מתוך כבוד לשעות היקרות שאתם מייחדים לצפיה בטלוויזיה אני אחסוך לכם את המתח: "אזהרת מסע", שעלתה בסוף השבוע האחרון (HOT VOD) היא לא סדרה טובה. היא בהחלט סדרה מתעתעת, שעל הנייר תנאי הפתיחה שלה היו אמורים להנפיק סוגה עילית: מדובר בפרויקט משותף של תסריטאים ישראלים ונורווגים (רונית ויס-ברקוביץ וקירה הולמס יוהאנסן), שבוימה במשותף על ידי במאי ישראלי (אורי ברבש) ובמאי נורווגי, והיא הסדרה הישראלית הראשונה שנטפליקס מעורבת בה כבר משלב היצירה. בפועל, אחרי דקות ארוכות של צפייה, אין מנוס מלהודות באמת המרה - התעודה ש"אזהרת מסע" מביאה הביתה מלאה בציונים בינוניים במקרה הטוב, ולמעשה היא עצמה המסע שלגביו מן הראוי שיזהירו אתכם.
סדרות מאכזבות הן לא עניין נדיר. סדרות שלא עונות על הציפיות למרות שהיה להן את כל הפוטנציאל הן עניין נפוץ קצת פחות. אז איפה זה השתבש עבור "אזהרת מסע"? העלילה דווקא מסקרנת: שלושה אנשים נפגשים מאחורי הקלעים של שיחות טרום הסכם אוסלו בשנת 1993 – אריק (עמוס תמם), פקיד זוטר במשרד החוץ, אלכס הנורווגית שעבדה במכון שניהל את השיחות וליילה (ראידה אדון), מתורגמנית פלסטינאית. אלכס ואריק ניהלו רומן בעקבותיו נולדה תינוקת, פיה, ללא ידיעת אביה. חצי יובל לאחר מכן, פיה נוסעת לחפש את האבא הביולוגי שלה בישראל אבל למרבה הצער נופשת בסיני - ונחטפת על ידי דאעש עם עוד שני ישראלים. אמא אלכס מגיעה לארץ לחפש אותה ומנסה להפעיל את מי שרק אפשר כדי להחזיר את הילדה הביתה, כולל את האבא הביולוגי ההמום שלה. הסדרה מתהדרת בארבע שפות ושלל לוקיישנים ובאופן כללי אין ספק שמישהו שם לא קימץ בתקציב כשזה הגיע לצילומים.
הבעיה מתחילה הרבה קודם, עוד במחוזות התסריט, וכדרכן של בעיות תסריט היא גולשת גם למשחק. זה בא לידי ביטוי בדיאלוגים חסרי עומק שנראים כאילו נכתבו על ידי מחולל, סיטואציות צפויות וחסרות מעוף ודמויות שטחיות שסובלות מחוסר עקביות. כל אלה עשויים להסביר את המשחק הלקוי של רוב הדמויות, גם כשמדובר בשחקנים שלא זקוקים לעוד גולגולת על החגורה כדי להוכיח את יכולות המשחק שלהם, דוגמת עמוס תמם. הפגמים האלה בולטים בעיקר לעין של הצופה הישראלי, שימצא את התסריט שטחי או מגוחך, ולא במקרה.
סדרות ישראליות שהצליחו בעולם הן לרוב לא כאלה שכיוונו לעדשה הטלסקופית של הצופה הזר. "בטיפול", "פאודה", "שטיסל", "פלפלים צהובים" - כולן סדרות שלכדו את הישראליות ופנו לקהל ישראלי. הלכידה המדויקת הזאת, בשילוב עם איכויות אחרות כמובן, קסמה גם לקהל שלא חי בארץ. "אזהרת מסע" נראית כמו ניסיון של יוצרים ישראליים, בשילוב כוחות עם קולגות זרות, ליצור את הדימוי הישראלי המצוי, אבל כזה שמייעד את עצמו לעיניים נוכריות. לכן הוא נתקע בשלב הקלישאה - של הישראלי החם והחברותי יתר על המידה שמוחא כפיים ליומולדת של אדם זר על חוף הים, של הביטחוניסט שיושב בישיבות קבינט ביטחוניות ואומר מילים בכובד ראש, או זה שנחטף על ידי דאעש ומשחק אותה גיבור. אתם מכירים אותו, הישראלי הזה.
התוצאה מלאכותית ולא מחליקה בגרון. ההשקעה בנראות על חשבון התוכן מחוררת את התסריט בסצנות בלתי הגיוניות בעליל (במשאית של דאעש הבחור הישראלי צועק לחברה שלו באנגלית שזה הזמן לברוח, כשלצידו בחור עצבני עם רובה שרק מחכה לדפוק בו כדור. אחר כך אמא של בחורה שנחטפה על ידי ארגון טרור יושבת בנחת בבית של אהובה לשעבר, ביום שבו נודע לה על החטיפה, ואוכלת ארוחת ערב נינוחה עם המשפחה). אין לי מושג איך "אזהרת מסע" תתקבל אצל הנורווגים או אצל שאר העולם, ייתכן והם יחבבו אותה כמו שהם חיבבו את "שעת נעילה", שסבלה מחסרונות דומים וגם אכלסה סטריאוטיפים דומים. אני רק מקווה שהסדרות הבאות שנטפליקס יזמו עם גופי שידור ישראלים יצמדו יותר לרף העליון של סדרות שייצאנו לעולם עד כה. בכל זאת, נותרה לנו עוד קצת גאווה ישראלית.
