושכים ביותר, כך גילו לנו האחים כהן וקוונטין טרנטינו ואחרים שהלכו בדרכם.
"פארגו", עונה 4 - טריילר
(באדיבות HOT)
נואה האולי היא כבר ממש לא תסריטאי מתחיל בהוליווד. הוא פילס את דרכו למרכז העשייה דרך סדרות פשע קומיות כמו "בונז" ו"הבלתי רגילים" והוכיח את כישרונו בשזירת מתח בהומור אפל. הפריצה שלו הגיעה ב-2014 עם "פארגו", עיבוד טלוויזיוני נועז שנוצר בהשראת סרטם של האחים כהן מ-1996 בכיכובם של פרנסס מקדורמנד, וויליאם ה. מייסי וסטיב בושמי.
קומדיית הפשע המרושעת זכתה למעמד של סרט פולחן, והאולי המשיך אותה בהצלחה לאורך שלוש עונות שליוו מתנקשים פסיכופתים אכזריים, נטולי מצפון אך מלאי תושייה. או אזרחים מן השורה שהיו לכאלה אחרי שעברו תהליך של השחתה מוסרית מבחירה או מכורח הנסיבות. כך או כך, מעריציה הרבים של הסדרה נהנו מאוד מההתענגות נטולת רגשות האשם בחברת דמויות אקסצנטריות, מוזרות, אטומות וחסרות רגישות. טיפוסים שלא יוצא לפגוש במציאות, למזלנו. ואם זה מה שהם מחפשים ב"פארגו", הם עלולים להתאכזב מהעונה הרביעית.
במהלך השנים עשינו היכרות עם כמה וכמה פסיכופתים תמהונים שהתחבבו עלינו, בגילומם של שחקנים מוכשרים כמו בילי בוב ת'ורנטון, מרטין פרימן, קירסטן דאנסט ויואן מקגרגור. הם היו הרעים, שמתכחשים לחוק ולמוסר, חסרי האמפתיה לסבלו של האחר. ממש לא היינו רוצים ברנשים כאלה לצדנו בחיים האמיתיים אבל מול עינינו על מסך הטלוויזיה, הניתוק והאדישות שלהם הסבו עונג לרבים מאיתנו. לא בקטע מרושע, אלא בגלל הסיטואציות הקומיות והאבסורדיות שהתנהגותם מזמנת בכל אינטראקציה עם אנשים נורמטיבים - חיים וכאלה שבקרוב ימותו. זהו מקור כוח המשיכה של "פארגו", הדמויות שלה והתסבוכות שאליה נקלעו מסחיטה באיומים, לשוד ועד לרצח.
ובכן, בעונה הרביעית, במקום להתמסר לאינדיבידואלים הבדיוניים שיצר, האולי משתמש בהם כחלקים בפאזל הגדול שהוא מנסה להרכיב - הפאזל של אמריקה הקפיטליסטית, החשדנית והגזענית. ובכן, הפאזל הזה לא מתחבר. וגם החלקים שלו לא ממש עומדים בפני עצמם.
כבר בתחילת הפרק הראשון, במהלך מונולוג של נערה שחורה מקנזס סיטי, היא מבהירה: "הסקירה הזאת היא לא של ההיסטוריה שלי, אלא של ההיסטוריה שלנו". שלנו, כלומר האמריקנים. ומיהם אותם אמריקנים? לפי הסקירה של הנערה, את'לרידה סמוטני שמה (בגילומה של אמירי קראטצ'פילד), בתחילת המאה הקודמת הייתה זאת המאפיה היהודית ששלטה ברחובות קנזס סיטי, עד שהאירים צצו במקום. בניסיון להגיע להבנות, גובש מתווה מקורי שהיה אמור להבטיח את הסטטוס קוו - מנהיגי הכנופיות ימסרו את בניהם למשפחת יריבם כפקדון.
זה לא עזר ליהודים, כשהאירים הערימו עליהם ומיגרו אותם והשתלטו על עסקיהם. כמובן שקארמה איז אה ביץ', וכשהאיטלקים הגיעו העירה הם עשו את אותו הדבר בדיוק לאירים. וכך ההיסטוריה חוזרת על עצמה והעלילה עצמה מתחילה ב-1950 כשארגון פשע של אפריקנים-אמריקנים מופיע בקנזס סיטי. שוב ערעור על הסדר הקיים, ושוב אותו מתווה של חילופי בנים.
