בפרק הראשון של "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (שעלתה אמש בקשת) מוצאת את עצמה החוקרת איריס אברמוב (מגי אזרזר) מוקפת בגופות. רובן אמורות להימצא שם, בחדר הטכניון שבו סטודנטים וסטודנטיות מתרגלים אנטומיה, אבל יש גם שתיים שהגיעו לשם בנסיבות אחרות. עבור איריס זה לא משנה: היא תשושה לגמרי אך מרגישה בבית, או לפחות רחוקה מהצרות שבחוץ. "פה יותר נחמד", אומרת איריס לשלום (גולן אזולאי), שוטר שרוצה לעבוד איתה על תיק רצח כפול שמערב שתי משפחות פשע כמו שמתאים לו לרוץ מרתון עם ציפורן חודרנית ברגל.
מתוך "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו"
(צילום: קשת)
כמו שניתן להבין מהסצנה הנ"ל, הדמות של איריס היא קלישאה בינלאומית של גיבורה "חזקה": וורקוהוליקית קיצונית ואפס ביחסי אנוש, שכל הרבדים של חייה מתפוררים בבת-אחת. היא בהליכי פרידה לא ידידותית מבעלה (שלומי שבן), אביה (גברי בנאי) לוקה בדמנציה, שני ילדיה הקטנים לא פחות חכמים ממנה ובעבודה כולם יודעים שהיא חוקרת מבריקה כפי שהיא צדקנית בלתי נסבלת. אזרזר עצמה כבר גילמה דמויות כאלה, והרענון היחיד (ואין לזלזל בו) הוא שהפעם היא הונחתה להוריד את הווליום.
אף על פי כן, "פאלו אלטו", שמבוססת על רב-המכר של יניב איצקוביץ', מתחילה טוב מאוד. אמנם מדובר בהתרשמות מפרק אחד בלבד, אבל הסופר תרגם היטב את איכויות הכתיבה שלו במסע אל המסך ולא פחות חשוב מזה – למסך של קשת, לא בדיוק המרחב הקלאסי לעלילה שצריכה זמן כדי להתפתח וגם לעניין. אולי בשל כך נפלו שם בסצנה הראשונה עם אחד הגימיקים המאוסים של התקופה, שבו הסדרה מציגה מאורע מכונן אך נטול הקשר, רק כדי לחזור שבוע אחורה כדי שנתחיל להבין מי נגד מי ולמה.
אולם גם כך, פרק הפתיחה מניע ללא רבב: הוא מניח את היסודות העלילתיים, בונה את הדמויות והקשרים ביניהן ומעמיד כמה רגעים קטנים, יפים ומסקרנים. למשל הסצנה על גג הבניין בדיור המוגן, שם איריס מבינה בדרך הקשה עד כמה מצבו של אביה חמור, או ההיתקלות של הבלש שיבלי (הישאם סלימאן) והעבריין אדהם חיג'אזי (שאדי מרעי), המגלמים ערבים משני צדי המתרס של החוק. נחמד לגלות תוך כמה שניות, שהכימיה ביניהם לא נפגעה מאז שהיו "הפנתר" (סלימאן) ויד ימינו וואליד (מרעי) בעונת הבכורה של "פאודה".
אבל מה שבאמת עובד ב"פאלו אלטו" הוא הטעם והריח של סדרת מתח מצטיינת: סיפור עם מקדם שאיבה גבוה, דיאלוגים חדים ומשעשעים, אווירה כבדה אך לא חונקת ושימוש אינטליגנטי בניואנסים המקומיים, כגון הופעת האורח של חזירי חיפה. וכשבחוץ מלחמה ללא סוף, אולי גם אנחנו, כמו איריס, קצת מעדיפים לשהות בחברת הגופות של הטלוויזיה.
