חבל שזה לקח כל כך הרבה זמן, אבל הצדק סוף סוף נעשה עם פמלה אנדרסון, אחד מסמלי המין הכי בולטים בעולם ב-30 השנים האחרונות. סביר להניח שהיא הייתה נטמעת אי שם במחוזות השכחה אלמלא היה מחליט מישהו בהולו להרים סדרה שתעסוק בשערוריית קלטת הסקס הגנובה שלה ושל בעלה דאז, טומי לי. אנדרסון לא רצתה בסדרה הזאת יותר משרצתה בהפצתה של הקלטת המקורית. היא לא שיתפה פעולה עם היוצרים וכפי שאפשר לראות בסרט הדוקו החדש עליה ובכיכובה, "פמלה, סיפור אהבה", עלייתה של "פאם וטומי" גררה תגובה רגשית קשה ועוררה אצל אנדרסון חרדות ישנות. אין ספק שסרט הדוקו הזה, שעלה בנטפליקס, הוא תשובה "במילותיה שלה", אם לעשות פרפרזה על הארי ומייגן, לסדרה ההיא, ותשובה מצוינת, אם יורשה לי לומר.
בניגוד לתקרית הקלטת העגומה ההיא, האובססיה של אנדרסון לתיעוד עצמי עמדה לה הפעם לטובתה. מגיל צעיר היא כותבת יומנים בכתב צפוף ובהם היא מתארת את האירועים שקרו לה ואת הרגשות שעלו בה בעקבותיהם. בבגדים רחבים ובהירים וללא איפור כלל אנדרסון, בשנות ה-50 לחייה, מקריאה מתוך היומנים שנשארו בבית הוריה בקנדה וגם צופה בקטעים מארכיון הווידאו הפרטי שלה ושל טומי לי, עשרות קלטות VHS שנערמו הודות לחיבה שלה ושל לי למצלמות ולתיעוד. היא מלווה את הקטעים האלה בראיונות אישיים, חושפניים ומאופקים במידה, ללא דרמה, כי הדרמה כבר בפנים. בחלק מהסרט משתתפים שני הבנים שלה, ברנדון ודילן, והם מקסימים וכנים ונבונים כמוה.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
"פמלה, סיפור אהבה" אכן גורמת לצופה להתאהב בפמלה, והפעם מסיבות קצת שונות מהתקופה בה היא כיכבה על שערי מגזין פלייבוי. הוא כל כך נכון לה מבחינה תדמיתית שאי אפשר שלא לתהות איפה היא הייתה עד עכשיו. אחד הדברים שבולטים מיד הוא העוול שנעשה לה ב"פאם וטומי", שהציג אותה באופן שטחי כדבר הכי קרוב לקלישאה הבלונדינית והמגוחכת של נערת פוסטר עם ציצים גדולים. "פמלה, סיפור אהבה" עושה את המהלך ההפוך לחלוטין. אנדרסון חושפת אירועי עבר מעצבי אישיות שהשפיעו עליה כמו העובדה שגדלה עם אב אלכוהוליסט ומערכת יחסים לא יציבה בין ההורים, התעללות מינית שעברה על ידי שמרטפית ובהמשך אונס על ידי בחור בן 25 כשהייתה בת 12. את ההפלה הראשונה שעברה ביחסים עם טומי לי, את המשיכה שלה לגברים שלא היו טובים אליה. את כל אלה היא משחזרת מתוך מודעות ואמפתיה לילדה ולאישה שהייתה, באופן שגורם לצופה לרצות לחבק אותה בעצמו.
מערכת היחסים שלה ושל טומי לי מקבלת גם היא ממד עמוק ומורכב יותר יחסית לסדרה או לדימוי התקשורתי שלה, שהושטח לכדי הילד הרע של הרוקנרול והבלונדינית עם החזה הגדול. גם במובן הזה ניכר דמיון מסוים לחשיפה העצמית של הארי ומייגן - גם כאן ניכר העוול שנעשה לה על ידי התקשורת והפפראצי. בין היתר, "פמלה, סיפור אהבה" מציבה מראת פרספקטיבה לתקופה שבה התרחשו אירועי הקלטת ולשינוי התפיסתי שהתרחש מאז. הקלטת נגנבה מביתם של אנדרסון ולי, יחד עם הכספת שלהם. היא הייתה הסרטון הוויראלי הראשון שהופץ באינטרנט, כשאיש עוד לא הבין את עוצמת הכלי התעבורתי הזה. בשום יקום אין הגיון במחשבה שקלטת גנובה הופכת לרכושו של הגנב, אבל המשפט שהגיע לאחר מכן, במהלכו ניסו לי ואנדרסון להשיב לעצמם את הזכויות על הקלטת, הוא אגרוף בבטן הרכה של כל אישה בעידן הנוכחי.
"למה האנשים האלה שונאים אותי כל כך?", תהתה אנדרסון במהלך המשפט, שבו ניסתה ההגנה לטעון שמאחר ואנדרסון הייתה כל כך מורגלת בחשיפה גופנית, מן הסתם לא יהיה אכפת לה שחומרים אישיים שלה נגנבו ומופצים לכל דורש. כל קו ההגנה נועד לגרום לה להרגיש רע עם עצמה משום שהיא הצטלמה בעירום, לערער את האנושיות שלה ולהציג אותה כבובה ולא כאדם. הדיון הזה מתכתב באופן ישיר עם השיח הנוכחי של "הבושה עוברת צד", האשמת הקורבן וכל הנספחים שלו, הנוגעים לזכותה של אישה על חייה.
הציר של אנדרסון אכן התערער. היא הייתה בהיריון השני שלה ותשומת הלב התקשורתית, שהתמקדה בעיקר בה וכללה לעג והשפלה, הביאה אותה ואת לי לפרוש באמצע המשפט כדי לנסות להחזיר את חייהם לשפיות מסוימת. לי בתור הילד הרע של הרוקנרול, אם משהו, הקלטת הזאת רק שיפרה את מצבו המקצועי, אבל הקריירה של אנדרסון כבר הייתה על הקרשים.
הדוקו מסתיים בסוג של הפי אנד, ולא רק בגלל שהצופה מבין סוף סוף מיהי אנדרסון ומקבל תמונה הרבה יותר מתגמלת ומרתקת שלה. אנדרסון מקבלת הזמנה להופיע במחזמר מוגבל בברודווי, "שיקגו", בתפקיד רוקסי. היא מבצעת אותו באופן שגורף מחמאות ויותר חשוב, בונה את הביטחון העצמי שלה עצמה ונותן מעין קלוז'ר לסיפור של האישה שעשתה הכול בשביל כולם וסוף סוף נותנת משהו גם לעצמה. כשהיא השאירה חמישה בעלים מאחוריה אבל מוקפת בבנים האהובים שלה ומצוידת בהשלמה האופטימית והבריאה שלה על העולם, אנדרסון נותנת לנו לטעום משהו מרכבת ההרים שהייתה החיים שלה, ובעיקר גורמת לנו לאהוב אותה מכל הסיבות הנכונות.