זהו סיפור המסגרת ומשתלבים בו אחד אחר השני מנהיג ארגון הפשע האפריקני לוי קאנון (בגילומו של כריס רוק) ויועצו בעל השם המשעשע דוקטור סנטור; בניו של ראש משפחת פאדה המנוח - ג'וסטו (ג'ייסון שוורצמן) וגייטנו (סלבטורה אספוזיטו) המתקוטטים ביניהם, ובחור צעיר שגדל לצדם כספיח מחילופי הבנים עם האירים וזוכה עד היום לכינוי "רבי מיליגן" (בן ווישו); אסירה שחורה שנמלטה מהכלא ביחד עם חברתה האינדיאנית, והמרשל המורמוני שדולק בעקבותיהן; ויש גם את משפחת סמוטני המעורבת. ועל תקן הפסיכופת התורן יש לנו את האחות הרחמניה חסרת הרחמים (הכוכבת הבריטית העולה ג'סי באקלי), אבל למרות היותה מעורערת נפשית ומסוכנת פיזית, הדמות שלה זניחה, מאולצת ודי בלתי נסבלת.
כל הדמויות הללו אמורות להיקשר איכשהו בסוף בתוך עלילת מתח סבוכה ורוויית הומור, אולם לפחות בפרקים הראשונים הן כולן מתכנסות לכדי מניפסט מריר על החברה האמריקנית והעקרונות שמניעים אותה - כסף וכוח.
האולי מנסה לחקות את מה שסדרת המופת "השומרים" היטיבה כל כך לעשות, ולחקור את ההיסטוריה האמריקנית על היבטיה הכלכליים והגזעיים דרך המיתולוגיה הבדיונית של "פארגו". אולם בניגוד לפאזל המורכב שהרכיב עבורנו התסריטאי הלהטוטן דיימון לינדלוף על פי מקרא המפה של הקומיקס האיקוני, האולי פשוט מוצא עצמו מתפזר ברדיפה אחר נושאים שמעסיקים את מהדורות החדשות של כאן ועכשיו, ובדרך מאבד את העוגנים המסורתיים של מורשת פארגו לאורך השנים - הדמויות. נכון, אלו דמויות קיצוניות ובדיוניות, אך הן מרגישות כל כך מוחשיות וסוחפות. ואנחנו אמורים לזרום איתם ברוח הבלבול הפוסט-מודרני שהאחים כהן יותר משמחו להפיח בנו בפתיח המופרך לסרט, שחוזר על עצמו בפתח כל פרקי בסדרה: "זה סיפור אמיתי. לבקשת הניצולים השמות שונו. מתוך כבוד למתים, כל השאר מתואר ממש כפי שאירע".
בנוסף לכך, העונה הרביעית שוברת את המסגור הגיאוגרפי של האחים כהן כפי שהוצג בסרט המקורי (ועוד לפני כן בטווין פיקס של דיוויד לינץ'), והתווה את הדרך ליצירות קולנוע וטלוויזיה אחרות בעקבותיהם במה שכבר הפך למעין ז'אנר, אותו אפשר לכנות "זוועות גדולות בעיירה הקטנה".
מקרה פשע נורא בעיירה נידחת, סגרירית ומנומנת הוא אחד מהמנועים העלילתיים החזקים בסרטים וסדרות הללו. כתם דם בשלג. המפגש בין פסיכופת מתוחכם וחסר עכבות לבין נציגי החוק חסרי האונים (שאולי לובשים מדים ועונדים את תג שוטרים, אבל לא יודעים אפילו לירות באקדח) תורם להגברת מפלס החרדה מצד אחד, וכן להעלאת רף האבסורד והגיחוך. אלא שהפעם האולי מעביר את זירת ההתרחשות מפארגו שבדרום דקוטה אל המטרופולין קנזס סיטי. אנחנו אומנם נשארים באיזור המיד-ווסט הקודר שמשמש כברומטר להלך הרוח האמריקני, לפחות לקראת הבחירות, אבל ככל שמדובר בדרמה עצמה - הנוף האורבני מחליש את הסיפור.
נואה האולי הוא תסריטאי מוכשר ומסונכרן היטב בדרך כלל. כבר זמן מה שהוא פוסע אל קדמת העשייה הטלוויזיונית בארצות הברית, תוך שהוא צועד במסלול שפילסו עבורו האחים כהן עם דמויות תמהוניות וגדולות מהחיים שמגיעות לעיירות קטנות וחסרות אונים. המפגנים הקולנועיים הנהדרים של האחים כהן ב"פארגו" ו"ארץ קשוחה" מדגימים היטב את הכוח הפתייני של הפסיכופתים הבדיוניים, וכך גם "ספרות זולה", "קיל ביל", "שמונת השנואים" ויצירות פוסטמודרניות מדממות אחרות שהפיק טרנטינו לאורך השנים.
ייתכן שהאולי החליט שהגיע הזמן לצאת לדרך עצמאית משלו. לפני שנה הוא ניסה להוכיח את עצמו כבמאי קולנוע עם הדרמה "לוסי בשמיים", בכיכובה של נטלי פורטמן על אסטרונאוטית במשבר קיומי, אך התרסק קשות. לרוע המזל, העונה הרביעית של "פארגו" אינה מעידה על התאוששות. היא מושקעת הן באיכויות ההפקה והן בהקפדה התסריטאית, אבל היא פשוט לא מספיק מעניינת או מסעירה. סך הכל מאכזבת.
